שירת דבורה וברק הינה שירה נפלאה על אודות אחד האירועים ההיסטוריים המרשימים מימי השופטים, אך היא מציבה אתגר לא פשוט לפני המורה הבא ללמדה. שפת השירה לא שגרתית, ורבות בה המילים הקשות והארכאיות. גם עיצוב השירה יכול להקשות על התלמידים – אם בשל חזרות על פסוקים ואם בשל מבנה כרונולוגי שאינו קוהרנטי. התלמידים רגילים לסוגה הפרוזאית ואינם רגילים לשפה ולתוכן השיריים. משום כך נמצאת השירה קשה ללימוד וללמידה.
למה שירה? האם לא די בסיפור שבפרק ד'?
פרק ד' בספר שופטים מספר בפירוט על המלחמה ביבין מלך חצור. במלחמה זו הורתה דבורה השופטת לברק בן אבינועם לגייס עשרת אלפים איש מבני נפתלי וזבולון ולצאת להילחם בסיסרא, שר צבאו של יבין. מטרת הלוחמים מישראל הייתה למשוך את הלוחמים הכנעניים מאזור התבור לאזור נחל הקישון ולהילחם בהם שם: וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְבָרָק בֶּן אֲבִינֹעַם מִקֶּדֶשׁ נַפְתָּלִי וַתֹּאמֶר אֵלָיו הֲלֹא צִוָּה ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֵךְ וּמָשַׁכְתָּ בְּהַר תָּבוֹר וְלָקַחְתָּ עִמְּךָ עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ מִבְּנֵי נַפְתָּלִי וּמִבְּנֵי זְבֻלוּן. וּמָשַׁכְתִּי אֵלֶיךָ אֶל נַחַל קִישׁוֹן אֶת סִיסְרָא שַׂר צְבָא יָבִין וְאֶת רִכְבּוֹ וְאֶת הֲמוֹנוֹ וּנְתַתִּיהוּ בְּיָדֶךָ (שופטים, פרק ד', פסוקים ו'-ז'). נראה שאזור הלחימה העדיף מבחינת ישראל היה סמוך לקישון, היות שבאזור ביצתי זה בטל יתרונם של 900 רכבי הברזל הכנעניים. המצביא ברק עשה כדברי השופטת דבורה, וצבאו של יבין אכן ניגף ביום ההוא, על פי המסופר, בזכות התערבות ה' בקרב (פסוק ט"ו). באותו יום הרגה יעל אשת חבר הקיני את סיסרא כשביקש מפלט באוהלה מפני ברק בן אבינועם.
נראה כי הסיפור המופיע בשופטים פרק ד' עוקב אחר הנרטיב המקובל בספרי השופטים: בני ישראל חוטאים, מלך זר משעבד אותם, לישראל קם מושיע, מתנהלת מלחמה ובה ה' מושיע את עמו באמצעות שליחיו השופטים.
הסיפור שלם. יש לו התחלה, אמצע וסוף. ואם כך הדבר, מה הצורך בשירת דבורה המתארת את אותם אירועים – מה שירה זו יכולה להוסיף על הסיפור?
כדי לענות על שאלה זו, נשרטט טבלה ובה נושאי הסיפור ונושאי השירה – ונבדוק את ההבדלים ביניהם. טבלה זו תפתח לנו צוהר לתשובה שאנו מבקשים.
בין הסיפור לבין השירה הבדלים רבים, והדבר מעורר שאלות. נזכיר אחדות מהן:
1. שירת דבורה, שלא כמו הסיפור, עוסקת בהתגלות אלוהים. מדוע?
2. בשירת דבורה מוזכרים שבטים שלא נזכרו בסיפור. מדוע? מה תפקידם של שבטים אלו במלחמה? מה הם מלמדים על החברה הישראלית באותה תקופה?
3. מהו ההישג הגדול המתואר בשירת דבורה, ומהו ההישג הגדול בסיפור?
4. מה מוסיף התיאור של אם סיסרא בשירה לתיאור הניצחון?
היצירתיות האנושית מאפשרת לקרוא את המציאות בדרכים שונות ולהתייחס אליה באופן מורכב. כל אירוע המתרחש במציאות נתון לפרשנות, והפרשנות מתבטאת בשפה המאפשרת לספר סיפור אחד בדרכים אחדות. כך גם בנוגע לקרב שבין ישראל לכנענים באזור התבור: הקרב התרחש במציאות בדרך אחת, אך תיאוריו ההיסטוריוגרפיים יכולים להיות שונים זה מזה, בהתאם למְסַפֵּר ולמגמתו. במקרה שלפנינו אפשר לומר שלשירת דבורה הייתה מגמה מסוימת, שונה במידה זו או אחרת ממגמתו של הסיפור.
מה לשירת דבורה עם הר סיני, או – מיהו הגיבור בסיפור ומיהו הגיבור בשירה?
פרק ד' בספר שופטים מציג את הגרסה הפרוזאית למלחמת דבורה וברק בכנענים. במרכז הסיפור ניצבת השאלה – מיהו הגיבור האנושי שהושיע את ישראל מיד הכנענים?כפי שמעלה למשל יאירה אמית, ספר שופטים – אמנות העריכה, ספריית האנציקלופדיה המקראית, מוסד ביאליק ירושלים, אוניברסיטת תל-אביב, עמ' 202-200. הסיפור מאפשר שלוש תשובות: דבורה היא הדמות הרוחנית הקוראת לצאת למלחמה; ברק הוא המנהיג הצבאי המנהל את הקרב, ויעל היא האישה שהורגת את סיסרא. העשייה האנושית, לפי פרק ד', הכרחית לניצחון על יבין מלך כנען, אך מעורבותו של ה' היא היא המכריעה את הקרב ומביאה לניצחון: וַיָּהָם ה' אֶת סִיסְרָא וְאֶת כָּל הָרֶכֶב וְאֶת כָּל הַמַּחֲנֶה לְפִי חֶרֶב לִפְנֵי בָרָק (שופטים, פרק ד', פסוק ט"ו). לעומת הסיפור, בשירה, באופן פרדוקסלי, דווקא בתיאור הקרב עצמו בפסוקים י"ט-כ"ג ה' כלל אינו נוכח! אין התערבות אלוהית בקרב! הפרט היחיד המובא בעניין זה הוא שנַחַל קִישׁוֹן גְּרָפָם (פסוק כ"א). מדוע בשירה האלוהות נעדרת מן הניצחון? האם אין נוכחות אלוהית בשירה? איך נשתכנע שהניצחון שעליו מדובר הושג בכוח אלוהי?את השאלות האלה שמעתי מפי ד"ר רוני מגידוב.
מול היעדרות אלוהים מן התיאור בפסוקים י"ט-כ"ג השירה מזכירה אירוע אחר מן העבר, שבו אלוהים מופיע במלוא הדרו, ההתגלות בהר סיני (פסוקים ד'-ה').ומניין שמדובר כאן בהתגלות בסיני? ראו דברים ל"ג 2: "וַיֹּאמַר ה' מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ". יש הטוענים כי מבחינה גאוגרפית נושק הר סיני לגבולות אדום (שעיר). עיון בשירה מגלה כי היא מאורגנת למדי מבחינה כרונולוגית, לבד מנושא אחד – תיאור ההתגלות האלוהית העוצמתית בהר סיני בפסוקים ד'-ה'. התגלות זו, שלעוצמתה נענו ארץ, שמים, עבים והרים בהגיע ה' לסיניהשוו לשמות י"ט 18: "וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו ה' בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן וַיֶּחֱרַד כָּל הָהָר מְאֹד". מאדום, היא אירוע מכונן בתנ"ך ובתודעת עם ישראל.
מה הקשר בין ההתגלות האלוהית האדירה בהר סיני למלחמה נגד הכנענים?
איזה ערך יש בתיאור הופעת ה' בסיני דווקא – ולא בַּקְרָב עצמו?
ייתכן כי לפנינו ניסיון ללמד שלא רק אחריות אלוהית יש בעולם אלא גם אחריות אנושית. ההתנהלות בקרב תלויה בשבטים: היו שבטים שמיהרו לשדה הקרב והרגישו אחריות לגורל עמם, והיו שהשתמטו מאחריות.ראו פירוט בהמשך, בפסקה הבאה של המאמר. היעדרו של ה' מן הקרב עשוי להעיד כי הוא פועל בעולם רק בתנאי שבני האדם פועלים בו. ה' הוא המניע את הקרב, אבל בני האדם הם אלו שמניעים מבעדו להתערב.
השבטים השובתים – "המשתמטים בע"מ"… האם אפשר להבין את השבטים שהשתמטו מהקרב?
פסוקים י"ד-י"ח מתארים את חלקם של שבטי ישראל במלחמה. יש בהם שנתנו יד והשתתפו בקרב, ויש שנותרו מאחור ולא באו לעזרת השבטים הלוחמים.
ננסה להבין מדוע חלק מהשבטים נעדרו ממלחמה זו. לשם כך נבחן תחילה את מיקומם של הכוחות הכנעניים מול שבטי ישראל באותה תקופה.
הצבא הכנעני התפרס, על פי פרק ד', פסוק ו', באזור הר תבור. עיון במפה שלהלן, המתארת את נחלות השבטים,על מיומנות קריאת מפה במאמר דידקטי באתר תנ"ך ממלכתי. מראה שהשבטים הסמוכים לכנענים הם יששכר וזבולון וכן אשר ונפתלי הצפוניים יותר.
ואכן, מתוך ארבעת השבטים המאוימים ¬שלושה שבטים – יששכר, זבולון ונפתלי – השתתפו במלחמה.
ומה לגבי שבט אשר? אָשֵׁר יָשַׁב לְחוֹף יַמִּים וְעַל מִפְרָצָיו יִשְׁכּוֹן (פסוק י"ז). דבורה מאשימה את שבט אשר בשאננות, בכך שהמשיך לשבת בנחלתו שהשתרעה לחוף הים. ייתכן כי יש דרך אחרת להבין מדוע שבט אשר לא הצטרף למלחמה. שבט אשר שכן בתוך שטחו של העם הכנעני: וַיֵּשֶׁב הָאָשֵׁרִי בְּקֶרֶב הַכְּנַעֲנִי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ כִּי לֹא הוֹרִישׁוֹ (שופטים, פרק א', פסוק ל"ב). ייתכן שישיבה כזאת, "בְּקֶרֶב הַכְּנַעֲנִי", לא אפשרה לו להשתתף במלחמה מפני שלא העז להסתכסך עם שכניו ולא רצה להסתכן במלחמה בשטח נחלתו.
אם כך, מדוע נמתחת עליו ביקורת נוקבת בשירה? מדוע אי אפשר להבין את הימנעותו ואת חששו להצטרף לקרב?
אלא שייתכן שהביקורת היא על שנמנע מן המלחמה מסיבות כלכליות דווקא: אָשֵׁר יָשַׁב לְחוֹף יַמִּים וְעַל מִפְרָצָיו יִשְׁכּוֹן. לאשר הייתה מערכת מסחר ענפה בתחום הדיג, שהושתתה על יחסי שכנות טובה, ונראה שלא רצה לסכן את יחסיו עם שכניו, גם לא כביטוי לסולידריות עם בני עמו יושבי הצפון הלוחמים.
שלושת השבטים האחרים שספגו ביקורת מפי דבורה ישבו בנחלות רחוקות מאתר התרחשות הקרב: גד (המכונה בשירה – "גלעד"),במדבר ל"ב מתאר את בקשת בני גד, ראובן וחצי שבט המנשה לקבל לנחלה את אזור הגלעד, ובפסוקים 35-34 בפרק זה מפורטת ירושת שבט דן: "וַיִּבְנוּ בְנֵי גָד אֶת דִּיבֹן וְאֶת עֲטָרֹת וְאֵת, עֲרֹעֵר. וְאֶת עַטְרֹת שׁוֹפָן וְאֶת יַעְזֵר וְיָגְבְּהָה." במפת חלוקת השבטים אפשר לראות את מקום מושבו של גד בהרי הגלעד: http://mikranet.cet.ac.il/pages/item.asp?item=9678 ראובן ודן. דבורה אינה חוסכת ביקורת משבטים אלו משום שהעדיפו את פרנסתם וכלכלתם על התאמצות והסתכנות בשדה הקרב.
את ראובן דבורה מאשימה שהעדיף להמשיך לרעות את מקנהו ולא להצטרף למלחמה: לָמָּה יָשַׁבְתָּ בֵּין הַמִּשְׁפְּתַיִם לִשְׁמֹעַ שְׁרִקוֹת עֲדָרִים (פסוק ט"ז).
את דן היא מאשימה ושואלת: לָמָּה יָגוּר אֳנִיּוֹת (פסוק י"ז). משמעות הפסוק אינה ברורה, אך מילת השאלה "למה" עשויה ללמד כי דבורה יוצאת נגד שבט דן. משמעות המילה "יָגוּר" (לגור) היא – לשכון באופן זמני או להתאסף ולהתקבץ.ראו שורש גו"ר בקונקורדנציה, ובעיקר את ההשוואה לתהלים ט"ו 1 או לישעיה ל"ג 14. וראו מאמר דידקטי על שימוש בקונקורדנציה בכיתה: http://cms.education.gov.il/NR/rdonlyres/3C89852A-007D-4692-B29A-AAE8B144EBFE/140831/4.doc לפי פירוש זה, בני שבט דן סמכו על ישיבתם בקרבת חוף הים שאפשרה להם להימלט באניותיהם במהירות, כפי שמפרש מצודת דוד:
רצה לומר, אף על דן יש להתרעם מאד, כי למה יקבץ כל אשר לו לְשׂוּמָם בספינות ולברוח, הלא נחלתו קרובה למקום המלחמה, ומדוע אם כן ברח ולא בא למלחמה?
השבט האחרון שאליו מתייחסת דבורה הוא גד (גלעד). לגביו נראה כי ריחוקו הפיזי מהמלחמה הוא שגרם לו שלא להשתתף בה: גִּלְעָד בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן שָׁכֵן (פסוק י"ז).
המתנדבים בעם: ואם כך – מה גרם לשבטים רחוקים לבוא ולהילחם במלחמה לא להם?
ראינו לעיל ששבטים שלא נתנו יד לאחיהם במלחמה עשו כן מפני שדאגו למצבם הכלכלי או מפני שהיו רחוקים מאזור הקרבות.
כעת נדון בשבטים שהחליטו לתרום את חלקם ולסייע לשבטים האחרים. קשה להסביר מדוע שבטים שנחלתם רחוקה ממקום הקרב הצטרפו לדבורה ולברק. כדי להבין מי היו "הַמִּתְנַדְּבִים בָּעָם" – נשים לב לפסוקים ט'-י':
לִבִּי לְחוֹקְקֵי יִשְׂרָאֵל הַמִּתְנַדְּבִים בָּעָם בָּרְכוּ ה'
רֹכְבֵי אֲתֹנוֹת צְחֹרוֹת יֹשְׁבֵי עַל מִדִּין וְהֹלְכֵי עַל דֶּרֶךְ שִׂיחוּ.
הפסוק מדבר על מנהיגים מתוך העם שהתנדבו להשתתף במלחמה. מסתבר שמדובר הן באנשים עמידים הרוכבים על אתונות לבנות והן באנשים פשוטים ההולכים ברגל. כולם, עשירים ועניים, מתוארים כיוצאים למלחמה. Jan p. Fokkelman, "The song of Debora and Barak – its prosodic level and structure", in: Pomegranates golden bells, ed. David p. Wrisht , David Noel Freedman & Avi Horowitz, Eisenbrauns, 1995, p. 595- 627 כל הקבוצות הללו מוזמנות להשתתף בניצחון. בפסוקים י"ד-ט"ו נאמר כי שבטי המרכז – אפרים, מנשה (מָכִיר)מָכִיר הוא שם נרדף למנשה. ראו בראשית נ' 23; במדבר כ"ו 29. וגם אצל יעקב ליור, "דבורה", אנציקלופדיה מקראית כרך ב', הוצאת מוסד ביאליק, 1954, עמ' 584-583. ובנימין – הם שנתנו יד והשתתפו במלחמה, אף שהמלחמה הייתה רחוקה מנחלתם. נראה שבניגוד לתקופת השופטים המאופיינת במלחמות המתרחשות בין שבט אחד או שניים לאויב הצר עליהם, במלחמה זו יש התעוררות של רוב שבטי ישראל, והם מעורבים במלחמה הרחוקה ממקום מושבם של חלק מהשבטים. דבורה היא דמות כריזמטית. בכישרונה הרב הצליחה להשפיע על רוב שבטי ישראל המפוררים, להפיח בהם רוח של אחדות לאומית ולעורר בהם את ההתלהבות של דור הכיבוש מימי יהושע.
לאן נעלמו שבטי יהודה, שמעון ואפרים?
בשירתה מזכירה דבורה את השבטים שהשתתפו בקרבות ואת אלו שהשתמטו מהקרב, אבל היא אינה מונה שלושה שבטים חשובים – יהודה, שמעון ולוי. ומדוע לא מנתה שבטים אלו? אפשר היה להבין אילולא מנתה את שבט לוי, שמחויבותו בקודש יכלה למנוע ממנו את ההשתתפות במלחמה. אך מדוע לא מנתה את שבטים יהודה ושמעון? ייתכן ששבטים דרומיים אלו לא הוזכרו מפני שהשירה הייתה יצירה של שבטי הצפון, ולשבטי הדרום, שלא היו שותפים במהלך הקרב, לא היה עניין במסורת זו.
מה חשוב כל כך בפתיחת צירים?
אחד החיילות הנחשבים בזרוע היבשה של צה"ל הוא חיל ההנדסה. תפקידו להבטיח את יכולת התמרון של כוחות צה"ל ולשלול יכולת זו מהאויב. החיל פורץ מכשולים, מבקיע קווי הגנה ומכשיר צירי תנועהhttp://he.wikipedia.org/wiki/%D7%97%D7%99%D7%9C_%D7%94%D7%94%D7%A0%D7%93%D7%A1%D7%94_%D7%94%D7%A7%D7%A8%D7%91%D7%99%D7%AA היותו של חיל זה אחד החיילות החשובים בצה"ל מעידה שתפקיד פתיחת הצירים הוא תפקיד חשוב ביותר בעת קרב.
גם בסיפור וגם בשירה ברור כי ההישג החשוב של הקרב הוא הניצחון על כנען, אך השירה מדגישה לשם מה נדרש הניצחון הזה: בִּימֵי שַׁמְגַּר בֶּן עֲנָת בִּימֵי יָעֵל חָדְלוּ אֳרָחוֹת וְהֹלְכֵי נְתִיבוֹת יֵלְכוּ אֳרָחוֹת עֲקַלְקַלּוֹת. חָדְלוּ פְרָזוֹן בְּיִשְׂרָאֵל חָדֵלּוּ (שופטים, פרק ה', פסוקים ו'-ז'). דבורה מתארת מצב שאינו מוזכר בסיפור, והוא – סגירת צירי התנועה. תחת שיעבוד כנען את ישראל לא יכלו שבטי ישראל לנוע בדרכים בחופשיות. ההולכים בדרך נאלצו לחפש דרכים צדדיות ועקלקלות, מפני שהדרכים הראשיות היו מסוכנות, כפי שמפרש רש"י:
היו יראים ישראל לצאת לדרכם מפני האויבים והיו הולכים דרך עקלתון בהיחבא.
היעדר חופש תנועה בדרכים נוחות יכול להביא למצוקה כלכלית וחברתית קשה. שלילת זכות התנועה הקשתה על שבטי ישראל לקיים אורח חיים נורמלי.
ולפיכך, אחד ההישגים הגדולים של הניצחון היה פתיחת הצירים והשגת הזכות לתנועה חופשית, כפי שמציינת השירה: רֹכְבֵי אֲתֹנוֹת צְחֹרוֹת יֹשְׁבֵי עַל מִדִּין וְהֹלְכֵי עַל דֶּרֶךְ שִׂיחוּ (שופטים, פרק ה', פסוק י'). בפסוק י' דבורה פונה כנראה אל מאזיניה – לאחר הניצחון – והיא מתארת יכולת תנועה חופשית. רוכבי האתונות הצחורות הנכבדים וההולכים הרגילים בדרך שוב יכולים לנוע בדרכים בלי לחשוש מהאויב.
האם שירת דבורה היא שירה אכזרית?
בקינת דוד מופיע הביטוי המפורסם: פֶּן תִּשְׂמַחְנָה בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים פֶּן תַּעֲלֹזְנָה בְּנוֹת הָעֲרֵלִים (שמואל ב', פרק א', פסוק כ'), והוא מכוון לכך שאין לבשר על ניצחון הפלשתים בַּקְרָב כדי שבנות האויב לא תשמחנה עם נפילת הבנים.
והנה, את מה ששנוא על דוד בקינתו, עושה דבורה בשירתה, ומפירה בכך גם את ההמלצה הניתנת בספר משלי: בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ פֶּן יִרְאֶה ה' וְרַע בְּעֵינָיו וְהֵשִׁיב מֵעָלָיו אַפּוֹ (משלי, פרק כ"ד, פסוקים י"ז-י"ח). לא זו בלבד שמותו של סיסרא מתואר בפרוטרוט, תוך הבלטת נפילתו – בֵּין רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפַל שָׁכָב בֵּין רַגְלֶיהָ כָּרַע (פסוק כ"ז) – אלא שהתיאור מלווה בבוז ולעג לאימו יולדתו: וַתְּיַבֵּב אֵם סִיסְרָא בְּעַד הָאֶשְׁנָב (פסוק כ"ח).
וכך כותב אברהם בירמן על תיאור אם סיסרא בשירת דבורה:
סאטירה אכזרית […] פרחה בישראל בימי קדם כשהיא מכוונת בעיקר כנגד אויבי ישראל […] שופכת קיטונות של לעג וקלס על אם סיסרא המצפה לבנה, בלי לדעת שהבן בעצם כבר נוצח ונפל שדוד.ויליאם ג' אורברוק, "אם סיסרא בשירת דבורה", בתוך: בית מקרא כרך ד' (קלא), שנה 37, החברה לחקר המקרא בישראל, תשנ"ב, עמ' 305.
כיצד ייתכן שדבורה הנביאה, מנהיגה רוחנית של שבטי ישראל, יוצרת שירה עוקצנית ומלגלגת?
מדוע לא לסיים את השירה עם מותו של האויב? איזה צורך יש באירוניה המבליטה את הניגוד בין מצבו של סיסרא המת לבין דברי הגבירות הכנעניות החולמות על השלל הרב שיובא מהקרב? האם לא די בהכרזה על הניצחון עצמו? מדוע צריכה ההכרזה על הניצחון להיות אכזרית כל כך? והאם אכן הקוראים מסוגלים, כדבריו של אורברוק, "ליטול חלק בלגלוג המנצח על אותן גבירות אשר כבר הושפלו בלא שתדענה על כך"?ויליאם ג' אורברוק, "אם סיסרא בשירת דבורה", שם.
ניסיון יפה לתיאור אנושי יותר של אם סיסרא עשה המשורר חיים גורי:
אימו / חיים גורי
לִפְנֵי שָׁנִים בְּסוֹף שִׁירַת דְּבוֹרָה
שָׁמַעְתִּי אֶת דּוּמִיַּת רֶכֶב סִיסְרָא אֲשֶׁר בּוֹשֵׁש לָבוֹא
מַבִּיט בְּאִמּוֹ שֶל סִיסְרָא הַנִּשְׁקֶפֶת בַּחַלּוֹן
אִשָּׁה שֶׁפַּס כֶּסֶף בִּשְׂעָרָהּ
שְׁלַל צְבָעִים רִקְמָה
צֶבַע רִקְמָתַיִם לְצַוְּארֵי שָׁלָל, רָאוּ הַנְּעָרוֹת
אוֹתָהּ שָׁעָה שָׁכַב בָּאֹהֶל כְּנִרְדָּם
יָדָיו רֵיקוֹת מְאֹד
עַל סַנְטֵרוֹ עִקְּבוֹת חָלָב חֶמְאָה וָדָם
הַדּוּמִיָּה לֹא נִשְׁבְּרָה אֶל הַסּוּסִים וְאֶל הַמֶּרְכָּבוֹת
גַּם הַנְּעָרוֹת שָׁתְקוּ אַחַת אַחַר אַחַת
אַחַר זְמַן מָה שָׁקְעָה הַשֶּׁמֶשׁ
אַחַר זְמַן מָה כָּבוּ הַדִּמְדוּמִים
אַרְבָּעִים שָׁנָה שָׁקְטָה הָאָרֶץ. אַרְבָּעִים שָׁנָה
לֹא דָּהֲרוּ סוּסִים וּפָרָשִׁים מֵתָיו לֹא נָעֲצוּ עֵינֵי זְכוּכִית
אֲבָל הִיא מֵתָה, זְמַן קָצָר אַחַר מוֹת בְּנָהּ.
חיים גורי יוצר מהפך במערכת ההזדהות שלנו. שירת דבורה מעוררת בקורא בוז לאם סיסרא, ואילו שירתו של גורי מעוררת בקורא אמפתיה כלפי האם שאיבדה את בנה והזדהות עם האובדן.
ניכור בין המנצח למנוצח
שירת דבורה משתמשת בטכניקה של יצירת ניכור בין המנצח (עם ישראל) לבין המנוצח (הכנענים). יצירת אווירה מנוכרת כלפי האויב הכנעני מאפשרת לקורא לייחס חשיבות פחותה לאכזריות המתוארת. אווירה שכזאת יוצרת קשר בין הקורא לדמויות המנצחות וניכור בינו לבין האויבים.
הניכור נוצר בשתי דרכים מרכזיות:
טכניקה של שימוש בשם: הדמויות מישראל מוצגות בקשר למשפחתם – ברק בן אבינועם, יעל אשת חבר הקיני – ולעומתם האויב מוצג כאובייקט ולא כאדם המחובר למשפחה – "סיסרא" ותו לא. דבורה ואם סיסרא מוצגות בשירה כדמויות קוטביות. דרך הכינוי שהכתוב מצמיד לדבורה "אֵם בְּיִשְׂרָאֵל" (שופטים, פרק ה', פסוק ז') נוצר החיבור הרגשי בין דבורה לקורא. לעומתה נקראת אם סיסרא על שם האויב, והיא מזוהה רק על פי שם בנה המת – סיסרא.
הדגשת מעשיו הנוראים של המנוצח: השירה מסבירה מדוע יש ללעוג לאויב המת ולאימו המצפה לשובו. המנהג המקובל על סיסרא וצבאו היה לאנוס את בנות השבטים המנוצחים: רַחַם רַחֲמָתַיִם לְרֹאשׁ גֶּבֶר (פסוק ל'). הדגשת המעשים האכזריים הללו מסבירה במידת מה את הלעג לאימו של האויב: יחס לאישה אחת – תחת היחס לנשים אחרות.
נראה אם כך כי התיאור האכזר של אם סיסרא המצפה לשובו של בנה הוא המענה לאכזריותו של האויב – מענה שהוא בבחינת מידה כנגד מידה. הכנענים היו מבזים באופן פיזי את כבודן של בנות השבטים המנוצחים, ודבורה מבזה באמצעות השירה את אימו של אותו שר צבא כנעני.
לסיכום
השוואת השירה לסיפור מראה כי השירה אכן מוסיפה נושאים מהותיים על אלו המופיעים בסיפור:
• השירה מייחסת חשיבות רבה לתפקידו של ה' בסיפור הקרב, אך לא במובן של אל הנלחם את מלחמות ישראל אלא במובן של אל שהתגלותו בהר סיני משמשת השראה לשבטי ישראל.
• השירה עוסקת בַּסולידריות או בחוסר הסולידריות של שבטי ישראל. היא מבקרת את השבטים שדאגו לעצמם ולכלכלתם ומעודדת את אלה שיצאו להגנת אחיהם.
• השירה מתייחסת אל הצד השני, אל ה"נרטיב" של הצד השני, ומתארת בלעג את ההסברים שנותנות לעצמן הנשים המובסות על שסיסרא לא שב מהקרב. ייתכן שהמטרה בתוספת זו היא הדגשת העיקרון של מידה כנגד מידה, כתגובה לביזיון גופן של בנות השבטים ששועבדו לכנענים.
הרחבה: איך מלהיבים את הקהל?
הקריאה בפסוק י"ב, המופנית אל דבורה ואל ברק – עוּרִי עוּרִי דְּבוֹרָה עוּרִי עוּרִי דַּבְּרִי שִׁיר, קוּם בָּרָק וּשְׁבֵה שֶׁבְיְךָ בֶּן אֲבִינֹעַם – עשויה להעיד על השימוש בשיר שלפנינו במסגרת טקסית. אפשר לשער כי בישראל התקיימו אירועים ציבוריים שבהם שימשה השירה דרך לעודד או להלהיב את הקהל. כך עולה מן הקריאה החוזרת המופנית לקהל המאזין: בָּרְכוּ ה' (פסוקים ב', ט').
ומכיוון ששירה זו נאמרה בציבור, היה עליה להיות דרמתית כדי לשלהב את המאזינים ולגרום להם להזדהות עם הסיפור ולהרגיש כאילו הם עצמם נכחו במאורעות המתוארים.
אם נביא לדוגמה את אחד מ"סרטי הפולחן" הגדולים של המאה העשרים, שהקהל השתתף בהקרנותיו באופן פעיל, נוכל להבין את הקריטריונים המאפשרים ליצירת אמנות לשלהב את הקהל.
"מופע הקולנוע של רוקי" הוא סרט שכזה. הסרט היה לסרט פולחן, בין השאר בזכות תגובות מאולתרות וספונטניות של הקהל, שנעשו עם הזמן "תסריטים מתוזמנים של ממש". השתתפות הקהל בעת ההקרנות באה לידי ביטוי בדיבור, בקריאה, בשירה, בתנועה, בריקוד – ואפילו בהשלכת חפצים. כל חושיו של הקהל הנוכח באולם משתתפים בחוויה.
ומה יש בשירת דבורה שסוחף את הקהל?
תנועה: שירת דבורה היא שירה דינמית, והתנועה מורגשת כמעט בכל חלקיה. בפסוקים ד'-ה' מתוארת יציאתו של ה' מאדום – ה' בְּצֵאתְךָ מִשֵּׂעִיר בְּצַעְדְּךָ מִשְּׂדֵה אֱדוֹם; בפסוק ו' מתוארות הדרכים; בפסוק י' מתוארים ההולכים בדרכים והרוכבים על אתונות. התנועה באה לידי ביטוי גם בפסוק י"ט – בָּאוּ מְלָכִים נִלְחָמוּ, וגם בפסוק כ' – הַכּוֹכָבִים מִמְּסִלּוֹתָם.
קצב: וכמו התנועה, אף הקצב מורגש בשירה, והוא נוצר בזכות החזרה על פעלים ועל ביטויים. בתיאור מות סיסרא קיים ריבוי פעלים, המאפשר לדמיון לראות כמעט את כל מה שהתרחש באותו הרגע באוהל יעל: הָלְמָה, מָחֲקָה, מָחֲצָה (פסוק כ"ו). גם ביטויים חוזרים יוצרים דינמיות: בָּאוּ מְלָכִים נִלְחָמוּ, נִלְחֲמוּ מַלְכֵי כְנַעַן (פסוק י"ט), או: שְׁלַל צְבָעִים לְסִיסְרָא, שְׁלַל צְבָעִים רִקְמָה (פסוק ל').
המחשת האירועים: האירועים הקצביים מומחשים גם בעזרת המצלול. את שריקות העדרים "שומעים" באמצעות חזרה על העיצור השורק שי"ן: לָמָּה יָשַׁבְתָּ בֵּין הַמִּשְׁפְּתַיִם לִשְׁמֹעַ שְׁרִקוֹת עֲדָרִים (פסוק ט"ז), ואת דהרת הסוסים "שומעים" בזכות החזרה על דַהֲרוֹת דַּהֲרוֹת אַבִּירָיו (פסוק כ"ב).
נראה אם כן כי השירה עומדת לא רק בזכות התוכן שבה אלא גם בזכות התנועה, הקצב והמחשת האירועים. השומע שירה זו נמשך ונפתח להיות חלק מן המתואר, ואין פלא אפוא שדבורה זוכה לדברי עידוד על שירתה: עוּרִי דַּבְּרִי שִׁיר!
ביבליוגרפיה מומלצת
