הגבעונים היו חלק מאוכלוסיית עממי כנען שמוצאם האתני מהחווים ("…בִּלְתִּי הַחִוִּי, יֹשְׁבֵי גִבְעוֹן" יהושע י"א 19 וכן ראו שם ט 7). בעת כיבוש הארץ ע"י יהושע – לאחר כיבוש יריחו והעי – שיגרו הגבעונים משלחת אל שבטי ישראל וביקשו לכרות עימהם ברית. הם התחפשו לאנשים הבאים מדרך ארוכה והציגו עצמם כתושבי ארץ רחוקה, אף שגבעון ושלושת ערי הגבעונים האחרות – בארות, הכפירה וקריית יערים -נמצאות מצפון לירושלים מרחק 10 ק"מ מהעי – העיר אותה כבשו קודם לכן בני ישראל. למרות ההיסוס של ראשי העם, כרתו להם בסופו של דבר יהושע והנשיאים ברית, אולם בדיעבד התברר שהגבעונים שיקרו. בשל השבועה שנשבעו להם נשיאי העדה לא יכלו בני ישראל לפגוע בגבעונים שהערימו עליהם והברית נותרה בתקפה כפי שניתן ללמוד גם מיהושע י' 1 – 7:
וַיְהִי כִשְׁמֹעַ אֲדֹנִי-צֶדֶק מֶלֶךְ יְרוּשָׁלִַם, כִּי-לָכַד יְהוֹשֻׁעַ אֶת-הָעַי וַיַּחֲרִימָהּ–כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לִירִיחוֹ וּלְמַלְכָּהּ, כֵּן-עָשָׂה לָעַי וּלְמַלְכָּהּ; וְכִי הִשְׁלִימוּ יֹשְׁבֵי גִבְעוֹן, אֶת-יִשְׂרָאֵל, וַיִּהְיוּ, בְּקִרְבָּם. ב וַיִּירְאוּ מְאֹד–כִּי עִיר גְּדוֹלָה גִּבְעוֹן, כְּאַחַת עָרֵי הַמַּמְלָכָה; וְכִי הִיא גְדוֹלָה מִן-הָעַי, וְכָל-אֲנָשֶׁיהָ גִּבֹּרִים. ג וַיִּשְׁלַח אֲדֹנִי-צֶדֶק מֶלֶךְ יְרוּשָׁלִַם, אֶל-הוֹהָם מֶלֶךְ-חֶבְרוֹן וְאֶל-פִּרְאָם מֶלֶךְ-יַרְמוּת וְאֶל-יָפִיעַ … לֵאמֹר. ד עֲלוּ-אֵלַי וְעִזְרֻנִי, וְנַכֶּה אֶת-גִּבְעוֹן: כִּי-הִשְׁלִימָה אֶת-יְהוֹשֻׁעַ, וְאֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. ה וַיֵּאָסְפוּ וַיַּעֲלוּ חֲמֵשֶׁת מַלְכֵי הָאֱמֹרִי, … וַיַּחֲנוּ, עַל-גִּבְעוֹן, וַיִּלָּחֲמוּ, עָלֶיהָ. ו וַיִּשְׁלְחוּ אַנְשֵׁי גִבְעוֹן אֶל-יְהוֹשֻׁעַ אֶל-הַמַּחֲנֶה הַגִּלְגָּלָה לֵאמֹר, אַל-תֶּרֶף יָדֶיךָ מֵעֲבָדֶיךָ: עֲלֵה אֵלֵינוּ מְהֵרָה, וְהוֹשִׁיעָה לָּנוּ וְעָזְרֵנוּ–כִּי נִקְבְּצוּ אֵלֵינוּ, כָּל-מַלְכֵי הָאֱמֹרִי יֹשְׁבֵי הָהָר. ז וַיַּעַל יְהוֹשֻׁעַ מִן-הַגִּלְגָּל, הוּא וְכָל-עַם הַמִּלְחָמָה עִמּוֹ, וְכֹל, גִּבּוֹרֵי הֶחָיִל.
בהתאם לתנאי הברית – להחיות את הגבעונים, הגנן עליהם יהושע מפני המתקפה של מלכי כנען האחרים, אולם בשל הערמה בה נקטו כדי להשיג ברית זו, הפכו הגבעונים לשואבי מים ולחוטבי עצים – מעין עבדים במקדש.
כיצד הצליחו הגבעונים לשכנע את מנהיגי ישראל כי הם אמנם באו מארץ רחוקה וכי אין הם יושבי כנען?
ראשית בתחפושתם –
וַיִּקְחוּ שַׂקִּים בָּלִים, לַחֲמוֹרֵיהֶם, וְנֹאדוֹת יַיִן בָּלִים, וּמְבֻקָּעִים וּמְצֹרָרִים. ה וּנְעָלוֹת בָּלוֹת וּמְטֻלָּאוֹת בְּרַגְלֵיהֶם, וּשְׂלָמוֹת בָּלוֹת עֲלֵיהֶם; וְכֹל לֶחֶם צֵידָם, יָבֵשׁ הָיָה נִקֻּדִים. ו וַיֵּלְכוּ אֶל-יְהוֹשֻׁעַ אֶל-הַמַּחֲנֶה, הַגִּלְגָּל; וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו וְאֶל-אִישׁ יִשְׂרָאֵל, מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה בָּאנוּ, וְעַתָּה, כִּרְתוּ-לָנוּ בְרִית (יהושע ט' 4 – 6).
אולם לא רק בחיצוניותם סיגלו הגבעונים לעצמם מראה כשל אנשים שעברו דרך ארוכה ממקום רחוק, אלא גם בדבריהם המפורשים והמשתמעים הם הצליחו להציג עצמם כבאים ממרחק. כשהם מספרים את מה ששמעו על בני ישראל הם מזכירים את –
כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה בְּמִצְרָיִם. י וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה, לִשְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי, אֲשֶׁר, בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן–לְסִיחוֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן, וּלְעוֹג מֶלֶךְ-הַבָּשָׁן אֲשֶׁר בְּעַשְׁתָּרוֹת (יהושע ט' 9- 10).
הם זוכרים להשמיט את הנסים והכיבושים האחרונים – קריעת הירדן, כיבוש יריחו וכיבוש העי, שכן אם הגיעו מארץ רחוקה, עדיין לא הספיקו להתעדכן באירועים אלה.
פרט נוסף בדבריהם הרחיק מעליהם את החשד כי הם תושבי כנען –
וַיֹּאמְרוּ אֵלֵינוּ זְקֵינֵינוּ וְכָל-יֹשְׁבֵי אַרְצֵנוּ לֵאמֹר, קְחוּ בְיֶדְכֶם צֵידָה לַדֶּרֶךְ, וּלְכוּ, לִקְרָאתָם (שם שם 11).
השלטון בארצם הוא, אפוא, שלטון של זקנים ולא שלטון מלכים המאפיין את ערי כנען.
מדוע צריכים היו הגבעונים להציג את ההצגה המשכנעת הזו?
תשובת איש ישראל לפנייתם רומזת לבעיה שממנה אנשי גבעון חוששים –
ויאמרו (וַיֹּאמֶר) אִישׁ-יִשְׂרָאֵל, אֶל-הַחִוִּי: אוּלַי, בְּקִרְבִּי אַתָּה יוֹשֵׁב, וְאֵיךְ, אכרות- (אֶכְרָת-) לְךָ בְרִית (יהושע ט' 7).
מדוע לא יכולים ישראל לכרות ברית עם הגבעונים אם הם מארץ כנען? התשובה לכך מצויה במספר מקומות בתורה האוסרים על בני ישראל לכרות ברית עם יושבי הארץ. חוק בולט בעניין זה הוא דברים כ' 10 – 18:
כִּי-תִקְרַב אֶל-עִיר, לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ–וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ, לְשָׁלוֹם. יא וְהָיָה אִם-שָׁלוֹם תַּעַנְךָ, וּפָתְחָה לָךְ: וְהָיָה כָּל-הָעָם הַנִּמְצָא-בָהּ, יִהְיוּ לְךָ לָמַס–וַעֲבָדוּךָ. יב וְאִם-לֹא תַשְׁלִים עִמָּךְ, וְעָשְׂתָה עִמְּךָ מִלְחָמָה–וְצַרְתָּ, עָלֶיהָ. יג וּנְתָנָהּ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּיָדֶךָ; וְהִכִּיתָ אֶת-כָּל-זְכוּרָהּ, לְפִי-חָרֶב. יד רַק הַנָּשִׁים וְהַטַּף וְהַבְּהֵמָה וְכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה בָעִיר, כָּל-שְׁלָלָהּ–תָּבֹז לָךְ; וְאָכַלְתָּ אֶת-שְׁלַל אֹיְבֶיךָ, אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָךְ. טו כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכָל-הֶעָרִים, הָרְחֹקֹת מִמְּךָ מְאֹד, אֲשֶׁר לֹא-מֵעָרֵי הַגּוֹיִם-הָאֵלֶּה, הֵנָּה. טז רַק, מֵעָרֵי הָעַמִּים הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה–לֹא תְחַיֶּה, כָּל-נְשָׁמָה. יז כִּי-הַחֲרֵם תַּחֲרִימֵם, הַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי הַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי, הַחִוִּי, וְהַיְבוּסִי–כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ. יח לְמַעַן, אֲשֶׁר לֹא-יְלַמְּדוּ אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת, כְּכֹל תּוֹעֲבֹתָם, אֲשֶׁר עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם; וַחֲטָאתֶם, לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם.
הצעת שלום, על פי חוק זה, יש להציע רק לערים רחוקות ואם אין הן נענות, המלחמה איתן מוגבלת להשמדת הכוח הלוחם בלבד; אולם לעיר קרובה אין לפנות בהצעה לשלום אלא יש להילחם עימה ולהשמיד את כל תושביה מקטן ועד גדול. מהסיפור ביהושע ט' נראה כי הגבעונים הכירו חוק זה ועל כן התחפשו לקבוצה המגיעה מרחוק.
סיפור אטיולוגי
סיפור הגבעונים ביהושע ט' נראה כסיפור אטיולוגי הבא להסביר את ישיבתם של הגבעונים הנוכרים בקרב ישראל כמשרתי המקדש. יש הסבורים כי ניתן להבחין במספר שלבים בתולדותיו של קיבוץ זה – בשלב הראשון ישבו הגבעונים בנחלתם, משועבדים למחצה ומשמשים כחוטבי עצים ושואבי מים בכמה מקומות; ובשלב השני, אפשר שמימי שלמה, היו חלק משכבה של עבדים – "נתינים" – בבית המקדש ובעבודות המלך. אין עדות לעבודתם של הנתינים (ובהם הגבעונים) בימי הבית השני.
פרשת הגבעונים בספר שמואל
סיפור השבועה לגבעונים נרמז במקומות נוספים במקרא – רישומה של הפרשה מצוי בפרקים המתארים את מלכות שאול. לפי שמ"ב כ"א הפר שאול את השבועה שניתנה לגבעונים, מעשה שגרם לבצורת קשה בימי דוד:
וַיְהִי רָעָב בִּימֵי דָוִד שָׁלֹשׁ שָׁנִים, שָׁנָה אַחֲרֵי שָׁנָה, וַיְבַקֵּשׁ דָּוִד, אֶת-פְּנֵי יְהוָה; {ס} וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-שָׁאוּל וְאֶל-בֵּית הַדָּמִים, עַל-אֲשֶׁר-הֵמִית, אֶת-הַגִּבְעֹנִים. ב וַיִּקְרָא הַמֶּלֶךְ לַגִּבְעֹנִים, וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם: וְהַגִּבְעֹנִים לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה, כִּי אִם-מִיֶּתֶר הָאֱמֹרִי, וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נִשְׁבְּעוּ לָהֶם, וַיְבַקֵּשׁ שָׁאוּל לְהַכֹּתָם בְּקַנֹּאתוֹ לִבְנֵי-יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה (שמ"ב כ"א 1- 2).
על מנת להסיר את הבצורת פונה דוד אל הגבעונים ואלה מבקשים להוקיע (להרוג בדרך קשה – הפלה מצוק, או הוקעה על עמוד מחודד) שבעה מצאצאיו של שאול. דוד נענה לבקשה והורג חמישה מנכדי שאול ושניים מבני רצפה בת איה פילגשו של שאול. סיפור מזעזע הקשור בפרשה זו הוא על רצפה בת איה שישבה ימים רבים ליד גופותיהם של השבעה ושמרה עליהן מפני חיית השדה ועוף השמים.
ההערה בשמ"ב כ"א על הכאת שאול את הגבעונים איננה נזכרת במפורש בסיפורים על מלכות שאול, אלא רק בהערה רטרוספקטיבית בסיפורים מזמנו של דוד ולאחר מותו של שאול. האם יש עדויות נוספות להכאת שאול את הגבעונים? יש הלומדים על מעשה זה של שאול מהערה בשמ"ב ד' 2 – 3:
וּשְׁנֵי אֲנָשִׁים שָׂרֵי-גְדוּדִים הָיוּ בֶן-שָׁאוּל שֵׁם הָאֶחָד בַּעֲנָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִי רֵכָב, בְּנֵי רִמּוֹן הַבְּאֵרֹתִי–מִבְּנֵי בִנְיָמִן: כִּי גַּם-בְּאֵרוֹת, תֵּחָשֵׁב עַל-בִּנְיָמִן. ג וַיִּבְרְחוּ הַבְּאֵרֹתִים, גִּתָּיְמָה; וַיִּהְיוּ-שָׁם גָּרִים, עַד הַיּוֹם הַזֶּה.
בארות הייתה אחת מארבע ערי הגבעונים ואפשר שההערה על שיוכה לתחום שבט בנימין ועל בריחת תושביה, רומזת לכיבושי שאול את ערי הגבעונים וסיפוחן לנחלת שבטו.
נספח – בעיית הפירוש הכפול בספר יהושע
בסיפור הגבעונים משתקפת התפיסה לפיה נאסר על בני ישראל לכרות ברית עם תושבי הארץ הקדומים. תפיסה זו מצויה במספר מקומות בתורה ובייחוד בדברים כ'; והיא הגורם לכך שהגבעונים פעלו בערמה והתחפשו לאנשים הבאים מרחוק. אולם בספר יהושע עצמו יש גם עמדה אחרת לפיה יכלו יושבי כנען להשלים עם בני ישראל –
יָמִים רַבִּים, עָשָׂה יְהוֹשֻׁעַ אֶת-כָּל-הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה–מִלְחָמָה. יט לֹא-הָיְתָה עִיר, אֲשֶׁר הִשְׁלִימָה אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בִּלְתִּי הַחִוִּי, יֹשְׁבֵי גִבְעוֹן: אֶת-הַכֹּל, לָקְחוּ בַמִּלְחָמָה. כ כִּי מֵאֵת יְהוָה הָיְתָה לְחַזֵּק אֶת-לִבָּם לִקְרַאת הַמִּלְחָמָה אֶת-יִשְׂרָאֵל, לְמַעַן הַחֲרִימָם, לְבִלְתִּי הֱיוֹת-לָהֶם, תְּחִנָּה: כִּי לְמַעַן הַשְׁמִידָם, כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה (יהושע י"א 18 – 20).
על פי פסוקים אלה היתה אפשרות לערי כנען להשלים עם הכובשים הישראלים, אלא שבשל עיקשותם (שאלוהים חיזק) הם לא השלימו עם ישראל ועל כן הושמדו. יתירה מזאת, חז"ל במדרש מפורסם סבורים כי יהושע שלח שליחים לכל יושבי הארץ והציע להם שלוש אפשרויות: לעזוב את כנען, להשלים עם הישראלים בתנאים מסוימים או להילחם. ואמנם הגרגשים פנו לאפריקה, הגבעונים השלימו ועם השאר נלחם יהושע (ירושלמי שביעית פרק ו' הלכה א').
אם אמנם הייתה אפשרות ליושבי הארץ הקדומים לכרות ברית עם בני ישראל מדוע נאלצו הגבעונים להתחפש לאנשים הבאים מרחוק?
נציע כאן שתי תשובות:
א. הגבעונים שהכירו את החוק בדברים פירשו אותו באופן מוטעה. כזכור דברים כ 10 – 18 מבחין בין שני סוגי אוכלוסיות – עיר קרובה ועיר רחוקה:
כִּי-תִקְרַב אֶל-עִיר, לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ–וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ, לְשָׁלוֹם. יא וְהָיָה אִם-שָׁלוֹם תַּעַנְךָ, וּפָתְחָה לָךְ: וְהָיָה כָּל-הָעָם הַנִּמְצָא-בָהּ, יִהְיוּ לְךָ לָמַס–וַעֲבָדוּךָ. יב וְאִם-לֹא תַשְׁלִים עִמָּךְ, וְעָשְׂתָה עִמְּךָ מִלְחָמָה–וְצַרְתָּ, עָלֶיהָ. יג וּנְתָנָהּ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּיָדֶךָ; וְהִכִּיתָ אֶת-כָּל-זְכוּרָהּ, לְפִי-חָרֶב. יד רַק הַנָּשִׁים וְהַטַּף וְהַבְּהֵמָה וְכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה בָעִיר, כָּל-שְׁלָלָהּ–תָּבֹז לָךְ; וְאָכַלְתָּ אֶת-שְׁלַל אֹיְבֶיךָ, אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָךְ. טו כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכָל-הֶעָרִים, הָרְחֹקֹת מִמְּךָ מְאֹד, אֲשֶׁר לֹא-מֵעָרֵי הַגּוֹיִם-הָאֵלֶּה, הֵנָּה. טז רַק, מֵעָרֵי הָעַמִּים הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה–לֹא תְחַיֶּה, כָּל-נְשָׁמָה. יז כִּי-הַחֲרֵם תַּחֲרִימֵם, הַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי הַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי, הַחִוִּי, וְהַיְבוּסִי–כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ. יח לְמַעַן, אֲשֶׁר לֹא-יְלַמְּדוּ אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת, כְּכֹל תּוֹעֲבֹתָם, אֲשֶׁר עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם; וַחֲטָאתֶם, לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם.
אולם מה היא ההבחנה? הגבעונים סברו שההבחנה היא מוחלטת – לערים קרובות אין מציעים שלום אלא מייד כובשים אותן והורגים את כל יושביהן. ואילו יהושע ובני ישראל פירשו את ההבחנה בין שני סוגי הערים כאילו לשניהם מציעים שלום, אולם במקרה שהעיר לא נענית יש לנהוג אחרת: לגבי עיר רחוקה – שם הורגים רק את הכוח הלוחם, ובעיר קרובה שלא נענתה להצעת השלום –הורגים את כל האוכלוסייה.
הגבעונים לא הבינו, אם כך, את החוק בדברים וסברו שלא עומדת בפניהם האופציה של הסכם שלום עם הכובשים.
ב. הרמב"ם פירש בעקבות מדרש חז"ל לפיו יהושע שלח שליחים לכל ערי כנען והציעו להם לא להילחם ותנאי שלום. אם כך, הגבעונים ידעו מהשליחים שיש בפניהם האופציה לשלום. מדוע היה עליהם להתחפש לעם המגיע מעיר רחוקה? לדעת הרמב"ם לא השיבו בתחילה הגבעונים לפנית השליחים של יהושע כי התכוונו להילחם בכובשים הישראלים, אולם משראו שאין סיכוי במלחמה העדיפו את האפשרות של כריתת ברית שלום. הם סברו שמאחר ולא נענו מלכתחילה אין הם יכולים להשלים עוד עם בני ישראל, ולכן התחפשו לעם רחוק (הלכות מלכים ו, ה).
ביביליוגרפיה:
אחיטוב י., יהושע (מקרא לישראל), תל אביב תשנ"ו, עמ' 147 – 156.
איזנברג י., "יהושע ט – המלחמה על גבעון" http://www.daat.ac.il/daat/tanach/melech/9-2.htm
אלגביש, ד., "כריתת הברית בין יהושע והגבעונים" http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/taleley/kritat-2.htm
הרן מ., "הגבעונים – מקומם במערכת הכיבוש", עיונים בספר יהושע, ירושלים תשל"א, עמ' 101 – 110.
ויסמן ז., "היבטים משפטיים במעורבותו של דויד המלך בגאולת דמם של הגבעונים", ציון נ"ד (תשמ"ט), עמ' 149 – 160.
ליוור י., "יהושע פרט ט", אנציקלופדיה מקראית כרך ג', ירושלים 1965, עמ' 553 – 556.
רוזנסון י., "בין יהושע לנשיאי העדה; עיון במעשה הגבעונים – יהושע ט", בשדה חמ"ד 33, ה-ו (תש"ן), עמ' 24 – 32.
