/ ראשית - מיזם התנ"ך

בשם 'פילוג הממלכה' מכנים את האירוע מ 928 לפני הספירה של חלוקת ממלכת דוד ושלמה לשתי ממלכות נפרדות – יהודה הדרומית בה המשיכה למלוך ממלכת בית דוד, וישראל הצפונית בה התחלפו שושלות לעיתים מזומנות.
פילוג הממלכה מעורר שאלות אחדות והמרכזית שבהן – מדוע התפלגה הממלכה?

פילוג הוא פרוד. פעולת ה"הפלגה" של ספינות קרויה כך משום שהמים נפלגים, נפרדים כשהספינה מסיטה אותם בהתקדמותה במים. גם המילה 'מפלגה' מקורה במשמעות זו – קבוצה נפרדת שיש לה אידיאולוגיה ואינטרסים ייחודיים לה.

מדוע התפלגה הממלכה?

ההסבר המקראי הארוך
נראה כי לשאלה זו יש מענה ארוך ומפורט במל"א י"א:

וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, אָהַב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת רַבּוֹת–וְאֶת-בַּת-פַּרְעֹה: מוֹאֲבִיּוֹת עַמֳּנִיּוֹת אֲדֹמִיֹּת, צֵדְנִיֹּת חִתִּיֹּת. ב מִן-הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר אָמַר-יְהוָה אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא-תָבֹאוּ בָהֶם וְהֵם לֹא-יָבֹאוּ בָכֶם, אָכֵן יַטּוּ אֶת-לְבַבְכֶם, אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶם–בָּהֶם דָּבַק שְׁלֹמֹה, לְאַהֲבָה. ג וַיְהִי-לוֹ נָשִׁים, שָׂרוֹת שְׁבַע מֵאוֹת, וּפִלַגְשִׁים, שְׁלֹשׁ מֵאוֹת; וַיַּטּוּ נָשָׁיו, אֶת-לִבּוֹ. ד וַיְהִי, לְעֵת זִקְנַת שְׁלֹמֹה, נָשָׁיו הִטּוּ אֶת-לְבָבוֹ, אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים; וְלֹא-הָיָה לְבָבוֹ שָׁלֵם עִם-יְהוָה אֱלֹהָיו, כִּלְבַב דָּוִיד אָבִיו. ה וַיֵּלֶךְ שְׁלֹמֹה–אַחֲרֵי עַשְׁתֹּרֶת, אֱלֹהֵי צִדֹנִים; וְאַחֲרֵי מִלְכֹּם, שִׁקֻּץ עַמֹּנִים. ו וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה הָרַע, בְּעֵינֵי יְהוָה; וְלֹא מִלֵּא אַחֲרֵי יְהוָה, כְּדָוִד אָבִיו. {ס} ז אָז יִבְנֶה שְׁלֹמֹה בָּמָה, לִכְמוֹשׁ שִׁקֻּץ מוֹאָב, בָּהָר, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי יְרוּשָׁלִָם; וּלְמֹלֶךְ, שִׁקֻּץ בְּנֵי עַמּוֹן. ח וְכֵן עָשָׂה, לְכָל-נָשָׁיו הַנָּכְרִיּוֹת, מַקְטִירוֹת וּמְזַבְּחוֹת, לֵאלֹהֵיהֶן. ט וַיִּתְאַנַּף יְהוָה, בִּשְׁלֹמֹה: כִּי-נָטָה לְבָבוֹ, מֵעִם יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הַנִּרְאָה אֵלָיו, פַּעֲמָיִם. י וְצִוָּה אֵלָיו, עַל-הַדָּבָר הַזֶּה, לְבִלְתִּי-לֶכֶת, אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים; וְלֹא שָׁמַר, אֵת אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה. {פ} יא וַיֹּאמֶר יְהוָה לִשְׁלֹמֹה, יַעַן אֲשֶׁר הָיְתָה-זֹּאת עִמָּךְ, וְלֹא שָׁמַרְתָּ בְּרִיתִי וְחֻקֹּתַי, אֲשֶׁר צִוִּיתִי עָלֶיךָ–קָרֹעַ אֶקְרַע אֶת-הַמַּמְלָכָה מֵעָלֶיךָ, וּנְתַתִּיהָ לְעַבְדֶּךָ. יב אַךְ-בְּיָמֶיךָ לֹא אֶעֱשֶׂנָּה, לְמַעַן דָּוִד אָבִיךָ: מִיַּד בִּנְךָ, אֶקְרָעֶנָּה. יג רַק אֶת-כָּל-הַמַּמְלָכָה לֹא אֶקְרָע, שֵׁבֶט אֶחָד אֶתֵּן לִבְנֶךָ: לְמַעַן דָּוִד עַבְדִּי, וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בָּחָרְתִּי.

על פי ההסבר בפרק זה שלמה אחראי לפילוג הממלכה שהתרחש בימי בנו רחבעם. שלמה גילה לעת זיקנתו חוסר נאמנותו לה' שהתבטא בעבודת אלים אחרים ובנית מזבחות להם. הסיבה לכך הייתה נישואיו עם נשים נכריות רבות שהיטו את לבבו וגרמו לו לעבוד את אלוהיהן. בעקבות התנהגותו של שלמה אמר לו ה' שיקרע מעליו את הממלכה, אך לא בימיו אלא בימי בנו וכחסד לדוד חלק קטן של הממלכה – יישאר תחת שלטון שושלת בית דוד.

ההסבר המקראי הקצר
היסטוריונים חוקרי תקופת המקרא א יכלו להסתפק בתשובה בה לאלוהים תפקיד מרכזי וחיפשו הסברים נוספים להתפלגות הממלכה. מסתבר שהמקרא עצמו מספק תשובה כזו: להסבר הקשור ביחסו של שלמה לאלוהים מקדיש בעל מל"א י"א 13 פסוקים. שלושה פסוקים מקוטעים שהסדר בהם השתבש מספקים גם הסבר היסטורי – ריאלי למעשה הפילוג.

כו וְיָרָבְעָם בֶּן-נְבָט אֶפְרָתִי מִן-הַצְּרֵדָה, וְשֵׁם אִמּוֹ צְרוּעָה אִשָּׁה אַלְמָנָה, עֶבֶד, לִשְׁלֹמֹה; וַיָּרֶם יָד, בַּמֶּלֶךְ. כז וְזֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר-הֵרִים יָד בַּמֶּלֶךְ: שְׁלֹמֹה, בָּנָה אֶת-הַמִּלּוֹא–סָגַר, אֶת-פֶּרֶץ עִיר דָּוִד אָבִיו. כח וְהָאִישׁ יָרָבְעָם, גִּבּוֹר חָיִל; וַיַּרְא שְׁלֹמֹה אֶת-הַנַּעַר, כִּי-עֹשֵׂה מְלָאכָה הוּא, וַיַּפְקֵד אֹתוֹ, לְכָל-סֵבֶל בֵּית יוֹסֵף.

איזה מידע מספקים פסוקים קצרים אלה לגבי הסיבות הריאליות- פוליטיות לפילוג ממלכת שלמה?
ניתן ללמוד משלושת הפסוקים על תחילת דרכו של ירבעם בן נבט, מי שיהיה המלך הראשון של ממלכת ישראל. מסתבר כי ירבעם מרד עוד בשלמה. הרקע למרד נתן אף הוא – עבודות הבנייה המקיפות של שלמה בירושלים. ירבעם בן שבט אפרים היה האחראי על עבודת הבנייה של בית יוסף כלומר של שבטי אפרים ומנשה, ומסתבר שמהם יצא המרד.

סבל בית יוסף

עבודת הסבל
המפתח להבנת הסיבות לפרוץ המרד כנגד שלמה נעוץ בביטוי "סבל בית יוסף". "סבל" משמעותו עבודת סַבַּלות – עבודת הבנייה הכרוכה בעיקר בסבלות – יש לזכור כי אני בתקופה בה מנופים ודחפורים אינם בנמצא, ויש השקעה רבה של עבודת כפיים על מנת לבנות "מילוא" כלומר למלא גאיות בין גבעות ירושלים כדי שהגישה ביניהן תהיה נוחה יותר ועל מנת לסגור פרצות בחומות העיר. על היקף עבודת ה"סבל" בירושלים בה בנה שלמה את בית המקדש ואת ארמונו אנו לומדים ממל"א ה':

כו וַיהוָה, נָתַן חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה, כַּאֲשֶׁר, דִּבֶּר-לוֹ; וַיְהִי שָׁלֹם, בֵּין חִירָם וּבֵין שְׁלֹמֹה, וַיִּכְרְתוּ בְרִית, שְׁנֵיהֶם. כז וַיַּעַל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מַס, מִכָּל-יִשְׂרָאֵל; וַיְהִי הַמַּס, שְׁלֹשִׁים אֶלֶף אִישׁ. כח וַיִּשְׁלָחֵם לְבָנוֹנָה, עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים בַּחֹדֶשׁ חֲלִיפוֹת–חֹדֶשׁ יִהְיוּ בַלְּבָנוֹן, שְׁנַיִם חֳדָשִׁים בְּבֵיתוֹ; וַאֲדֹנִירָם, עַל-הַמַּס. {ס} כט וַיְהִי לִשְׁלֹמֹה שִׁבְעִים אֶלֶף, נֹשֵׂא סַבָּל; וּשְׁמֹנִים אֶלֶף, חֹצֵב בָּהָר. ל לְבַד מִשָּׂרֵי הַנִּצָּבִים לִשְׁלֹמֹה, אֲשֶׁר עַל-הַמְּלָאכָה, שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים, וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת–הָרֹדִים בָּעָם, הָעֹשִׂים בַּמְּלָאכָה. {ס} לא וַיְצַו הַמֶּלֶךְ וַיַּסִּעוּ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת אֲבָנִים יְקָרוֹת, לְיַסֵּד הַבָּיִת–אַבְנֵי גָזִית. לב וַיִּפְסְלוּ בֹּנֵי שְׁלֹמֹה, וּבֹנֵי חִירוֹם–וְהַגִּבְלִים; וַיָּכִינוּ הָעֵצִים וְהָאֲבָנִים, לִבְנוֹת הַבָּיִת.

הנטל על העם היה כבד מאד – שלושים אלף איש היו יוצאים ל"שרות מילואים" אחת לחודשיים למשך חודש ימים בלבנון (ממלכות צור וצידון של המקרא). שם היו עובדים עם הצורים, המומחים לכריתת עצי ארזים ולשינועם. בנוסף עוד מאה וחמישים אלף איש עבדו בסבלות ובחציבה. כדי לשלוט בכל העבודה הזו היה צורך בפקחים וברודים בעם. מספרם של אלה היה שלשת אלפים. ירבעם היה מפקח בכיר על עבודת שבטו והשט הקרוב לו – אפרים ומנשה. את המרד בשלמה ואחר כך בבנו – רחבעם – ניתן להסביר על רקע הקושי לקיים משק כשנדרש מהחקלאים להיעדר לתקופות כה ממושכות, דבר שיצר ללא ספק ההתמרמרות. אולם לתרעומת יש היבט נוסף.

בית יוסף
כזכור המרד פרץ מ"בית יוסף" הלוא הם שבטי אפרים ומנשה (בני יוסף) בהנהגת ירבעם שהוא עצמו משבט אפרים. אין זה מפתיע כי הגרעין הקשה של המרד הוא מבית יוסף בכלל ומשבט אפרים בפרט. שתי סיבות להערכה זו:
א. בתקופה שקדמה למלוכה מנהיגים רבים היו בני שבטים אלה – יהושע ושמואל הם מבני שבט אפרים. גדעון הוא ממנשה ודבורה יושבת בהר אפרים. על תודעתם של בני אפרים ומנשה כמנהיגים מצויים שני סיפורים בספר שופטים – בני שבט זה רבו עם גדעון ועם יפתח משום שיצאו למלחמה מבלי שהאפרתים נתנו לה את אישורם:
שופטים ח':

א וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אִישׁ אֶפְרַיִם, מָה-הַדָּבָר הַזֶּה עָשִׂיתָ לָּנוּ, לְבִלְתִּי קְרֹאות לָנוּ, כִּי הָלַכְתָּ לְהִלָּחֵם בְּמִדְיָן; וַיְרִיבוּן אִתּוֹ, בְּחָזְקָה. ב וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם, מֶה-עָשִׂיתִי עַתָּה כָּכֶם: הֲלֹא, טוֹב עֹלְלוֹת אֶפְרַיִם–מִבְצִיר אֲבִיעֶזֶר. ג בְּיֶדְכֶם נָתַן אֱלֹהִים אֶת-שָׂרֵי מִדְיָן, אֶת-עֹרֵב וְאֶת-זְאֵב, וּמַה-יָּכֹלְתִּי, עֲשׂוֹת כָּכֶם; אָז, רָפְתָה רוּחָם מֵעָלָיו, בְּדַבְּרוֹ, הַדָּבָר הַזֶּה

שופטים י"ב:

א וַיִּצָּעֵק אִישׁ אֶפְרַיִם, וַיַּעֲבֹר צָפוֹנָה; וַיֹּאמְרוּ לְיִפְתָּח מַדּוּעַ עָבַרְתָּ לְהִלָּחֵם בִּבְנֵי-עַמּוֹן, וְלָנוּ לֹא קָרָאתָ לָלֶכֶת עִמָּךְ–בֵּיתְךָ, נִשְׂרֹף עָלֶיךָ בָּאֵשׁ. ב וַיֹּאמֶר יִפְתָּח, אֲלֵיהֶם, אִישׁ רִיב הָיִיתִי אֲנִי וְעַמִּי וּבְנֵי-עַמּוֹן, מְאֹד; וָאֶזְעַק אֶתְכֶם, וְלֹא-הוֹשַׁעְתֶּם אוֹתִי מִיָּדָם. ג וָאֶרְאֶה כִּי-אֵינְךָ מוֹשִׁיעַ, וָאָשִׂימָה נַפְשִׁי בְכַפִּי וָאֶעְבְּרָה אֶל-בְּנֵי עַמּוֹן, וַיִּתְּנֵם יְהוָה, בְּיָדִי; וְלָמָה עֲלִיתֶם אֵלַי, הַיּוֹם הַזֶּה–לְהִלָּחֶם בִּי.

נראה כי לא בקלות קיבל על עצמו השבט המנהיג את מלכותם של בני דוד, ומשצצה סיבה לתרעומת היו הם המנהיגים שהובילו התקוממות.
ב. יתירה מזו – לפני כיבוש ירושלים והפיכתה מרכז הפולחני ולמקום מושבם של מלכי בית דוד, המרכזים הלאומיים והפולחניים היו בדרך כלל בתחומי אפרים ומנשה – שכם: ביהושע כ"ד 1, 25 – 26. שילה שמו"א א' 3, בית אל בראשית כ"ח 10 – 13, 15.
שופטים כ' 18 מלמד על תקופה בה בית אל שימשה מקום אליו עולים לשאול בה':

וַיָּקֻמוּ וַיַּעֲלוּ בֵית-אֵל, וַיִּשְׁאֲלוּ בֵאלֹהִים, וַיֹּאמְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִי יַעֲלֶה-לָּנוּ בַתְּחִלָּה לַמִּלְחָמָה עִם-בְּנֵי בִנְיָמִן; וַיֹּאמֶר יְהוָה, יְהוּדָה בַתְּחִלָּה.

ביהושע כ"ד 1, 24 – 25 אנו לומדים על שכם כמקום מרכזי בו נחתמת ברית:

א וַיֶּאֱסֹף יְהוֹשֻׁעַ אֶת-כָּל-שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, שְׁכֶמָה; וַיִּקְרָא לְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְרָאשָׁיו, וּלְשֹׁפְטָיו וּלְשֹׁטְרָיו, וַיִּתְיַצְּבוּ, לִפְנֵי הָאֱלֹהִיםכד וַיֹּאמְרוּ הָעָם, אֶל-יְהוֹשֻׁעַ: אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵינוּ נַעֲבֹד, וּבְקוֹלוֹ נִשְׁמָע. כה וַיִּכְרֹת יְהוֹשֻׁעַ בְּרִית לָעָם, בַּיּוֹם הַהוּא; וַיָּשֶׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט, בִּשְׁכֶם. כו וַיִּכְתֹּב יְהוֹשֻׁעַ אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, בְּסֵפֶר תּוֹרַת אֱלֹהִים; וַיִּקַּח, אֶבֶן גְּדוֹלָה, וַיְקִימֶהָ שָּׁם, תַּחַת הָאַלָּה אֲשֶׁר בְּמִקְדַּשׁ יְהוָה.

משמו"א א' 3 ניתן ללמוד כי שילה הייתה מקום לעלייה לרגל ומקום המשכן בימים שקדמו לשמואל:

וְעָלָה הָאִישׁ הַהוּא מֵעִירוֹ מִיָּמִים יָמִימָה, לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת וְלִזְבֹּחַ לַיהוָה צְבָאוֹת בְּשִׁלֹה; וְשָׁם שְׁנֵי בְנֵי-עֵלִי, חָפְנִי וּפִנְחָס, כֹּהֲנִים, לַיהוָה

בימי שלמה מתרחש תהליך המוסיף לתרעומת של שבטי הצפון – הם עובדים בעבודת סבל קשה כדי להעביר את המרכז המסורתי דרומה – לירושלים. במקום לטפח את המרכזים שבתחומם, שיש לחלקם חשיבות היסטורית עוד מימי האבות, עליהם לעמול קשה ולקיים בקושי את משקיהם החקלאיים, כדי לפאר את העיר הבלתי ידועה, עיר שכבש דוד לפני דור או שניים – ירושלים.

בנוסף לכל אלה יש להבין את התקוממות שבטי אפרים ומנשה ושאר שבטי ישראל על רקע נתון נוסף המסתבר מרשימת מעלי המס לשלמה במלכ"א ד' 7 – 19:

ז וְלִשְׁלֹמֹה שְׁנֵים-עָשָׂר נִצָּבִים, עַל-כָּל-יִשְׂרָאֵל, וְכִלְכְּלוּ אֶת-הַמֶּלֶךְ, וְאֶת-בֵּיתוֹ: חֹדֶשׁ בַּשָּׁנָה יִהְיֶה עַל-אחד (הָאֶחָד), לְכַלְכֵּל. {ס} ח וְאֵלֶּה שְׁמוֹתָם, בֶּן-חוּר בְּהַר אֶפְרָיִם. {ס} ט בֶּן-דֶּקֶר בְּמָקַץ וּבְשַׁעַלְבִים, וּבֵית שָׁמֶשׁ; וְאֵילוֹן, בֵּית חָנָן. {ס} י בֶּן-חֶסֶד, בָּאֲרֻבּוֹת; לוֹ שֹׂכֹה, וְכָל-אֶרֶץ חֵפֶר. {ס} יא בֶּן-אֲבִינָדָב, כָּל-נָפַת דֹּאר; טָפַת, בַּת-שְׁלֹמֹה, הָיְתָה לּוֹ, לְאִשָּׁה. {ס} יב בַּעֲנָא, בֶּן-אֲחִילוּד, תַּעְנַךְ, וּמְגִדּוֹ; וְכָל-בֵּית שְׁאָן אֲשֶׁר אֵצֶל צָרְתַנָה מִתַּחַת לְיִזְרְעֶאל, מִבֵּית שְׁאָן עַד אָבֵל מְחוֹלָה, עַד, מֵעֵבֶר לְיָקְמְעָם. {ס} יג בֶּן-גֶּבֶר, בְּרָמֹת גִּלְעָד; לוֹ חַוֹּת יָאִיר בֶּן-מְנַשֶּׁה אֲשֶׁר בַּגִּלְעָד, לוֹ חֶבֶל אַרְגֹּב אֲשֶׁר בַּבָּשָׁן–שִׁשִּׁים עָרִים גְּדֹלוֹת, חוֹמָה וּבְרִיחַ נְחֹשֶׁת. {ס} יד אֲחִינָדָב בֶּן-עִדֹּא, מַחֲנָיְמָה. {ס} טו אֲחִימַעַץ, בְּנַפְתָּלִי; גַּם-הוּא, לָקַח אֶת-בָּשְׂמַת בַּת-שְׁלֹמֹה–לְאִשָּׁה. {ס} טז בַּעֲנָא, בֶּן-חוּשָׁי, בְּאָשֵׁר, וּבְעָלוֹת. {ס} יז יְהוֹשָׁפָט בֶּן-פָּרוּחַ, בְּיִשָּׂשכָר. {ס} יח שִׁמְעִי בֶן-אֵלָא, בְּבִנְיָמִן. {ס} יט גֶּבֶר בֶּן-אֻרִי, בְּאֶרֶץ גִּלְעָד–אֶרֶץ סִיחוֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי, וְעֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן, וּנְצִיב אֶחָד, אֲשֶׁר בָּאָרֶץ.

שני דברים אפשר ללמוד מן הרשימה הזו: ראשית, הבסיס שלה איננו החלוקה המסורתית לשבטים ולא ההנהגה השבטית של הזקנים היא הממונה על הנציבויות. שנית, מקומו של שבט יהודה – שבטו של המלך -נפקד מרשימת מעלי המס. נראה כי פטור זה תרם אף הוא להתמרמרות ולליבוי ההתנגדות למלכות שלמה.

לסיכום הסיבות הריאל-פוליטיות לפילוג הממלכה – שלמה כנראה, העביר את הממלכה שינוי מהיר במהלכו נפגעה החברה השבטית והועברו המרכזים המסורתיים לעיר חסרת עבר ובלתי מוכרת. במפעלי הבנייה שלו בעיר החדשה גרם לשעבוד השבטים שמהם באופן מסורתי יצאה המנהיגות מלפני תקופת המלוכה. נסיבות אלה של עבודה קשה לפיאור עירו של דוד באופן הפוגע ביכולתו הכלכלית של העם המגויס לעבודה, הניעו את גלגלי ההתקוממות.

כיצד נפלגה הממלכה?
המרד של ירבעם לא הצליח בימי שלמה. הוא גילה את הקשר וירבעם נאלץ לברוח למצרים. רק עם עליית בנו של שלמה – רחבעם – לשלטון. לטכס הכתרתו הגיע רחבעם לשכם (מל"א י"ב1). העובדה כי נאלץ לבוא אל בירת שבטי בית יוסף ולא הוכתר בירושלים בירתו מלמדת כי שלטונו לא הוכר כמובן מאליו. בטכס זה פנה העם אל רחבעם וביקשו להקל מעול המס הכבד של שלמה. רחבעם שהתייעץ עם הזקנים ששרתו את אביו ועם בני דורו שגדלו עימו בחצר המלכות, קביל את עצת בני דורו והשיב לעם במשפט קשה וידוע –

וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ אֶת-הָעָם, קָשָׁה; וַיַּעֲזֹב אֶת-עֲצַת הַזְּקֵנִים, אֲשֶׁר יְעָצֻהוּ. יד וַיְדַבֵּר אֲלֵיהֶם, כַּעֲצַת הַיְלָדִים לֵאמֹר, אָבִי הִכְבִּיד אֶת-עֻלְּכֶם, וַאֲנִי אֹסִיף עַל-עֻלְּכֶם; אָבִי, יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים, וַאֲנִי, אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים.

תשובתו הקשה של רחבעם הייתה האות לפריצת המרד שביטויו במשפט גם הוא ידוע בפי העם –

וַיָּשִׁבוּ הָעָם אֶת-הַמֶּלֶךְ דָּבָר לֵאמֹר מַה-לָּנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְלֹא-נַחֲלָה בְּבֶן-יִשַׁי לְאֹהָלֶיךָ יִשְׂרָאֵל, עַתָּה רְאֵה בֵיתְךָ דָּוִד;

נסיונו של רחבעם לפעול בכוח ולשלוח את אדונירם הממונה על גביית המס נכשל – אדונירם נרגם ע"י העם ורחבעם רק בקושי הצליח לעלות על מרכבתו ולנוס לירושלים.
את האירוע המתאר את הנסיבות הריאל-פוליטיות לפילוג חותם בעל מלכים במשפט המגשר בין הסיבה לפיה יש התערבות אלוהית (חטאי שלמה) לבין ההסבר ההיסטורי-פוליטי:

טו וְלֹא-שָׁמַע הַמֶּלֶךְ, אֶל-הָעָם: כִּי-הָיְתָה סִבָּה, מֵעִם יְהוָה, לְמַעַן הָקִים אֶת-דְּבָרוֹ אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה