/ תוכנית בארי

שיעור על תיקון ליל שבועות

שיעור על תיקון שבועות בחברה הישראלית | כתבה: יעל גרוס רוזן

בחג השבועות נהוג לקרוא את מגילת רות, שבמרכזה יחסה של הקהילה אל העני, החלש והזר. בחג זה נהוג גם לקיים "תיקון שבועות", שבאופן מסורתי הוא מעשה של תפילה ולימוד. בשיעור שלפניכם ננסה להגיע לפעולה של "תיקון שבועות" בחברה הישראלית.

נפתח בהקרנת סרטון של ניסוי שהתקיים בארצות הברית בו קרובי משפחה התחפשו למחוסרי בית, ואנשים קרובים אליהם מאוד עברו לידם ולא זיהו אותם.

  • מה המסר של הסרטון לגבי הרגישות שלנו לסביבה, לגבי היכולת שלנו לזהות מצוקה – כתנאי הכרחי לחמלה ו/או לפעולת תיקון?
  • אילו מצוקות אתם מכירים בסביבתכם הקרובה?
  • איך קרה ששמתם לב לזה? מה פקח את עיניכם?
  • האם יש לקהילה או למדינה אחריות על מצוקתם של אנשים פרטיים? מדוע? באיזה אופן?

פעילות "מקום לדאגה"

לפניכם הצעה להתבוננות על מצוקות מוכרות ונוכחות (גם בחברה הישראלית). חלקו את הכיתה לקבוצות על פי תחנות עבודה. כל קבוצה תתמקד בנושא אחד, ואחר כך ישתפו בתוצרים. אפשרות אחרת היא לבקש מכל תלמיד לעבור לפחות 2-3 תחנות, ואז לקיים דיון כתתי על התמונה העולה מן הדברים ומחשבות על פעילות חברתית שאפשר לצאת אליה בעקבות הדיון.

בכל אחת מן התחנות ישנו קישור למידע, וידאו, טקסט המתייחס לנושא, והנחיה קצרה. בשלב ראשון חשוב שכל תלמיד יגיב (עדיף בכתב) בשאלה או בהערה אישית על מה שקרא / ושמע. לשיתוף הדברים ניתן לעבוד באמצעות לוח משותף באפליקציית Padlet, במסמך משותף או בכתב על הלוח.

בדיון אפשר לבקש לדרג את הקשיים ולחשוב על שאלות כמו – במה הכי חשוב לטפל קודם ומדוע? מי עוד אמור להתגייס למשימה? כיצד ניתן לפתח מודעות לעניין?


1. עוני

בקישור יש גם טקסט של פיוט, וגם התייחסות אישית של קובי אוז לשאלת העוני.

שאלות:

  • הפיוט מתאר מאבק כוחות. מי עומד מול העני? במה מתבטא העוני על פי הפיוט?
  • קובי אוז מתלבט לגבי המציצנות לתוך הפרטיות של אנשים מוחלשים, אפילו לטובתם. מה דעתכם על העניין? כיצד נכון לנהוג?
  • מי הם העניים בבית הספר? (חשבו על תלמידים / צוות / אנשי תחזוקה / סביבה קרובה)
  • האם נכון לפעול על מנת להסב את תשומת הלב למצוקתם? כיצד נכון לעזור?

2. עובדים זרים

כל אחד מהשירים מתאר את עיוורונה של החברה לפועלים הזרים.

שאלות:

  • מה אנחנו לא רואים, על פי השיר? מדוע?
  • איפה בחיים שלנו אנחנו באים במגע עם עובדים זרים? חשבו על עובדים שאתם רואים באופן יחסית תכוף – מאיפה הם? מה שמם? האם יש להם משפחה?
  • האם רק לעובדים "זרים" החברה מתנהגת באופן כזה (חישבו על השומר בכניסה לקניון למשל…)? מה גורם לנו להפוך אחרים לשקופים?
  • בחרו אדם אחד שנותן שירות – אדם שאתם פוגשים באופן קבוע בחייכם – מה כדאי לשנות בהתנהגות השגרתית שלכם על מנת לוודא שהוא לא שקוף עבורכם?

3. בעלי מוגבלויות- נגישות והכלה

שאלות:

  • מה אומרת החברה לבעלי המוגבלויות באי הקפדה על נגישות?
  • מדוע קשה לחברה "רגילה" לקבל בעלי מוגבלות לתוכה?
  • חשבו על המסלול הרגיל שלכם היום (הבית/תחבורה ציבורית/קניות/חוג) חפשו איפה ישנה נגישות ואיפה אין? האם שמתם לב לכך בעבר?
  • האם במקומות הבילוי והפנאי הרגילים שלכם ישנם גם בעלי מוגבלות? מה מאפשר את זה? או מדוע הם נמנעים להגיע לשם?

4. גזענות

שאלות:

  • הגיבו גם אתם למה שרואים בסרטון
  • האם אפליה גזעית בישראל היא רק כלפי ערבים?
  • מה מוטל על החברה הכללית לעשות על מנת להילחם בבעיית הגזענות?

5. בדידות

שאלות:

  • מדוע הבדידות ניכרת יותר אצל קשישים?
  • איפה בחיים שלכם אתם פוגשים קשישים שאינם בני משפחה? כיצד ניתן לדעת אם הם בודדים?
  • האם בדידות היא בעיה לאומית/חברתית או אישית לדעתכם?
  • כיצד ניתן לרפא אותה?

פעילות סיכום

לסיכום ניתן לקרוא ביחד את הטור של אלון עידן "נערה עם פיסת קרטון".

  • מדוע הבקשה לחיוך מקשה על העוברים ושבים?
  • מה אנחנו ככיתה יכולים לעשות כדי לראות יותר? מאיפה כדאי להתחיל לתקן?

 

"גם חיוך יספיק" נכתב שם. אבל חיוך זה יותר מדי לבקש ממי שחושש להביט הצידה וליפול למרזבי הקיום.

קראתי במהירות את הטקסט, שהיה כתוב בטוש שחור, באותיות דפוס לא גדולות, על חתיכת קרטון מרובעת, והמשכתי בצעידה לכיוון דרום. היא ישבה מחוץ לעוד סניף מפואר של H&M, צעירה בהירה בעלת תווי פנים דקים, עיניים ירוקות־חומות, שיער מקורזל, ג'ינס כחול קרוע וסנדלים ישנים. האנשים שיצאו זה עתה דרך דלת הזכוכית הגבוהה החזיקו שקיות עמוסות בגדים חדשים — יש מבצע על ג'ינסים לנשים (50% על השני) — וחלפו על פניה במהירות, בלי לזרוק לעברה מבט.

רק שהפעם משהו לא איפשר לי להמשיך בצעידה. המהירות נסדקה, הרגליים האטו, הראש ביקש להתעכב על החלק השני של מה שנכתב בפיסת הקרטון. חזרתי לאחור.

"תנו כמה שתוכלו, גם חיוך יספיק", נכתב שם. אבל איש לא חייך. בדיוק כמוני, כולם מיהרו, עטו על עצמם פרצופים חדורי מטרה, התכנסו היטב בין כותלי החליפות, הביטו בשעון היד שתיקתק ותיקתק ותיקתק, מזכיר בכל רגע שהחיים חולפים בחטף, שאוטוטו העסק נגמר, שאין זמן לעצור, שאין זמן לחכות, שאין זמן להביט, שאין זמן לחייך, מה פתאום לחייך, למה בכלל לחייך?

החיוך שביקשה היה זמן. זמן לעצור ולהביט בה, להתייחס אליה, להכיר אותה, להכיר בה, באפשרות שהיא. היא הסתפקה בחיוך כי היא ידעה שחיוך עשוי לעזור לה יותר מאשר כסף או אוכל או מקום מגורים. הרי אלה רק יאפשרו את המשך קיומה בתוך התהום, בתוך המסלול המקביל של החיים, בתוך המוות. ואילו חיוך עשוי להאיר, ולו לרגע, את החשכה הגדולה שבתוכה היא שרויה; להעביר אותה למשך כמה שניות לצד המואר של הכדור. היא ביקשה חיוך, כי היא ביקשה לשוב ולחיות בקרב בני אדם.

לבסוף ניגשתי אליה והנחתי שטר של חמישה דולר בכוס הפלסטיק.

מתוך – אלון עידן, נערה עם פיסת קרטון, הארץ, 11.9.2014

עוד בנושא
חיפוש
עיקבו אחרי מכון הרטמן
הרשמו לניוזלטר של מכון הרטמן

SEND BY EMAIL

The End of Policy Substance in Israel Politics