למה, אם בכלל, צריכים לסייע לחלשים בחברה?
לכאורה, יש הרבה נימוקים, מובנים מאליהם:
למרות הנימוקים המגוונים והמשכנעים, כנראה קשה לאדם לתת משלו ועדות לכך הוא ריבוי החוקים בתורה המתייחסים לסיוע לחלש. ריבוי זה מעיד כי הגנה על החלש בחברה היא ערך מוסרי מרכזי בתורה, אולם כנראה היה צורך בחוקים רבים כדי שמי שיש לו יעניק למי שיש לו פחות.
האם בכלל אפשר לחייב אדם להתחשב בחלש ממנו?
התורה מנסה לעשות זאת. אוסף הצווים בספר דברים כ"ד 10 – 22 מציג רשימה של נימוקים האמורים לשכנע כל אדם מישראל לציית לחוקים הסיוע לחלשים. להלן כמה מהם:
– …וּבֵרְכֶךָּ וּלְךָ תִּהְיֶה צְדָקָה לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ, לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ (פס' 13)– העני יברך אותך, אתה תהיה צדיק בעיני ה', והוא יגמול לך. זהו נימוק תועלתני.
– כִּי עָנִי הוּא וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת-נַפְשׁוֹ (פס' 13)– הוא עני (התורה חוזרת כאן על המובן מאליו), והחשוב ביותר – נפשו, חייו, תלויים בכך שתשלם את משכורתו בזמן, אחרת לא יוכל לקנות את מזונו ומזון משפחתו. הבחירה בביטוי "נושא" מדגישה את תלותו בך. כמו "נושא תפילה" או "נושא עיניים" כלומר הוא משתוקק למשכורתו וזקוק לה עד מאודרש"י לדברים כ"ד 15: ואליו הוא נושא את נפשו – אל השכר הזה הוא נושא את נפשו למות עלה בכבש ונתלה באילן. – על פי רש"י, חייו של העני תלויים בשכר היומי שישלם לו המעסיק. אם לא יקבל אותו בזמן הוא עלול לקחת את חייו בידיו, לתלות עצמו על אילן, להתאבד. לפי פירוש זה המעסיק אחראי לחייו של העני השכיר. זהו נימוק מוסרי-מצפוני.
– וְלֹא-יִקְרָא עָלֶיךָ אֶל-ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא (פס' 15) – אם העני "יתלונן" עליך בפני ה' אתה תחשב כחוטא לה' ותיענש – נימוק שהוא איום.
– לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ (פס' 19) – שוב, נימוק תועלתני.
– וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם עַל-כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה (פס' 18) – גם הלווה היה חלש ונזקק וה' הצילו מעושקיו במצרים. נימוק דתי (מדגיש את חובתו של איש מישראל כלפי ה').
מה משמעות הנימוק וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרַיִם?
נימוק זה מופיע פעמיים בקטע (פס' 18, 22), ולכן כדאי לברר כיצד זיכרון העבדות במצריים אמור להוות נימוק לסייע לחלשים. כך גם יתברר לנו סוג הנימוק הזה.
רש"י אומר:
וזכרת – על מנת כן פדיתיך לשמור חקותי אפילו יש חסרון כיס בדבר
רש"י מתייחס למחויבות של האדם כלפי ה', שהוציא אותו ממצרים ופדה אותו. טענתו:
ה' הוציא אתכם ממצרים כדי שתקיימו את חוקיו, אפילו אם לכאורה הם מזיקים לכם.
זהו נימוק דתי.
הרמב"ן קושר את הנימוק הזה לנימוק דומה כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם (שמות כ"ב 20), ומפרש זאת כך:
כי אתה ידעת שהייתם גרים בארץ מצרים וראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אתכם ועשיתי בהם נקמה, כי אני רואה דמעת העשוקים אשר אין להם מנחם ומיד עושקיהם כח, ואני מציל כל אדם מיד חזק ממנו
כלומר, לפי הרמב"ן אין כאן צו אלוהי רגיל שיש לציית לו פשוט כי נאמר מפי הגבורה, אלא יש כאן נימוק שהוא איום. אם תפגעו בחלשים, אעניש אתכם כפי שהענשתי את המצרים שפגעו בכם.
מרוב נימוקים לא רואים את היער – למה יש צורך בכל כך הרבה נימוקים?
לפני שנענה על השאלה יש לתת את הדעת על כך שריבוי נימוקים עלול להחליש את הדרישה. צבי אדר מסביר זאת בספרו:אדר, תשי"ד, עמ' 166
… אם החוק קבוע ועומד אין צורך בהנמקתו. ולא עוד אלא שהנמקתו עלולה לגרוע מתוקפו. אחד יטען שההנמקה אינה נראית לו, שני ימצא הנמקה להתנהגות מנוגדת, ושלישי יטען שאפשר לבטל מצווה שאין הנמקה בצדה.
לפי דברי צבי אדר, הנימוקים מיותרים ואולי אף מזיקים. ריבוי נימוקים עלול להחליש את תוקף החוק (אם ציווי הוא נחוץ וחיוני הרי שאין צורך להכביר בנימוקים). מצד שני, ריבוי הנימוקים מחליש צווים שאין בצדם נימוק כיוון שריבוי הנימוקים יוצר ציפייה לנימוק של כל הצווים, לכן יהיה מי שיטען שצו שאין בצדו נימוק ראוי לבטלו.
ובכל זאת, בוחר המחוקק להציג נימוקים רבים ושונים לציווי. מדוע?
ריבוי הנימוקים מעיד, כפי הנראה, על המצב הקיים, בו בעלי הכוח והשליטה לא התחשבו בחלשים, פגעו בהם וניצלו את חולשתם. כמו כן, מעיד ריבוי הנימוקים, כנראה, על הקושי הרב הן בקיום הצווים והן באכיפתם.
למה זה קשה כל כך לדאוג לעניים ולחלשים בחברה?
נתבונן לרגע בציווי הראשון. מה הדרישה כאן? האם היא כל כך קשה לביצוע?
י כִּי-תַשֶּׁה בְרֵעֲךָ מַשַּׁאת מְאוּמָה לֹא-תָבֹא אֶל-בֵּיתוֹ לַעֲבֹט עֲבֹטוֹ. יא בַּחוּץ תַּעֲמֹד וְהָאִישׁ אֲשֶׁר אַתָּה נֹשֶׁה בוֹ יוֹצִיא אֵלֶיךָ אֶת-הַעֲבוֹט הַחוּצָה. יב וְאִם-אִישׁ עָנִי הוּא לֹא תִשְׁכַּב בַּעֲבֹטוֹ. יג הָשֵׁב תָּשִׁיב לוֹ אֶת-הַעֲבוֹט כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ וְשָׁכַב בְּשַׂלְמָתוֹ וּבֵרְכֶךָּ וּלְךָ תִּהְיֶה צְדָקָה לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ.
מה אפשר לומר על האדם שאליו מופנה הצו? ניתן לשער שהוא אדם בעל אמצעים, שכן הוא יכול היה להרשות לעצמו להלוות מכספו לאדם אחר. כמו כן, ניתן לשער שיש בו נדיבות, הוא הלווה לאדם אחר והרי לא היה חייב לעשות זאת ובכל זאת עשה.
העבוט הוא משכון, חפץ שנלקח בעת מתן ההלוואה מהלווה, כדי שיהווה ערבות להחזר ההלוואה, או שנלקח מן הלווה בעת פירעון החוב, במידה שלא החזיר את חובו למלווה.יש לציין כי פעמים רבות העבוט היה חפץ חיוני ללווה, כמו כלי עבודה, כלי אוכל או בגד, ולכן האיום על הפקעתו מידיו היווה אמצעי לחץ גדול מאוד. לדוגמא אפשר לקחת את "מכתב הקוצר" שנמצא במיצד חשביהו ומעיד על הלחץ בו שרוי אדם שנלקח ממנו חפץ חיוני כמשכון או כעונש http://mikranet.cet.ac.il/pages/item.asp?item=11131 כלומר, המלווה בא לדרוש לקבל בחזרה את המגיע לו בדין. והנה, מה דורש ממנו המחוקק?
1. אסור למלווה להיכנס לביתו של הלווה, אלא לחכות בחוץ, והוא – הלווה – יוציא את המשכון אותו יבחר.
2. אם כבר לקח הלווה את המשכון, אסור לו להשתמש בו. את "לא תשכב בעבוטו" – מסביר רש"י, בעקבות הכתוב בפסוק הבא:
לא תשכב בעבוטו – לא תשכב ועבוטו אצלך
כלומר, אל לך לשכב לישון בסוף היום כשהמשכון בידיך. חובה עליך להחזירו ללווה לעת ערב. מחר בבוקר תוכל לבוא ולקחתו שוב. אבל בערב… שוב תחזיר. במילים אחרות, המלווה "הסתבך"… לא רק שהיה נדיב והלווה לעני, אלא שגם הניסיון להבטיח את החזר ההלוואה כרוך בהרבה טרחה.ניזכר בביקורת של עמוס על עשירי ישראל בעמוס ב 8: וְעַל-בְּגָדִים חֲבֻלִים יַטּוּ אֵצֶל כָּל-מִזְבֵּחַ וְיֵין עֲנוּשִׁים יִשְׁתּוּ בֵּית אֱלֹהֵיהֶם – עמוס מאשים את עשירי ישראל בחוסר מוסריות על עצם השימוש בעבוט שנטלו מן הלווים העניים אך גם ביחס לדברי הביקורת של עמוס ניתן היה לטעון כי השימוש ברכוש הממושכן נעשה משום שהלווים לא החזירו את ההלוואה. כלומר, אל מול הביקורת של עמוס עומדת זכותו של המלווה ליטול משכון מן הלווה.
במילים אחרות, החוק מוציא הרבה מן העוקץ של המשכון, שנועד להיות אמצעי לחץ על הלווה להחזיר את חובו.
נשים לב, המחוקק פונה אל המלווה, אל החזק, בדרישה לא פשוטה, אך האכיפה – לא קיימת. מדובר בעניינים שבין המלווה לאלוהים.
אז מה יש כאן בעצם? אילו מן חוקים אלה? כל כך קשה לקיימם, כל כך קל להפר אותם. אפילו שופט או שוטר לא נדרשים לטפל בפורעי החוק!
לכן, נראה שיש כאן " חוקים בתחפושת". אבל מי או מה "מתחפש"?
הפתרון לתעלומה טמון בבירור של תכלית הצווים.
מהי תכליתם של החוקים בפסוקים אלו?
כדי להבין אותה, נעיין במצוות המתייחסות ל"מתנות עניים" בפס' 22-19:
יט כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ.
כ כִּי תַחְבֹּט זֵיתְךָ לֹא תְפַאֵר אַחֲרֶיךָ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה.
כא כִּי תִבְצֹר כַּרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל אַחֲרֶיךָ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה.
כב וְזָכַרְתָּ כִּי-עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל-כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה.
לכאורה תכליתן של מצוות אלה ברורה. שלוש פעמים חוזר הביטוי: לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה. כלומר, על האדם להשאיר לעניים והאביונים שאריות מן השדה, מכרם הזיתים ומן הגפנים כדי שיוכלו לאכול מהם ולהזין את בני משפחתם.
אבל, האם העני יכול לסמוך על שאריות אלו כדי להתפרנס מהן? נשוב ונבדוק – מה בדיוק נדרש בעל האדמה להשאיר לעני, וכיצד?
וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ – אם, במקרה, שכח בעל השדה אלומת שיבולים בשדה, הוא לא יחזור לאסוף אותה.
לֹא תְפַאֵר אַחֲרֶיךָ – פארה = צמרת העץ. בעת המסיק נהג בעל כרם הזיתים לנער את העץ על מנת להסיר ממנו את הפירות. לאחר הניעור נהגו לקטוף בידיים את הפירות שלא נשרו בעת הניעור. המחוקק דורש מבעליו של העץ להימנע מאיסוף הזיתים שנותרו בצמרת העץ. את הפירות שבראש העץ יש להשאיר לעניים
לֹא תְעוֹלֵל אַחֲרֶיךָ – עוללות = אשכולות שהם "עוללים", כלומר "תינוקות". אין לחזור ולבצור פירות שטרם הבשילו בעת הבציר.
ברור מצווים אלה, שאם העני יסתמך רק עליהם, יגווע ברעב. אי אפשר לסמוך על יד המקרה, שהרי שכחה אינה מכוונת, וגם כשבוחנים את כמות התוצרת החקלאית שישאיר החקלאי במתכוון, ברור שלא די בה כדי לכלכל את כל עניי המקום. המסקנה המתבקשת היא, שתכלית הצווים הללו אינה רק לדאוג לפרנסתם של העניים.
אם כך – מהי תכליתם של הצווים?
יש לזכור כי גם אם עבור עניי המקום שכחת העומר והאיסור לפאר ולעולל הם מענה קלוש לצרכיהם, עבור האדם הנותן אין הם דבר של מה בכך. סיפור מתחילת המאה הקודמת בארץ ישראל ידגים זאת. ב 1913 ברחובות, שלוש נשים תימניות נתפסו מקוששות זמורות יבשות בכרם ענבים בעונת החורף (כלומר כשאין ענבים בכרם). אחד מאיכרי המושבה תפס את הנשים, הן נקשרו בשיער ראשן לזנב הסוס, הן נגררו והולקו, ברחובה המרכזי של המושבה. על אירוע זה כתב דן אלמגור שיר בשם "זמורות יבשות".ביצוע של השיר – http://www.youtube.com/watch?v=OSdlNAYte4I מילותיו – http://shironet.mako.co.il/artist?type=lyrics&lang=1&prfid=518&wrkid=21512 ועל נסיבות כתיבתו – http://www.inn.co.il/News/News.aspx/176328
הקושי של בעל רכוש לוותר על רכושו (גם אם מדובר בזמורות יבשות חסרות תועלת לבעל הכרם) יכולות לחדד את מגמת המחוקק בדברים. בעל "ספר החינוך" מציע:
.. ושיהיה להם נפש ברוכה ורוח נדיבה… כי מתוך הפעולות תתפעל הנפש ותהיה טובה ותחול ברכת ה' בה ואין ספק כי בהותיר האדם חלק אחד מפירותיו בשדה ויפקירם… תראה נפשו שובע רצון ורוח נכון ומבורך…בתוך: ליבוביץ', תשנ"ד, עמ' 229
כלומר, תכליתם של צווים אלה היא לחנך את האדם להיות טוב ונדיב יותר.
על כך מוסיף הר' שמשון רפאל הירש:שם, שם.
"מתנות העניים" עומדות כניגוד, כמחאה נגד מושג ה"שלי". ואם מזכירים לך פאה ועוללות את חובתך לבלתי ראות שדך וכרמך כולו כשלך ורק כשלך, וכן לבלתי השתמש בכל מה שהצמיח לך הטבע בברכת ה' לטובתך אתה בלבד, ואם מזכירים לך פרט ולקט שאין עליך לנצל עמל כפיך לטובתך אתה עד גמירא… הנה מוסיפה התורה מצוות שכחה ללמדך שאף מחשבותיך הקשורות בעמל לקניניך, אין עליהן להיות מופנות רק לטובתך אתה, ומה שנעלם פעם בשעת קציר ממחשבותיך, יהא חלקם של העניים.
גם הרש"ר הירש מתייחס לשאיפה החינוכית של המחוקק. החוק מחייב את העשיר לחשוב על העני ולא רק על עצמו. מטרת הצווים היא, לטענתו, לחנך את האדם למידה של צניעות. ושל איפוק ולתודעה לפיה כוחו ועוצם ידו של בעל השדות אינן מאפשרות לו לראות בפרי עמלו בעל קנין בלעדי על היבול. ברכת ה' שהצמיחה את היבול הופכת את בעל השדה לבעל עוצמה מוגבלת ולמחויב לחוקיו של מי שבלעדיו לא היתה הברכה שורה על פרי עמלו.
האם ניתן למצוא רעיון חינוכי גם בחוקי ההלוואה שבפס' 10 – 13?
רעיון דומה אפשר לזהות גם בצו הראשון בפס' 10: כִּי-תַשֶּׁה בְרֵעֲךָ מַשַּׁאת מְאוּמָה לֹא-תָבֹא אֶל-בֵּיתוֹ לַעֲבֹט עֲבֹטוֹ –את הביטוי מַשַּׁאת מְאוּמָה מקובל לפרש כ"חוב כלשהו" ורש"י מחדד את הרעיון בפירושו:
משאת מאומה – חוב של כלום.
כלומר – לא משנה מה גודל החוב, קטן או גדול, המלווה צריך להימנע מכניסה לבית הלווה כדי לגבות את החוב.
מה מטרת המחוקק כאן? נראה שאין מטרתו לדאוג לרווחתו הכלכלית של האדם החלש. הרי את החוב, גדול או קטן, יש להחזיר, ואת העבוט יש לקחת. יש לשים לב שהדרישה אינה להימנע מלקיחת העבוט אלא להימנע מכניסה אל הבית. נראה שגם עשיית צדק אינה העניין בדין המרכזי בחוק. תכליתו של הצו הזה היא לחנך את האדם לנהוג בחסד, ולשמור על כבודו של האחר, גם אם הוא עני או נחות. גם אם הצדק והחוק לצד המלווה, גם אם חייבים לו בדין, עליו לנהוג לפנים משורת הדין ולהימנע מלפגוע בכבודו של אדם נזקק. יש ציפייה מן האדם לאיפוק וריסון הדחף להשתמש בכוח שנתון בידיו.
האם בכלל ניתן לכנות את האמור בדברים כ"ד 22-10 חוקים"?
בעניין זה אומר צבי אדר:
ספר דברים עצמו מביא טעמים למצוות לא כדי להצדיקן אלא כדי לחנך דרכן את העם. טעם המצווה מגלה את עקרונה הכללי ויש לפעול מתוך אותו עיקרון גם במקרים רבים אחרים… טעמי המצוות הופכים את המצוות לחינוך – חינוך לצדק ולדת אמת… הוא בוחר לחנך דווקא דרך החוק, כלומר דרך העשייה – ואפשר לחנך דרך העשייה רק כשהיא מנומקת.שם, עמ' 185
נראה שהמסקנה הנובעת מהדיון היא שלפנינו דרישות המציבות נורמה של מידה של חסד; ואלה הוא מעבר לצדק ומעבר לחוק. זאת ועוד, לא ניתנים ב"חוקים" כלים לאכיפה של ממש, וודאי לא על ידי "בית דין של מטה", ולכן אין להם ערך בבית המשפט. ועוד הנימוקים הרבים, שבעצם מחלישים את החוקים, לפי תפיסת אדר שהבאנו בראשית המאמר, מלמדים שתכליתם של החוקים הללו היא לחנך. במילים אחרות אין מדובר כאן בחוק יבש אלא במגמה להשפיע על התנהגותו של האדם מתוך שאיפה לטפח בו חמלה, מוסר ואנושיות. סיוע לחלש והתחשבות בו, כדרך חיים, "מאמן" את האדם להיות רגיש ואמפטי לסבל הזולת, כך שגם אם לא יהיה בקיום החוקים סיוע שלם ומקיף לעני והיענות לכל צרכיו, יהיה להם ערך גם בטיפוח אדם טוב יותר וביצירת עולם טוב יותר.
ביבליוגרפיה
(1) אדר צבי, הערכים החינוכיים של התנ"ך, תשי"ד, עמ' 185-162
(2) ליבוביץ' נחמה, עיונים בספר דברים, תשנ"ד, עמ' 232-228
(3) ליבוביץ' נחמה, גיליונות נחמה – גיליונות לעיון בפרשת השבוע, פרשת 'כי תצא', http://www.nechama.org.il/pages/732.html
(4) רמב"ן לדברים כ"ד 22-10
(5) רש"י לדברים כ"ד 22-10
