רוחות הצפון לבדן, רוחות הצפון בחמתן, שעה שהן נאחזות באימה – ופורצות במחול של השתוללות לאורך רוכסי הרי גזיב האיתנים, מייללות בין הוואדיות, הומות אל הסלעים וצונחות, רוחות הצפון הדורסניות שלא היו משיירות פינה אחת בלא לפקדה – הן לבדן יודעות את הכפר הקטן יתיר…
עשרים וחמש שנים חלפו מאז פגשתי כמורה את הפיסקה הספרותית הזו ועדיין אני זוכרת כיצד היא הפעילה אותי.
כדי לקרוא שורות אלה לפני תלמידי מגמת ספרות הרחבה הייתי צריכה לגייס רוח רבה וכוונה. לא רק בשל המבנה המורכב של הפיסקה, המרובה בפעלים ותארים, אלא משום העוררות הרבה והמתח שהיא אוצרת ומפעילה ברוב שומעיה. גם לא שיערתי איך יתמודדו תלמידי י"א עם סיפור ארוך, הנבנה בהדרגה ותובע מקוראיו קריאה פעילה.
הכיתה התעוררה למקרא המילים המכשפות של א.ב יהושע, שתיאר את הכפר הבדיוני יתיר הנחבא בצמידות לצלע ההר. הכפר יתיר שתושביו חשים מיותרים ומקופחים כי הם מנותקים מכל המרחב סביבם, ורק פעם ביום, כמו להכעיס, חוצה את הכפר רכבת אקספרס מהירה ונוצצת שאינה עוצרת בתחומו. הרכבת, מנקרת העיניים, העוברת בתחומי הכפר כל יום בשעה שש עשרים ושבע, ממקדת כלפיה כל כך הרבה שנאה, טינה וקיפוח מצד בני הכפר, עד שמתרקמת בליבם מזימה להסיטה ממסלולה, לאבד ולהרוג את נוסעיה.
א.ב. יהושע דולה ממצולות הנפש האנושית את כל היצרים שאנו דואגים להצפין. שנאה בוערת, טינה, שיגעון, תחושת הפקר ונידחות ורוקח עלילה מרתקת ומפתיעה. הכיתה סוערת. מתפתחים דיונים עקרוניים מוסרים הבוחנים את מניעיהן של הדמויות המבקשות להוליך את הרכבת לאסון. הסיפור מאפשר לנו לדון בהשלכותיהן הנפיצות של אלימות, תוקפנות, תחושות כישלון וחרדה, ומזכיר את ההכרח לאזנן. וכמו בספרות גדולה נמתחת מראה המאפשרת לתלמידים (ולמורה) לבחון את פנימיותם נוכח גלריית היצרים והתשוקות של הסיפור.
קל להסביר לתלמידים מהו אבסורד ומהי גרוטסקה, נוכח מצבי הקיום המתוחים המתוארים בסיפור ושילוב מצבים קומיים ומבעיתים. מעל הכל, לא ניתן להישאר אדישים לנובלה השולחת יד ארוכה אלינו כבני אדם ותובעת מאיתנו מענים.
כשהתוודענו למר מאני במגמת הספרות כבר הייתה מוכרת לתלמידים התביעה לקריאה אקטיבית שיהושע מטיל על קוראיו. זהו רומן רחב יריעה, המגולל חמש שיחות, השיחות מתוארות בכיוון הנגדי, מההווה אל העבר (הראשונה מתחילה במשאבי שדה ב 1982, בין אם לבתה והאחרונה נעוצה ב 1848 באתונה, בין אברהם מאני והרב דאייה). בכל אחת מהשיחות מדברת רק אחת הדמויות ועל הקוראים מוטל להשלים בדמיונם את דברי הדמות השנייה. בכל תקופה המוארת בשיחה מצליח יהושע לטוות רקע היסטורי המותאם לרוח הזמן. העברית מעוצבת באופן כזה שדרכה מהדהדת שפת המקור של צמד המשוחחים (לדוגמה השיחה השנייה כוללת סבתא ונכד נאצי המשוחחים בגרמנית ואיכשהו חודרת הגרמנית גם לשיחה הכתובה עברית).
הרומן מתחקה אחר קורות שושלת משפחת מאני לאורך 200 שנה. באמצעות שושלת המאניים, שאחד מבניה מופיע בכל שיחה, שואל הרומן שאלות זהות ושייכות עמוקות של פרטים ומשפחה, קהילות ולאום. את מרכיבי הזהות היהודית לש יהושע בחירות מוחלטת ובעקבותיו גם אנחנו נדרשים למתח בין גלות וחיים בארץ, תוהים האם הפלסטינים הם רק יהודים "ששכחו את יהדותם"? אילו מרכיבים מחייבים קיימים בזהותנו היהודית והאם ניתן להחליף זהות?
את המגמה הנפלאה הזו שהייתה מנת חלקי כמורה צעירה, אני זוקפת לזכותו של תיכון מנור כברי. שם, כבר לפני חצי יובל, מקצועות המח"ר (מורשת, חברה ורוח) קיבלו מקום מרכזי באורחות החיים של בית הספר. ללא כל רפורמה ומגמות חדשנות, היה די ברור בבית הספר כי על מנת לעצב זהות של נערות ונערים צעירים ולהיטיב עם התפתחותם, יש לאפשר להם שעות לימוד של מקצועות הרוח. כך, כמורה בתחילת דרכה, היה לי די טבעי לדרוש מעצמי ואח"כ מתלמידי להתמודד עם קריאת ספרות מעמיקה.
שעות ארוכות שהו התלמידים בבית הספר בלמידה ויצירה. מבחני הבגרות היו ברקע, כמובן, אך הם לא השתלטו על תהליכי הלימוד. קרנן של המגמות ההומניסטיות- ספרות, היסטוריה, אומנות, מוזיקה- בלט. התלמידים בחרו בשילובים מעניינים של פיזיקה וספרות, אומנות ומחשבים ועל פי רוב הפגינו אחריות לבחירתם. בהקשר הלימודי הזה נכנסה גם הסיפורת של יהושע, שהייתה ישראלית ויהודית, אך גם אוניברסלית ואקזיסטנציאלית, מפתיעה ומעוררת.
לזכרו הטוב של איש הרוח הזה, ממנו זכיתי ללמוד וללמד, אני מבקשת להקדיש את מילותיו של אלתרמן על כוחה של השירה ושל הספרות:
יֵשׁ, יֵשׁ מִקְרִים בָּהֶם בּוֹרְאָהּ הִיא יֵשׁ מֵאַיִן
וְהִיא עוֹלָם מָלֵא. כֵּן, יֵשׁ מִקְרִים, וְזֹאת
דַּוְקָא בִּזְמַן שֶׁהִיא כִּמְעַט שׁוֹכַחַת מָה הִיא,
בִּזְמַן שֶׁהַמִּבְנֶה אוֹ הַמִּקְצָב אֲשֶׁר לַבַּיִת
אוֹ מַשְׁמָעוּת הָאוֹתִיּוֹת-הַקּוֹלִיּוֹת
אֵינָם עִקָּר, בִּזְמַן שֶׁהִיא כֻּלָּהּ עֵינַיִם
אוֹ פֶּה צוֹעֵק. אוֹ דָּם אוֹהֵב, אוֹ פַּחַד, אוֹ זְרוֹעוֹת
חוֹבְקוֹת וַחֲזָקוֹת וְאַמִּיצוֹת, אוֹ צִפָּרְנַיִם
נֶאֱחָזוֹת, אוֹ כֵּס מִשְׁפַּט בְּרֹאשׁ חוּצוֹת.
יֶשְׁנָן שָׁעוֹת שֶׁהִיא כָּזֹאת.
