בחג השבועות נהוג לקרוא את מגילת רות, שבמרכזה יחסה של הקהילה אל העני, החלש והזר. בחג זה נהוג גם לקיים "תיקון שבועות", שבאופן מסורתי הוא מעשה של תפילה ולימוד. בשיעור שלפניכם ננסה להגיע לפעולה של "תיקון שבועות" בחברה הישראלית.
נפתח בהקרנת סרטון של ניסוי שהתקיים בארצות הברית בו קרובי משפחה התחפשו למחוסרי בית, ואנשים קרובים אליהם מאוד עברו לידם ולא זיהו אותם.
פעילות "מקום לדאגה"
לפניכם הצעה להתבוננות על מצוקות מוכרות ונוכחות (גם בחברה הישראלית). חלקו את הכיתה לקבוצות על פי תחנות עבודה. כל קבוצה תתמקד בנושא אחד, ואחר כך ישתפו בתוצרים. אפשרות אחרת היא לבקש מכל תלמיד לעבור לפחות 2-3 תחנות, ואז לקיים דיון כתתי על התמונה העולה מן הדברים ומחשבות על פעילות חברתית שאפשר לצאת אליה בעקבות הדיון.
בכל אחת מן התחנות ישנו קישור למידע, וידאו, טקסט המתייחס לנושא, והנחיה קצרה. בשלב ראשון חשוב שכל תלמיד יגיב (עדיף בכתב) בשאלה או בהערה אישית על מה שקרא / ושמע. לשיתוף הדברים ניתן לעבוד באמצעות לוח משותף באפליקציית Padlet, במסמך משותף או בכתב על הלוח.
בדיון אפשר לבקש לדרג את הקשיים ולחשוב על שאלות כמו – במה הכי חשוב לטפל קודם ומדוע? מי עוד אמור להתגייס למשימה? כיצד ניתן לפתח מודעות לעניין?
1. עוני
בקישור יש גם טקסט של פיוט, וגם התייחסות אישית של קובי אוז לשאלת העוני.
שאלות:
2. עובדים זרים
כל אחד מהשירים מתאר את עיוורונה של החברה לפועלים הזרים.
שאלות:
3. בעלי מוגבלויות- נגישות והכלה
שאלות:
4. גזענות
שאלות:
5. בדידות
שאלות:
לסיכום ניתן לקרוא ביחד את הטור של אלון עידן "נערה עם פיסת קרטון".
קראתי במהירות את הטקסט, שהיה כתוב בטוש שחור, באותיות דפוס לא גדולות, על חתיכת קרטון מרובעת, והמשכתי בצעידה לכיוון דרום. היא ישבה מחוץ לעוד סניף מפואר של H&M, צעירה בהירה בעלת תווי פנים דקים, עיניים ירוקות־חומות, שיער מקורזל, ג'ינס כחול קרוע וסנדלים ישנים. האנשים שיצאו זה עתה דרך דלת הזכוכית הגבוהה החזיקו שקיות עמוסות בגדים חדשים — יש מבצע על ג'ינסים לנשים (50% על השני) — וחלפו על פניה במהירות, בלי לזרוק לעברה מבט.
…
רק שהפעם משהו לא איפשר לי להמשיך בצעידה. המהירות נסדקה, הרגליים האטו, הראש ביקש להתעכב על החלק השני של מה שנכתב בפיסת הקרטון. חזרתי לאחור.
"תנו כמה שתוכלו, גם חיוך יספיק", נכתב שם. אבל איש לא חייך. בדיוק כמוני, כולם מיהרו, עטו על עצמם פרצופים חדורי מטרה, התכנסו היטב בין כותלי החליפות, הביטו בשעון היד שתיקתק ותיקתק ותיקתק, מזכיר בכל רגע שהחיים חולפים בחטף, שאוטוטו העסק נגמר, שאין זמן לעצור, שאין זמן לחכות, שאין זמן להביט, שאין זמן לחייך, מה פתאום לחייך, למה בכלל לחייך?
…
החיוך שביקשה היה זמן. זמן לעצור ולהביט בה, להתייחס אליה, להכיר אותה, להכיר בה, באפשרות שהיא. היא הסתפקה בחיוך כי היא ידעה שחיוך עשוי לעזור לה יותר מאשר כסף או אוכל או מקום מגורים. הרי אלה רק יאפשרו את המשך קיומה בתוך התהום, בתוך המסלול המקביל של החיים, בתוך המוות. ואילו חיוך עשוי להאיר, ולו לרגע, את החשכה הגדולה שבתוכה היא שרויה; להעביר אותה למשך כמה שניות לצד המואר של הכדור. היא ביקשה חיוך, כי היא ביקשה לשוב ולחיות בקרב בני אדם.
לבסוף ניגשתי אליה והנחתי שטר של חמישה דולר בכוס הפלסטיק.
מתוך – אלון עידן, נערה עם פיסת קרטון, הארץ, 11.9.2014
