/ מיזם התנ"ך

ה"זקנה" – ברכה או קללה? עיון בקהלת יא 8 – יב 14

אתי רותם-אשכנזי

אתי רותם-אשכנזי

אתי רותם-אשכנזי

הקדמה
תיאור הזקנה בקהלת פרקים יא 7 – יב 8 מעורר פחד ורתיעה מצד אחד,"יחידה" אכנה את קבוצת הפסוקים בה אני עוסקת במאמר :יא 7 – יב אך לדמות הזקן ביחידה שלפנינו גם פן אחר: האיש הזקן המגיע אל נקודת האור והחכמה בשנותיו האחרונות.
במאמר זה אבחן את דברי קהלת ביחידה יא יב, בתארו את שעובר על האדם בימי זקנתו. האם הזקנה היא ברכה, רגע שבו התבונה וההכרה בשלטון האל מנצחים? או קללה, קללת הגוף והנפש המתעתעת? מה עובר על האדם בזקנתו? מה קורה בגופו ובנפשו? וכיצד ניתן להתייחס לפסוקים (יב 9 – 14) החותמים את היחידה, מהם משתמעת השלמה ופיוס.
מטרת ההוראה להביא את הקוראים הצעירים להבין את עולמו של הקשיש, ליצור קירוב לבבות עם המזדקן ועם הקשיים הפיזיים והנפשיים אותם הוא חווה בערוב ימיו.במוזיאון הילדים בחולון התקיימה בקיץ האחרון (2012) תערוכה "דיאלוג עם הזמן והזקנה" במטרה לקרב את התלמידים לעולמם של הזקנים, התערוכה המחישה בעזרת אמצעים מוחשיים את הקשיים של הזקן המתמודד עם בגידת הגוף והנפש. כמו גם ללמדם לכבד את מקומו של הזקן בזכות נסיון חייו, חכמתו ותבונתו. חברה מתוקנת ניכרת בין השאר באמפטיה, ברגישות ובסובלנות שהיא חשה כלפי הזקנים, "דור המייסדים".

שירו של אבידן כמבוא ליחידה מקהלת
השיר "ערב פתאומי" של דוד אבידן מזכיר בתוכנו את היחידה של פרקים יא 8 – יב בקהלת. מפתיעה הרגישות והאמפטיה הרבה בה בחור צעיר (אבידן בן 26 בחברו את השיר) מתאר את עולמו של איש זקן. תמונתו של אבידן בשיר היא פסימית ועגומה עד מאד:

עֶרֶב פִּתְאוֹמִי / דוד אבידן
אָדָם זָקֵן – מַה יֵּשׁ לוֹ בְּחַיָּיו?
הוּא קָם בַּבּקֶר, וּבקֶר בּוֹ לא קָם.
הוּא מְדַשְׁדֵּשׁ אֶל הַמִּטְבָּח, וְשָׁם
הַמַּיִם הַפּוֹשְׁרִים יַזְכִּירוּ לוֹ,
שֶׁבְּגִילוֹ, שֶׁבְּגִילוֹ, שֶׁבְּגִילוֹ
אָדָם זָקֵן – מַה יֵּשׁ לוֹ בִּבְקָרָיו?
הוּא קָם בְּבֹקֶר קַיִץ, וּכְבָר סְתָו
נִמְהָל בָּעֶרֶב בְּנוּרוֹת חֶדְרוֹ.
מִמַּסָּעוֹ בַּמִּסְדְּרוֹן הוּא טֶרֶם שָׁב,
כִּי שָׁם הוּא עוֹד חָשַׁב, חָשַׁב, חָשַׁב
מַה לַעֲשׂוֹת עַתָּה וּמַה לִּקְרֹא
אָדָם זָקֵן – מַה יֵּשׁ לוֹ בִּסְפָרָיו?
רוּחוֹת-פְּרָצִים בָּהֶם יְעַלְעֲלוּ
וִיסַמְּנוּ לוֹ מִשְׁפָּטִים עַל בּוֹא הַקֵּץ
בִּדְיוֹ-סְתָרִים, וְאַחַר כָּך לוֹ יְגַלּוּ
כַּמָּה מֵהֶם. וְהוּא יֵצֵא חוֹצֵץ
בִּבְרַק עֵינוֹ, בְּנִסְיוֹנוֹ הָרַב
אָדָם זָקֵן – מַה יֵּשׁ לוֹ בְּעֵינָיו?
אִם יִתְרַכֵּז, יָצוּף בּוֹ זֵכֶר קְרָב
רָחוֹק, צְמֵא נִגּוּדִים וְכִשָּׁרוֹן
וְסִכּוּיִים תְּלוּלִים, עַד שֶׁקָּרַב
יוֹם שִׁכְחָה. עַכְשָׁו מִן הַגָּרוֹן
עוֹלִים בִּזְהִירוּת, כְּסַיָּרִים,
כַּמָּה מִן הַבְּטוּחִים בְּחִרְחוּרָיו,
כְּמוֹ נַהֲמוֹת נָמֵר צָעִיר בַּסְּתָו
אָדָם זָקֵן – הֵיכָן כָּל נְמֵרָיו?
הוּא עוֹד יֵצֵא לַצַּיִד יוֹם אֶחָד,
כְּשֶׁהַיָּרֹק יִהְיֶה יָרֹקְ שָׁחוֹר,
עִם כֹּחַ רַב וְנִסָּיוֹן מֻעָט
הוּא עוֹד יֵצֵא לַצַּיִד יוֹם אֶחָד
אֶת הַשָּׁנִים יַשְׁאִיר מֵאֲחוֹרָיו
כְּמוֹ כְּבִישׁ אָרֹךְ, שֶׁנֶּעֱזַב, עָיֵף,
מֵאֲחוֹרֵי כְּלִי רֶכֶב מְטֹרָף,
שֶׁהוּא עַצְמוֹ יִנְהַג בּוֹ, כְּרוֹדֵף
אַחַר הַזְּמַן, שֶׁכְּבָר אָזַל כֻּלּוֹ
אָדָם זָקֵן – מַה יֵּשׁ לוֹ בְּגִילוֹ?
הוּא מְנַמְנֵם, כִּי הוּא פּוֹחֵד לִישׁוֹן.
עֵינָיו פְּקוּחוֹת לְמֶחֱצָה, מְנַחֲשׁוֹת
לְפִי תְּנוּעַת הַכּוֹכָבִים, אִם הַלְּחִישׁוֹת
רוֹמְזוֹת כִּי זֶה לֵילוֹ הָאַחֲרוֹן
אָדָם זָקֵן – מַה יֵּשׁ לוֹ בַּחַלּוֹן?
חַלּוֹן פָּתוּחַ, וְדַרְכּוֹ נִשְׁקָף
רֹאשׁ זָר וְלֹא מֻגְדָּר, שֶׁמְּאוֹתֵת
לִהְיוֹת שֵׁנִית נָמֵר צָעִיר בַּסְּתָו,
תָּמִיד תָּמִיד לָקַחַת, לא לָתֵת
לְראשׁ עוֹיֵן מִבַּעַד לַחַלּוֹן
לִפְקֹד אוֹתוֹ בְּעֶרֶב אַחֲרוֹן
אָדָם זָקֵן – מַה יֵּשׁ לוֹ בְּעַרְבּוֹ?
לא מֶלֶך
וְיִפּוֹל
לא עַל חַרְבּוֹ.
(משהו בשביל מישהו, ספרית פועלים, 1987 )

אבידן מתאר אדם זקן שקם בבוקר אל תוך מציאות של ריק. הוא מלווה את הזקן משעת יקיצתו ומדשדש עמו אל עבר המטבח שם אפילו המים הם פושרים, לא חמים ולא קרים כמו חייו של הזקן. בעזרת החזרה על המילה: "שבגילו" שלוש פעמים הוא מכניס אותנו אל מצבו המנטאלי, אל תוך תהומות השכחה. הוא לא ממש זוכר למה קם ומה חיפש במטבח. חייו עוברים עלו בריקנות כשיום רודף יום ועונה רודפת עונה, וכך "הוא קם בבוקר קיץ, וכבר סתיו", דבר לא קרה בחייו, אך אין כאן שגרה מבורכת, אלא ריקנות ושיממון. הזמן עובר והוא נשאר בבדידותו. את ההליכה במסדרון הוא מכנה "מסע", הוא מנסה לקרוא בספרים אבל כל שהוא קורא מזכיר לו את הקץ שלו הקרב ובא, את עברו למוד הקרבות, ואולי הכוונה לקרבות מלחמה של ממש, ואולי למאבקים קטנים כגדולים שעובר אדם בחייו. אבידן סוקר את גופו של הזקן מכף רגל ועד ראש, פותח ברגליים הבוגדות שאינן הולכות אלא מדשדשות, בנשימה שנשמעת כמו נהמה וחרחור של נשימות אחרונות, בראייתו שנחלשה, בזיכרון הבוגדני.
הזמן אוזל ואין אפשרות לעוצרו, אפילו השינה היא כבר לא מפלט לעולם שכולו טוב, כי השינה היא סכנה שלא יתעורר עוד לעולם. השיר מסתיים בהסתכלות עגומה על מכלול חייו. הוא לא היה מלך כמו שמתיימר להיות המחבר של קהלת, ואפילו לא ניתנה לו הזדמנות למות מות גיבורים בנפילה על חרבו כשאול.
האסוציאציה המקראית לשאול – גיבור טרגי, שמת מוות הרואי של בחירה, לפני שנלקחו ממנו חייו ע"י אויביו סוגרת את מעגל חייו של הזקן – בנפילה, אך שלא כשאול, נפילת הקשיש היא לא על חרב, אלא בקול ענות חלושה.
אבידן לא מוצא נחמה בזקנה, תיאורו לא משאיר אף לא שבב של תקוה, חייו של הזקן המסתיימים בנפילה, שנותיו האחרונות עוברות עליו בבדידות, בפחד, ובחוסר אונים פיזי ונפשי. במסדרון הצר הוא בקושי מהלך, סביר להניח נתמך בקירות הצרים המזכירים קבר, גם כשמביט לאחור הוא לא ממש זוכר זכר ימים עברו. אין נחמה לא בעבר ולא בהווה ובטח לא בעתיד.
ומה באשר לטקסט של קהלת ביחידה יא 8 – יב, האם גם קהלת מסתפק בציור תמונת מצב פסימית בתארו את מצבו של הזקן? האם גם הוא חושב שהזקנה היא דבר רע בלבד, או שמא ניתן למצוא בקהלת גם מסר שהזקנה טומנת בחובה הארה על משמעות החיים?

איך תדע שאתה זקן?
בפרק יב 1 ב – 5 קהלת מאבחן את האדם הזקן בסוג של אבחון רפואי, הוא ממפה את גופו איבר אחר איבר ומתאר מה קורה לו בערוב ימיו. כך אנו הקוראים שעדין לא חווינו את התחושות והרגשות של גיל הזקנה יכולים לנסות ולהבין את שעובר הזקן בגופו ונפשו.
קהלת מכניס אותנו לתוך גופו של האדם המזדקן באמצעות סריקת מערכות גופנית דמיונית, ואחר כך סריקה נפשית. הוא מתאר את מצוקותיו הגופניות והנפשיות של האדם, עד לרגע בו הוא נפרד מהעולם. בתיאורו הגוף משול לבית מתפורר. הסריקה עוברת משֹׁמְרֵי הַבַּיִת (יב 3) – הידיים, המסמלות את החיבור של הגוף האנושי לזולת ולעצמו, כעת בזקנה הן רועדות, לא מצליחות לממש את ייעודן. הרעדה וחוסר התפקוד רק ממחישים את הבדידות העזה בה שרוי האדם בזקנתו, כשלצידי גופו מחוברות ידיים שאינן ממלאות את יעודן, משם הוא עובר לאַנְשֵׁי הֶחָיִל – הרגליים שהן המייצבות את האדם על הקרקע, (תרתי משמע), הרגליים הנושאות את האדם ממקום למקום, בימי הזקנה הן המתעקמות – לא מתפקדות כראוי, חוסר הניידות, כובד הרגליים המושכות אל הקרקע מספרות את סיפור חייו ומרמזות על סופו הקרב ובא – היאספו אל האדמה, ממנה לוקח.
משם עובר קהלת לשיניים הַטֹּחֲנוֹת, ומתארן כמִעֵטוּ (פס' 3): הן נושרות, חסרות, פוגעות בהזנת הגוף. אחריהן הָרֹאוֹת בָּאֲרֻבּוֹת חושכות (פס' 3) ומערפלות את הקשר של הזקן לעולם החיצון. את תיאור מעגל הפנים הוא חותם בציור חיצוני של הפה, דְלָתַיִם בַּשּׁוּק (יב 4) – השפתיים מכונסות, וְסֻגְּרוּ דְלָתַיִם בַּשּׁוּק, כי קשה לא רק האכילה אלא גם הדיבור, והמראה אינו מלבב. הפיזי חובק את הנפשי והזקן לא מצליח לעבור את הלילה בשינה. אם נרדם יקיצתו מופרעת ע"י קול הציפור המעיר אותו (פס' 4), היא מפרה את שנתו הקלה. ולא די בכך, היחלשות הגוף והחושים מביאה אותו לפחד מגבהים וממכשולים פיזיים ורגשיים. הוא נמנע מאתגרים ומתכנס בתוך עצמו: גַּם מִגָּבֹהַּ יִרָאוּ, וְחַתְחַתִּים בַּדֶּרֶךְ (יב 5). הבדידות והפחד מנצחים את רוחו של הזקן. בהיותו חסר אונים הוא מתקנא בעץ השקד ובחגב. אלה מתחדשים והוא נשאר בחוסר האונים שלו, הפיסי, המיני, הקיומי: וְיָנֵאץ הַשָּׁקֵד וְיִסְתַּבֵּל הֶחָגָב וְתָפֵר הָאֲבִיּוֹנָה (פס' 5).
מול הוויתור על הנצח נשמעים קולות הסופדים המלווים אותו במסעו האחרון כשגופו מובל לבית עולמו. ורוחו שבה אל האלוהים אשר בזמן בריאתו מזג נשמת חיים לגופו: וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם, עָפָר מִן-הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו, נִשְׁמַת חַיִּים (בראשית ב' 7). בפרק ג' 21 שואל המחבר: מִי יוֹדֵעַ, רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם–הָעֹלָה הִיא, לְמָעְלָה; וְרוּחַ, הַבְּהֵמָה–הַיֹּרֶדֶת הִיא, לְמַטָּה לָאָרֶץ? בשלב זה של המגילה כבר אין שאלות, אין מנוס מהמוות. היצירה שהחלה על ידי האלוהים בבראשית פרק ב', והגזירה שנגזרה על האדם בפרק ג' בבראשית תקפה גם עתה: כִּי-עָפָר אַתָּה, וְאֶל-עָפָר תָּשׁוּב (בראשית ג' 19). גופו של האדם שב אל העפר והרוח שנתנה בהשאלה נלקחת אל המקור ממנו קורצה: וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל-הָאָרֶץ, כְּשֶׁהָיָה; וְהָרוּחַ תָּשׁוּב, אֶל-הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ (קהלת יב 7).
הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר הַקּוֹהֶלֶת, הַכֹּל הָבֶל (יב 8): המסקנה של קהלת שהכול הבל חוזרת למסקנה המלומדה הפותחת את המגילה: הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת, הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל (א' 2).יש פרשנים הטוענים שכאן למעשה מסתיימת המגילה, וכל שבא בנוסף הוא תוספת של העורך. בסוף המגילה היא נאמרת בעצב אך הפעם אולי בהשלמה. תוכן המגילה היה מסע מטלטל, אבל המסקנה לא משתנה, קללת הזקן היא בגידת הגוף והנפש, ממנה הדרך היא רק אל עבר המוות שהוא עוד שלב בחייו, שבהבל יסודם.

ואולי בכל זאת יצא מברך?בפרק זה אני מתייחסת ליחידה יא 7 – יב 14 כדרך הפרשנים המסורתיים שטענו שלפנינו יחידה אחת שכולה נכתבה ע"י מחבר המגילה.
הזקנה היא לא רק חולשת הגוף והנפש, הזקנה היא גם שעה של תיקון והארה. אל המסקנות שמגיע קהלת בערוב ימיו לא יכול היה להגיע בצעירותו, הוא היה זקוק לתהליך של כתיבת המגילה, ולשנים שנקפו והביאו אותו אל ההארה אותה הוא חולק עמנו הקוראים ביחידת של יא 7 – יב.
ביב 9 – 14 הדובר הוא האיש החכם שבע הימים, האיש המקבל את שרביט המורה, מלמד הדעת, האיש שמצא את האיזון בחייו, אליו הגיע תוך כדי חקירה, (והחקירה היא המגילה כולה), והזמן שעבר הוא שנות התבגרותו, האדם שתוך כדי תיקון המשלים שנמשלו מפיו בעבר הגיע אל האמת והיושר, אל הדברים החשובים באמת, אל הדברים שיש בהם תועלת, והתועלת היא התובנה שיראת האלוהים ושמירה על המצוות היא המהות. הזקן שפחד אוחזו למראה הזמן הנוקף, לנוכח בריאותו הרופפת, דווקא אז הוא חש אחריות, ממרומי גילו להביא את תורת החיים שלו כמתנה לבן שיחו הדמיוני, הוא אינו חוסך את הביקורת והעוקץ בדבריו: דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹנוֹת, וּכְמַשְׂמְרוֹת נְטוּעִים בַּעֲלֵי אֲסֻפּוֹת (יב 11). יתרון גילו, כלומר זקנתו מאפשרים לו להיות הצופה והמטיף, הגוף אולי בוגד אבל ההכרה והתבונה צצות להן בסיומה של המגילה.
ואם נלך אחורה. למעשה כבר בפרק יא היחידה נפתחת במעין שיר הלל לחיים. בהתפרצות כמעט ספונטנית הדובר מכריז כי יש שמש, ומתחתיה יש חיים: וּמָתוֹק, הָאוֹר; וְטוֹב לַעֵינַיִם, לִרְאוֹת אֶת-הַשָּׁמֶשׁ כִּי אִם-שָׁנִים הַרְבֵּה יִחְיֶה הָאָדָם, בְּכֻלָּם יִשְׂמָח… (יא 7-8). הצו לשמוח בחיים מקבל חיזוק מן העובדה שהימים הבאים אחרי החיים הם ימי חושך האין סופיים. הם ריק, אין ובעיקר, הבל: …וְיִזְכֹּר אֶת יְמֵי הַחֹשֶׁךְ כִּי הַרְבֵּה יִהְיוּ כָּל שֶׁבָּא הָבֶל.
קהלת הבוגר קורא לצעיר לשמוח בימי הילדות להיטיב את הלב בימי הבחרות, להבין את חשיבות הרגע בחייו, לא להיות עסוק בכעסים: וְהָסֵר כַּעַס מִלִּבֶּךָ, וְהַעֲבֵר רָעָה מִבְּשָׂרֶךָ (יא 10). דבריו נאמרים מתוך נקודת ראות של בעל ניסיון חיים, אדם צריך לזכור לאורך חייו את הבורא שיביא אותו במשפט. צריך לקדש את החיים כערך ויחד עם זאת להכיר בעובדה שיש מי שישפוט אותו, על מוטיב המשפט הוא חוזר פעמיים: וְדָע, כִּי עַל-כָּל-אֵלֶּה יְבִיאֲךָ הָאֱלֹהִים בַּמִּשְׁפָּט (יא 9), ו- כִּי אֶת-כָּל-מַעֲשֶׂה, הָאֱלֹהִים יָבִא בְמִשְׁפָּט, עַל כָּל-נֶעְלָם: אִם-טוֹב, וְאִם-רָע (יב 14). שני המשפטים הם עדות לשינוי שחל במחבר בנוגע לתפיסת הגמול האלוהי על מעשיו של האדם.ניתן להשוות לביטוי להעדר הגמול והצדק האלוהי בג' 16 – 17, ד' 1 – 2, ז' 15.  הוא אף מסכם את דבריו במסקנה המפתיעה באשר לצורך בקשר עם אלוהים: סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר… (פס' 13), שהרי: זֶה כָּל הָאָדָם (שם). מהי כוונתו? מהו כָּל-הָאָדָם? האמנם בשמירת המצוות מסתכם הקיום האנושי? הרי עד כה למדנו שכָּל-הָאָדָם הוא אותו גוף הולך ודועך לקראת המוות. ואכן, לכאורה זהו ביטוי אירוני, מעין וריאציה לאותה אמירה קיומית שהַכֹּל הָבֶל (יב 8). אלא שהדבר אינו חד מימדי – עצם ההכרה בכך שזה "כל האדם" וההשלמה עם הארעיות והזמניות, מאפשרת קיום רחב יותר, שיש בו כדי להתעלות על ה'הבל', בין אם זה בשל יראת האל וקיום המצוות, אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר (פס' 13), ובין אם זו השמחה מכל רגע: אִם-שָׁנִים הַרְבֵּה יִחְיֶה הָאָדָם, בְּכֻלָּם יִשְׂמָח (יא 8). ההכרה ברגעיות של כָּל-הָאָדָם מובילה בעת ובעונה אחת גם להוקרה על עצם קיומו. דווקא נוכח ההבנה של ארעיות האדם בעולם וההשלמה עם המוות הנצחי, אפשר להוקיר את הקיום האנושי.


ביבליוגרפיה
1. אבידן, דוד, (1987) "משהו בשביל מישהו". ספריית הפועלים
2. גורביץ, זלי – (2008) חשבונו של קהלת, בבל
3. ורניק, אורי, (1998) "אני קהלת – פסיכולוג, פילוסוף ומשורר" כרמל,
4. יעקובסון, יששכר, (1989) "לבעיית הגמול במקרא", סיני
5. פיש, א' הראל, (1993) "שירת מקרא – עדות ופואטיקה, אוניברסיטת בר אילן
6. קליין, יעקב, פוקס, מיכאל, (1994) "קהלת" בתוך עולם התנך , דודזון – עתי
7. רנאן, ארנסט, (2011) "אני קהלת", נהר
8. שמעוני, יובל, (2007) "אל העפר", עם עובד
9. שפירא, חיים, (2011) "קהלת – הפילוסוף המקראי", כנרת, זמורה ביתן, דביר

הוספת תגובה
עיקבו אחרי מכון הרטמן
הרשמו לניוזלטר של מכון הרטמן

SEND BY EMAIL

The End of Policy Substance in Israel Politics