בחודש שעבר חוו אזרחי ארה"ב גל הפגנות שעוצמתו לא נודעה כבר עשרות שנים. ג'ורג' פלויד, אזרח אפרו-אמריקאי נעצר ע"י שוטר במיניאפוליס ומצא את מותו תוך מעצר אלים וברוטאלי. לאחר ההרג פרצו מחאות ושורה של הפגנות שכוונו כלפי המשטרה, שלטענת המוחים, עושה שימוש מופרז בכוח וכלפי מדיניות הנתפסת כגזענית ומדירה שחורים. ההפגנות פשטו בלמעלה מ 200 ערים ביבשת, ואף התפשטו בערים אחרות בעולם ולקחו בהן חלק עשרות אלפי בני אדם. בחלק מההפגנות נשמעו שוב ושוב מילותיו האחרונות של פלויד לפני מותו: "אני לא יכול לנשום" (I can't breathe).
חלק מההפגנות היו אלימות מאד וכללו פגיעה במבנים ציבורים, שריפת מכוניות משטרה וביזה של חנויות. המשטרות העירוניות התקשו לשלוט במפגינים ועל ערים רבות הוטל עוצר לילי.
בשיעור הזה נלמד על זכות ההפגנה, והיבטיה השונים. הפגנה, כביטוי של מחאה והתנגדות למעשי השלטון היא אחת מזכויות האזרח הבסיסיות בחברה דמוקרטית. נבין מהו כוחה ומה היא מאפשרת לנו ,נעמוד על גבולותיה וסכנותיה, נכיר הפגנות שנחרתו בזיכרון ויצרו שינוי ונברר לעצמנו אילו מאבקים יצליחו להוציא אותנו מהבית כדי למחות ,לתבוע שינוי ולהיות שותפים במעשה הדמוקרטי.
במליאה – שוחחו על חלק מהשאלות הבאות:
הפגנה היא ביטוי של מחאה, תוך יציאה אל הרחובות, הכרזת ססמאות והנפת שלטים. זוהי דרך של קבוצת אנשים להביע באופן פומבי את דעתה ובעיקר- את מחאתה. ההפגנה מהווה מימוש של חופש הביטוי וההתארגנות שהן זכויות בסיסיות במשטר דמוקרטי.
המחאות בארצות הברית נמשכו כעשרה ימים וכללו ביטויי אלימות כמו ביזת חנויות, מהומות ופגיעה ברכוש ציבורי. בעקבות זאת התעורר ויכוח בנוגע לגבולות ההפגנה. יש הטוענים כי פעולות כאלה עלולות להחמיץ את מטרות ההפגנה (הסדרת שוויון וצדק כלפי אפרו-אמריקאים וריסון הכוח של המשטרה), לגרום לקורבנות נוספים מבין משתתפי ההפגנה ולהרחיק את הציבור שברובו תומך בגל ההפגנות. לעומתם יש המצדיקים פעולות אלה.
שופטת בית המשפט העליון איילה פרוקצ'יה כותבת:
הזכות לביטוי מחאה איננה זכות מוחלטת. היא כפופה, בראש וראשונה לחובת הציות לחוק ולפעולה במסגרת הוראותיו. חירות הביטוי והמחאה אין פירושה פריקת עול ורסן.
מה לדעתכם יטענו המפגינים בארצות הברית או מפגינים אחרים שנאלצו לחרוג מפעולות מחאה אותן מתיר החוק?
כותב המאמר הבא טוען כי האלימות והביזה המאפיינות את ההפגנות בארה"ב הן לגיטימיות ומוחות על הסדר הקיים.
בתרבות הנוכחית, זעם בצבע מסוים הופך לדבר שנתפס כלא רציונלי, אפילו היסטרי. אולם הזעם המתפרץ כעת ברחובות ארצות הברית, זעם הכולל גם אלימות וביזה, איננו חסר הגיון כלל, בייחוד כאשר הזעם הזה נובע מהאלימות הטבועה בסדר הקיים.
הזעזוע מאלימות המפגינים נובע ממגוון סיבות, ובראשה קדושת הקניין. אולם דווקא במסגרת פוליטית בה רכוש שווה יותר מחיי אדם ושבה כל פעולה אנושית הופכת לסחורה, ביזה הופכת לפעולה פוליטית מתבקשת, לגיטימית וחתרנית, הקוראת תיגר (מוחה) על סדר העדיפויות הקיים. יתרה מכך, ניתן לטעון כי ההשפעה הכלכלית של ההצתה והביזה הופכת לאיום של ממש, שיכול למנוע את ההרג הבא. על ידי הצתה וביזת חנויות המפגינים כאילו אומרים: נפעל כך, אם תמשיכו להרוג אותנו. במובן זה, האלימות הזו משמשת כפעולת הגנה עצמית.
התחלקו לקבוצות והתמקדו בהפגנה אחת מתוך השלוש המתוארות כאן. קראו את החומר המצורף וצפו בסרטון הנלווה והתייחסו לשאלה הראשונה ולשתיים נוספות על פי בחירתכם:
1. המצעד לוושינגטון למען תעסוקה וחירות: March on Washington for Jobs and Freedom, ארצות הברית 1963.
במחצית המאה הקודמת ארצות הברית הנהיגה אפליות והפרדות על בסיס גזעי בין לבנים לשחורים.
ב- 28 לאוגוסט התקיימה הפגנה למען זכויות אדם ושוויון תעסוקתי לאפרו-אמריקאים בארצות הברית. המצעד התקיים במלאת מאה שנה ל"הצהרת האמנציפציה" על ידי אברהם לינקולן. המצעד היווה נקודת שיא בפעילות ארגוני זכויות האדם ונועד בראש וראשונה להפגין נגד גזענות, הפגנת תמיכה בממשל קנדי ובצעד פורץ-הדרך של הנשיא לקידום חוק זכויות האזרח. עם זאת, כל הארגונים הסכימו שעליו להיות דוגמה לאי-אלימות. המצעד היווה מפעל מרכזי במאבק התנועה לזכויות האזרח של ארצות הברית. שיא האירוע היה נאומו ההיסטורי של מרטין לותר קינג "יש לי חלום". במצעד השתתפו בין 200,000 ל-300,000 איש, רובם אפרו-אמריקאים והאחרים בני מיעוטים אחרים ולבנים.
מרטין לותר קינג (הבן) היה כומר אפרו-אמריקאי, לוחם למען זכויות האדם של שחורים בארה"ב, הוגה דעות מרכזי של התנועה לזכויות האזרח וזוכה פרס נובל לשלום. קינג עמד בראש פעולות מחאה לא- אלימות ששיאן היה ההפגנה הזו. במהלך מצעד המחאה נשא קינג את נאומו המפורסם 'יש לי חלום', בו ביטא את תקוותו לשוויון בין שחורים ולבנים וחיים נטולי הפרדה גזעית בארה"ב.
ההשפעה על הצועדים, בעיקר אלו שלא השתתפו קודם לכן בהפגנות, הייתה עמוקה. עבור רבים מהם נחשבה הצעידה, בסולידריות יחד עם רבבות כמותם, לאירוע משמעותי מבחינת ההגדרה העצמית והכבוד העצמי. עבור רבים מצופי הטלוויזיה הלבנים היה המצעד חשיפה ראשונה של תנועת זכויות האזרח הלא-אלימה והזדמנות ראשונה לשמוע דוברים אפרו-אמריקאים רהוטים. לפני כן נראו באמצעי התקשורת בעיקר התנגשויות אלימות של פעילים עם כוחות משטרה ומפגינים לבנים, והצופה לא נחשף באופן ברור לתביעות תנועת המחאה. עבור מיליוני צופים, נאומו של קינג והמסר הקליט "יש לי חלום", הפכו את התביעה לשוויון לנושא ברור ומאיים פחות מאשר לפני כן. הקונגרס האמריקאי העביר בשנתיים שלאחר המצעד את שני החוקים החשובים ביותר לסיומה של ההפרדה הגזעית, חוק זכויות האזרח וחוק זכות ההצבעה.
מתוך נאומו של מרטין לותר קינג בהפגנה- המצעד לוושינגטון למען תעסוקה וחירות:
יש לי חלום שיום אחד תקום אומה זאת ותגשים את משמעותה האמיתית של סיסמתה: 'אנו רואים אמיתות אלה כמובנות מאליהן: שכל בני האדם נבראו שווים'.
יש לי חלום שיום אחד על גבעותיה האדומות של ג'ורג'יה, יוכלו בניהם של עבדים לשעבר ובניהם של בעלי עבדים לשעבר להתיישב יחדיו לשולחן האחווה.
יש לי חלום שיום אחד אפילו מדינת מיסיסיפי, מדינת המדבר, המזיעה תחת חום אי הצדק והדיכוי, תהפוך לנווה מדבר של חופש ושל צדק.
יש לי חלום שארבעת ילדיי יחיו יום אחד באומה בה הם לא יישפטו על פי צבע עורם אלא על פי טיב אישיותם.
נאומו של מרטין לותר בהפגנה:
2. הפגנת הפנתרים השחורים- 1971, ישראל
הפערים העמוקים בחברה בישראל הולידו בשנות ה-70 מחאה חברתית מאורגנת של צעירים בני עדות המזרח, שטענו כי מדינת ישראל מדכאת את תרבותם המזרחית ומפלה אותם לרעה במכּוון. את המחאה החברתית המאורגנת ביטאה תנועת "הפנתרים השחורים". התנועה נקראה כך בהשפעת ארגון שפעל בארצות הברית כנגד אפליה של שחורים. חברי תנועת "הפנתרים השחורים" הצהירו: "אנחנו נהיה כמו הפנתרים השחורים בארצות הברית, כי אנחנו שחורים ודפוקים".
התנועה הוקמה ע"י צעירים משכונת מוסררה שבירושלים במחאה על קיפוח ואפליה של מזרחים מאז קום המדינה. הם ביקשו להביע מחאתם על מה שכינו "התעלמות הממסד מהבעיות החברתיות הקשות" ולהילחם למען שינוי עתידם. החברים הבולטים בתנועה בתחילת דרכה היו ראובן אברג'ל, סעדיה מרציאנו, צרלי ביטון, רפי מרציאנו ועוד. אנשים אלה הצליחו להעלות אל פני השטח את מצוקת העוני, הפער בין עניים לעשירים והיחסים העדתיים בחברה הישראלית. הם רתמו ציבור רחב להאמין כי תנועת המחאה תשפר את חייהם.
כשביקשו "הפנתרים" לערוך הפגנה, סורבה בקשתם בטענה שיש להם עבר פלילי ובוצעו מעצרי מנע כדי למנוע את ההפגנה. בכל זאת, בתחילת מרץ 1971 התקיימה ההפגנה שזכתה לתהודה רבה. היו שטענו שההחלטה לאסור על ההפגנה הייתה נמהרת והיא זאת שנתנה לקבוצה את התהודה הציבורית.
בכרוז הראשון של "הפנתרים" שפורסם בעיתון "מצפן" באפריל 1971 נכתב:
ב 13 באפריל 1971, פגשה גולדה מאיר חמישה ממנהיגי התנועה. הפגישה הייתה סוערת ומאיר נגררה לחילופי דברים קשים עם הקבוצה. מנהיגי הפנתרים יצאו פגועים ממפגשם היחיד עם ראש הממשלה והמאבק החריף.
ב 18 במאי 1971 הגיע המאבק לשיאו. אלפי מפגינים התאספו בכיכר ציון בירושלים והשמיעו קריאות נגד הקיפוח העדתי. המפגינים אף דרשו לשנות את שמה של הכיכר ל"כיכר ליהדות המזרח". גם הפגנה זו התקיימה ללא רישיון. המשטרה שהגיעה לפזרה נתקלה בהמון זועם, שהשליך אבנים ובקבוקי תבערה. התוצאות היו קשות: שוטרים ומפגינים נפגעו בהתנגשות, 20 אושפזו בבתי חולים ו-74 מפגינים נעצרו ע"י המשטרה. לאחר מחאה אלימה זו נעתרה הממשלה לדון ברצינות בטענותיהם של "הפנתרים" ואף הוקמה ועדה ציבורית למציאת פתרון למצוקתם. מסקנות ועדת הבדיקה העלו כי אכן שכבות רבות הופלו לרעה. בעקבות כך הוגדלו באופן משמעותי תקציבי המשרדים שעסקו בעניינים חברתים. כספים רבים הופנו לטיפול בשכבות המוחלשות.
(מתוך אתר רדיו חיפה, חוגגים 70: שנת 1971 הפנתרים השחורים)
3. מחאת האוהלים – קיץ 2011 , ישראל
מחאת האוהלים (המכונה גם "מחאת הדיור" ו-"המחאה החברתית") היא סדרת הפגנות ופעולות מחאה שהתקיימו ברחבי ישראל בקיץ 2011.
המחאה החלה בפוסט שכתבה צעירה בשם דפני ליף, בו התרעמה על מחירי הדירות השכורות בת"א. היא יזמה אירוע מחאה בפייסבוק וב- 14 ביולי 2011 הוקם האוהל הראשון בשדרות רוטשילד בתל אביב, סמוך לכיכר הבימה. תוך זמן קצר התכסו שדרות רוטשילד במאות אוהלים ובמהרה התפשטה לכל חלקי הארץ, ומאהלים נוספים הוקמו בערים רבות נוספות במרכז וגם בפריפריה.
זהו לא היה מאבקן של השכבות החלשות, גם לא מאבקם של ארגוני החברה האזרחית המסורתיים (החברתיים או הסביבתיים). זה גם לא היה מאבק מפלגתי או של קבוצה מסודרת, אלא מחאה שהתחילה ממועקה של צעירים תל-אביביים על יוקר המחייה ובעיקר על יוקר הדיור בתל-אביב.
בהמשך התרחבה המחאה ועסקה בעיקר בהיעדר פתרונות לדיור בר השגה לכלל תושבי ישראל, אך כללה גם נושאים כמו יוקר המחיה, מערכת החינוך והבריאות, העלויות של גידול ילדים ("מחאת העגלות") ועוד נושאים הנוגעים לסדר היום החברתי והכלכלי בישראל. סיסמאותיה הבולטות של המחאה היו: "העם דורש צדק חברתי", "רוצים צדק לא רוצים צדקה" ו"מדינת רווחה עכשיו".
ב- 3 בספטמבר התקיימה סדרת הפגנות במקומות שונים בארץ שכונו ע"י המארגנים "צעדת המיליון", בהן השתתפו כ 400,000 איש. בהפגנות שונות בשאר הארץ השתתפו כ-100,000 איש, נוספי אירועים אלו היו לשיא המחאה, הן בארגון והן בכמות המשתתפים. לאחר מכן דעכו ההפגנות, אם כי הפגנות קטנות יותר נמשכו עוד. פעילי המחאה הבולטים היו דפני ליף, סתיו שפיר ואיציק שמולי (שפיר ושמולי נכנסו מאוחר יותר לכנסת). למחאה הצטרפו גופים מאורגנים גדולים כמו ההסתדרות, תנועת דרור-ישראל והתאחדות הסטודנטים הארצית שמנהיגה דאז היה איציק שמולי. במקביל חלק ניכר מהמימון להפגנות הגיע מגיוס תרומות ברשת. כתוצאה מכך התפתח הבסיס הלוגיסטי של ההפגנות. כמו כן, הצטרפו למחאה פעילים חברתיים מוכרים ואישי ציבור, כמו גם זמרים ואמנים רבים.
בעקבות המחאה הקים ראש הממשלה נתניהו ועדה מיוחדת בראשות כלכלן בכיר- מנואל טרכטנברג. ועדת טרכטנברג הגישה בהמשך את המלצותיה וחלקן יושמו ע"י הממשלה. בראשן ההצעה ליישם את חוק חינוך חינם גם לילדי הגנים, לפתוח ליבוא מוצרי מזון ולהוריד מכסים על מוצרים נוספים ולעצור את הורדת המיסים הישירים.
קיים ויכוח ציבורי באשר לאפקטיביות של המאבק החברתי, משום שלא חלו שינויים ניכרים בשוק הדיור וביוקר המחייה, אך מנגד יש הטוענים כי ההשלכות המרכזיות נוגעות להפיכתם של המוני אזרחים למעורבים יותר ולאקטיבים בכל הנוגע לסוגיות כלכליות וחברתיות.
(מתוך: "מחאת האוהלים" של קיץ 2011, בתוך: נטורי קרקע : הערכים והשיקולים מאחורי המדיניות הקרקעית בישראל, אתר "כותר")
סרטונים על מחאת האוהלים באתר Ynet:
https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4099063,00.html
https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4099475,00.html
אסיף ושיתוף של הקבוצות:
שתפו במליאה בתשובות לשאלה הראשונה : מהו הרקע (חברתי/ תרבותי/ כלכלי) שהצמיח את ההפגנה? מהם המניעים שגרמו לה?
איזה מאבק מבין שלושת המאבקים קרוב ביותר לליבכם, או לחילופין- אינכם מזוהים איתו כלל? מדוע?
עד כמה חשוב להצטרף להפגנה שאינה נוגעת ישירות אלי כלל?
קראו את דבריו של אבי דבוש, פעיל חברתי, המתייחס להפגנות האתיופים בקיץ 2019, שבחלקן גלשו לאלימות:
כולנו חשופים למלכודת השבע שאינו מבין את הרעב. השבע שמזדהה באופן כללי עם המאבק, אבל מעדיף את הסטטוס-קוו שפועל לטובתו. הדיון הסוער בתקשורת סביב ההפגנות האלימות של יוצאי אתיופיה הוא הדגמה קולעת לעניין. במקום לדבר על סלומון טקה, יהודה ביאדגה, יוסף סלמסה ואברה מנגיסטו, דיברנו על שריפת מכונית, ונדליזם ויידוי אבנים מצד חלק (קטן) מהמפגינים.
צריך לומר באופן ברור: אפשר להיות נגד האלימות הזו ולגמרי בעד המאבק. לא צריך להיקלע להתפתלויות ולמשפטי "אבל". די ברור שמי שטענו כי "איבדו את התמיכה ביוצאי אתיופיה" בגלל ההפגנות, מעולם לא תמכו בהם באמת. או כפי שאמר ג'סי וויליאמס: "אם יש לכם ביקורת על המאבק שלנו, כדאי מאוד שיהיה לכם עבר מרשים של ביקורת על הדיכוי".
קראו את דבריו של דוד גרוסמן, מהבולטים בסופרי ישראל, המסביר מדוע יוצא להפגנות:
כל פעם שאני הולך להפגנה אני חושב על האיש הזה שעמד שנים והפגין מול הבית הלבן נגד מלחמת וייטנאם. שנים, כל יום ששי. עמד שם את השעתיים שלו עם שלט כזה. בסוף ניגש אליו איזה עיתונאי ושאל אותו במין גיחוך: ״תגיד לי, אדוני, אתה באמת חושב שתוכל לשנות את העולם?״ והוא אמר: ״לא, אני רק מוודא שהעולם לא ישנה אותי״. לפעמים זה המקסימום שאפשר לייחל לו, במצב מעוות כמו שלנו.
