/ ראשית - מיזם התנ"ך

בחלק הראשון של הנושא "הזמר העברי בשירות המורה למקרא" ביקשתי להראות כי שירים יכולים לעודד ולהניע את הלומד להקשיב לסיפור המקראי. בדוגמה שניתנה במאמר הראשון, היצירה המוזיקלית "למה צחקה מיכל לדוד" היא המפעילה את הלומד לגלות ולהדגיש עניין או מהות העולים מתוך פרק מקראי.
מספר לא מבוטל של שירים מתייחסים למקרא, אולם רבים מהם אינם אלה האופנתיים, ה-INיים המוכרים. אף שאני חושבת שרצוי מאוד להביא שירים אלה ולערוך לתלמידינו היכרות גם עם מה שפחות ידוע וקליט עבורם, אני מבקשת להציג דרך נוספת להסתייע בשיעורינו בשירים עכשוויים ומוכרים לתלמידים, שירים שאינם עוסקים ישירות בתנ"ך, כמו שיריהם של עמיר בניון, סאבלימינאל וכיוצא בהם.
במאמר זה ארצה להראות כיצד ניתן לשלב את יצירתו של עמיר בניון בהוראת סיפורו של אבנר בן נר.
אבנר בן נר היה דודו של שאול (שמ"א יד, 51) ושימש כשר צבאו (שמ"א יז, 55; מל"א ב, 32). לאחר מות מלכו בקרב בהרי הגלבוע המליך אבנר את בן שאול – איש בושת. מאבק מר ניצת בין תומכי איש בושת משבט בנימין ומרוב שבטי ישראל לבין שבט יהודה שביקש להמליך את דוד. על רקע מאבק זה והבאתו לידי סיום מתואר עיקר פעילותו של אבנר.
ניתן לקרוא את הסיפור על אבנר כסיפור של מנהיג הצובר כוח המשכר אותו ומובילו אל מותו. על פי קריאה זו, לבעל הסיפור תפיסה ערכית לגבי סכנת ההשחתה הטמונה בכוח השלטון; במקרה של אבנר – האיום הוא בראש ובראשונה על בעל הכוח עצמו.^{1בניתוח הסיפור נעזרתי ב שמעון בר אפרת,שמואל ב' (מקרא לישראל), תל אביב ירושלים תשנ"ו, עמ' 21 – 28 ובפירושו של – J. P. Fokkelman, Narrative Art and Poetry in the Books of Samuel: a Full Interpretation Based on Stylistic and Structural Analyses, Assen: Van Gorcum, 1981-1993. על הדיון בערכים בשיעור מקרא ראו גישתו של יאיר זקוביץ, "ריחוק צורך קרבה" שמאי גלנדר (עורך), מקרא וחינוך, מכללת אורנים 1995, עמ' 7 – 16. במאמר מביע המחבר הסתייגות מעיסוק בערכים באמצעות המקרא.}

אבנר בן נר ועשהאל – שמ"ב ב, 17-23
בסיפור בשמ"ב ב, 17–23, מתואר מפגש בין אבנר, שר צבא ותיק ושְׂבַע קרבות, לבין איש צעיר בעל תכונה ייחודית – עשהאל. העימות בין כוחות דוד בפיקודו של יואב בן צרויה לבין כוחות איש בושת בפיקודו של אבנר בן נר מתנהל באזור שבט בנימין (סמוך לגבעון). בשלב המפגש בין עשהאל לבין אבנר החליט המספר לעצור את התמונה הכוללת של שני הצבאות הנלחמים ולעשות מעיןclose up על המפגש הזה.
המפגש בין אבנר לבין עשהאל הוביל למותו של האיש הצעיר. מדוע מצא עשהאל את מותו בידי אבנר? האם הגנרל למוד הקרבות נהג בחוסר רגישות ובאטימות בכל הנוגע לחיי אדם וגרם בכך למות הצעיר? שיפוט הדמויות בסיפור קצר זה תלוי בהקפדה ובדיוק בקריאת הכתוב, ובעמידה על הרמזים שיובילו להתבוננות מבוססת ומעמיקה בסיטואציה המתוארת. רמזים אלה הם האמצעים הספרותיים שהמספר השתמש בהם – מילים מנחות, מבנה הדו-שיח בין אבנר לבין עשהאל והתרומה של כל אחד מהם לו, פרטים הניתנים בהצגת עשהאל והפירוט של אופן הריגתו בידי אבנר. על אלה נעמוד בניתוח הסיפור:
בשמ"ב ב, 19–23 – שורש מנחה, המופיע כמעט בכל פסוק, ויש אף פסוקים שהשורש מופיע בהם יותר מפעם אחת. שורש זה יכול לשפוך אור על הסיטואציה המתוארת ועל שיקול הדעת של הקורא בבואו להעריך את הדמויות ואת מניעיהן. השורש הוא א.ח.ר.

יח וַיִּהְיו שָׁם שְׁלֹשָׁה בְּנֵי צְרוּיָה יוֹאָב וַאֲבִישַׁי וַעֲשָׂהאֵל; וַעֲשָׂהאֵל קַל בְּרַגְלָיו כְּאַחַד הַצְּבָיִם אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה: יט וַיִּרְדֹּף עֲשָׂהאֵל אַחֲרֵי אַבְנֵר וְלֹא נָטָה לָלֶכֶת עַל הַיָּמִין וְעַל הַשְּׂמֹאול מֵאַחֲרֵי אַבְנֵר: כ וַיִּפֶן אַבְנֵר אַחֲרָיו וַיֹּאמֶר הַאַתָּה זֶה עֲשָׂהאֵל; וַיֹּאמֶר, אָנֹכִי. כא וַיֹּאמֶר לוֹ אַבְנֵר נְטֵה לְךָ עַל יְמִינְךָ אוֹ עַל שְׂמֹאלֶךָ וֶאֱחֹז לְךָ אֶחָד מֵהַנְּעָרִים וְקַח לְךָ אֶת חֲלִצָתוֹ; וְלֹא אָבָה עֲשָׂהאֵל לָסוּר מֵאַחֲרָיו: כב וַיֹּסֶף עוֹד אַבְנֵר לֵאמֹר אֶל עֲשָׂהאֵל סוּר לְךָ מֵאַחֲרָי: לָמָּה אַכֶּכָּה אַרְצָה וְאֵיךְ אֶשָּׂא פָנַי אֶל יוֹאָב אָחִיךָ: כג וַיְמָאֵן לָסוּר וַיַּכֵּהוּ אַבְנֵר בְּאַחֲרֵי הַחֲנִית אֶל הַחֹמֶשׁ וַתֵּצֵא הַחֲנִית מֵאַחֲרָיו וַיִּפָּל שָׁם וַיָּמָת תַּחְתָּו. וַיְהִי כָּל הַבָּא אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר נָפַל שָׁם עֲשָׂהאֵל וַיָּמֹת וַיַּעֲמֹדוּ.

נראה כי באמצעות הביטוי "אחר", "אחרי", נמסרת האובססיביות של רדיפתו של עשהאל אחר אבנר. בהיותו קל ברגליו הוא נושף בעורפו של יריבו ואינו מרפה מניסיונו להרגו. מה מניע את עשהאל לרדוף כך אחרי אבנר? ננסה להבין זאת מהמשך הניתוח.
את השיח בין השניים פותח אבנר הפונה אל עשהאל שלוש פעמים, ואילו עשהאל משיב פעם אחת ובמילה אחת. למעֵט מילה זו, המענה שלו מתבטא בפעולה שאינה פוסקת – המשך המרדף אחַר אבנר.

וַיִּפֶן אַבְנֵר אַחֲרָיו וַיֹּאמֶר: "הַאַתָּה זֶה עֲשָׂהאֵל?"
וַיֹּאמֶר: "אָנֹכִי!"
וַיֹּאמֶר לוֹ אַבְנֵר: "נְטֵה לְךָ עַל יְמִינְךָ אוֹ עַל שְׂמֹאלֶך, וֶאֱחֹז לְךָ אֶחָד מֵהַנְּעָרִים וְקַח לְךָ אֶת חֲלִצָתו.ֹ"
וְלֹא אָבָה עֲשָׂהאֵל לָסוּר מֵאַחֲרָיו.
וַיֹּסֶף עוֹד אַבְנֵר לֵאמֹר אֶל עֲשָׂהאֵל: "סוּר לְךָ מֵאַחֲרָי. לָמָּה אַכֶּכָּה אַרְצָה וְאֵיךְ אֶשָּׂא פָנַי אֶל יוֹאָב אָחִיךָ?!"
וַיְמָאֵן לָסוּר.
וַיַּכֵּהוּ אַבְנֵר בְּאַחֲרֵי הַחֲנִית אֶל הַחֹמֶשׁ…..

המילה היחידה שאמר עשהאל בשיח שבינו לבין אבנר היא "אנוכי" (פס' 20). אפשר שהמילה מייצגת את אישיותו ואת הלך רוחו – רדיפתו הנמרצת שאיננה מרפה היא למען עצמו, למען האדרַת שמו. עשהאל רוצה כנראה להתפאר בהישג הגדול של המלחמה, לכידת המפקד העליון של כוחות האויב; כפי שעוד נרחיב להלן – אבנר, ולא איש בושת, הוא האיש החזק של מחנה ישראל (רומז לכך תפקידו האקטיבי של אבנר בפס' 8–9).
על עשהאל נאמר בפס' 18: "וַיִּהְיוּ שָׁם שְׁלֹשָׁה בְּנֵי צְרוּיָה יוֹאָב וַאֲבִישַׁי וַעֲשָׂהאֵל; וַעֲשָׂהאֵל קַל בְּרַגְלָיו, כְּאַחַד הַצְּבָיִם אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה." ייתכן שעשהאל – הצעיר בבני צרויה, אחיו של שר הצבא יואב (שמ"ב יז 25, יט 14, מל"א יא, 15) ושל אבישי ראש סיירת הגיבורים (שמ"ב כג, 18) – מבקש לרכוש לעצמו מעמד של כבוד אצל שני אחיו, ולהשתוות אליהם בעיני צבא הלוחמים. אפשר שה"אנוכי" שלו מבטא את שאיפתו להישגים ולעוצמה הראויים לבן צרויה, ושאיפה זו היא המניעה אותו. כל כך להוט עשהאל לקרב עד שאין הוא מסוגל להעריך את כוחו מול עוצמתו של אבנר. נראה כי חשב שתכונתו הייחודית – היותו קל ברגליו כאחד הצבאים אשר בשדה – מספיקה למבצע הנועז והיומרני של לכידת אבנר.
אם נכונה הבנתנו זו את הסיפור, נגלית לפנינו תמונה שלפיה האיש הצעיר – עשהאל – הוא המתגרה בגנרל ומביא על עצמו את סופו. פירוש זה מתחזק מניתוח התנהגותו של אבנר; דווקא הוא, איש הקרבות, מבקש לעצור אותו.
הפנייה הראשונה של אבנר מיותרת. הרי זוהי שאלה רטורית – "הַאַתָּה זֶה עֲשָׂהאֵל?". אבנר יודע שזהו עשהאל, הקורא יודע כי הרודף הוא עשהאל, ועשהאל ודאי יודע שהוא עשהאל. לשם מה, אם כן, פנייה זו?
אולי היא נועדה לפתוח בשיח אנושי. אפשר שאבנר מבקש להתייחס באופן אנושי ואישי אל הרודף הזה, שנצמד אליו בלי להרפות. במלחמת אחים מדובר כאן ולא במלחמה בין שני צבאות שחייליהם אנונימיים לגבי היריב.
בפנייתו הבאה אל עשהאל, אבנר מתייחס אל שאיפתו של הצעיר. הוא מציע לו לחזור עם שלל שאיתו הוא יכול להתמודד. הוא מבין שהרדיפה אחריו היא לצורך חיזוק גבריותו ומעמדו. בפנייתו של אבנר מופיעה מילה מנחה: "וַיֹּאמֶר לוֹ אַבְנֵר, נְטֵה לְךָ עַל יְמִינְךָ אוֹ עַל שְׂמֹאלֶך, וֶאֱחֹז לְךָ אֶחָד מֵהַנְּעָרִים וְקַח לְךָ אֶת חֲלִצָתוֹ." המילה "לְךָ" החוזרת בפנייה הזו של אבנר – בשבילך, בשביל צרכיך – מעידה על הבנתו לצרכיו של עשהאל להתבלט כגיבור בקרב. הוא מציע לו לאחוז את "אחד הנערים" ולא את האיש מספר אחד, שכן אותו לא יוכל לקבל.
האובססיה של עשהאל מבוטאת בסירובו לסור "מאחריו" (פס' 21).
עתה פונה אליו אבנר בפעם השלישית, ושוב, כבפנייה הראשונה, בשאלה רטורית. גם כאן עשהאל הוא המרכז – "סוּר לְךָ מֵאַחֲרָי," הוא אומר לו, "לָמָּה אַכֶּכָּה אַרְצָה וְאֵיךְ אֶשָּׂא פָנַי אֶל יוֹאָב אָחִיךָ?"
מה בעצם אומר אבנר לעשהאל? הוא מנסה לחלצו מהלך הרוח ההישגי הבלתי מתפשר – על ידי איזכור יואב אחיו לאחר מותו (הצפוי) של עשהאל. אבנר מבקש להעמיד את עשהאל על הטרגדיה האנושית שהסובל ממנה יהיה אותו אדם עצמו שאת הערכתו הוא רודף ואת אישורו הוא מחפש. אולם גם בכך אבנר אינו מצליח להסיט את עשהאל מדרכו.
מפקד הצבא אינו יכול עוד להמשיך ולעסוק באיש הצעיר הרודף אחריו ומפריע לו לנהל את המלחמה. הניסיון להרחיקו ולהימנע מעימות לא צלח. על אבנר לעצור את עשהאל באלימות.
יש לא מעט אירוניה בתיאור מותו של עשהאל בפס' 23: "וַיַּכֵּהוּ אַבְנֵר בְּאַחֲרֵי הַחֲנִית אֶל הַחֹמֶשׁ וַתֵּצֵא הַחֲנִית מֵאַחֲרָיו וַיִּפָּל שָׁם:"
התנועה האופקית האובססיבית של עשהאל הפכה לאנכית – ויפול תחתיו. השורש המנחה "אחר" אינו מתייחס עוד לעשהאל הרודף אחר אבנר. הפעם החנית של אבנר היא שאחרי עשהאל.
אבנר המנוסה בלחימה הורג את הצעיר הזריז בקלות רבה ובהפתעה מוחלטת – הוא הורג אותו בלי להסתובב אליו, והמכה היא לא בצידה החד של החנית אלא באמצעות חלקה האחורי. ואף על פי כן ידיו החזקות ולמודות המלחמה של אבנר מחדירות את החנית מצידה הקהה לתוך גופו של עשהאל והיא יוצאת מצידו השני. זו הייתה מכה מהירה, מפתיעה ובעלת עוצמה אדירה, שאינה מאפשרת לבעל הרגליים הקלות לחמוק ממנה. עוצמה שהגנרל הוותיק לא מיהר להשתמש בה וביקש להימנע ממנה.
לפנינו, אם כן, גנרל בטוח בעצמו, היודע היטב את מלאכת ההרג, אבל אין הוא ממהר להשתמש ביכולת זו. ההכרה בכוחו אינה מעבירה אותו על דעתו. הוא מבין את הצעיר הרודף אחריו, מנסה לתת לו מקום, ובעיקר מנסה להימנע ככל האפשר להשתמש בכוחו ובעוצמתו בטרם מיצה את כל האפשרויות על מנת למנוע הרג מיותר.

צבירת הכוח של אבנר – שמ"ב ג, 1-12
במהלך המאבק בין בית שאול לבין מחנה דוד הלך ביטחונו של אבנר ונבנה ותפח לממדים שבסופו של דבר הביאו למותו שלו.
במהלך מלחמת האחים דוד מחזק את ביתו ואת שושלתו, לוקח נשים, קושר קשרים ומוליד בנים; ולעומת זאת במחנה איש בושת שוררים ריב ומחלוקת הקשורים באישה, רצפה בת איה, פילגשו של שאול; ריב זה יוצר קרע בין איש בושת לבין אבנר. מחילופי הדברים בין השניים ברור שאבנר הוא האיש החזק, וברור גם שהוא מודע לכך.
מהמסופר לא ברור אם אבנר בא אל פילגש שאול. מכל מקום הוא נחשד בכך. קשר כזה הוא פגיעה במעמדו של המלך הנוכחי. הבא אל אשת המלך הקודם, אל פילגשו או אף אל סוכנת ביתו, חותר בכך למעמד לגיטימי המקנה לו את הזכות להיות המלך הבא. כך אבשלום ששכב לעיני כל ישראל עם פילגשי דוד כשמרד בו (טז, 20–23), וכך אדוניה שביקש לבוא אל אבישג סוכנת דוד (מל"א ב, 13–25), בקשה שעלתה לו בחייו כי נתפסה כשאיפה לתפוס את כס המלוכה.
בריב בין אבנר לאיש בושת בשמ"ב ג, 6–11, נזכר איש בושת פעם אחת (פס' 8), ואין זה מקרי, שכן המחבר מקפיד להחסיר את שמו של איש בושת בן שאול:
בפס' 7: "וּלְשָׁאוּל פִּלֶגֶש, וּשְׁמָהּ רִצְפָּה בַת אַיָּה; וַיֹּאמֶר אֶל אַבְנֵר מַדּוּעַ בָּאתָה אֶל פִּילֶגֶשׁ אָבִי?" – מיהו האומר? במשפט הראשון בפסוק מדובר על שאול ורצפה. המספר אינו מזכיר את שם האומר – איש בושת.
כמו גם בפס' 11: "וְלֹא יָכֹל עוֹד לְהָשִׁיב אֶת אַבְנֵר דָּבָר מִיִּרְאָתו אֹתוֹ" – בפס' 10 מדבר אבנר, והמעבר אל איש בושת הסופג את התפרצותו של שר הצבא שלו אינו מלוּוה בציון שמו של נושאו החדש של המשפט.
המספר מקפיד להתעלם מאיש בושת ומבטא בכך את החולשה ואת חוסר האונים של מי שאמור לרשת את המלך הראשון. לעומתו אבנר מוזכר בקטע חמש פעמים. כשם שמיעוט אִזכּוּרוֹ של איש בושת היא דרכו של המספר להעיד על חולשתו, כך ריבוי אִזכּוּרוֹ של אבנר מעיד על הכוח שצבר בבית איש בושת. הדבר אף נאמר מפורשות בפס' 6: "וַיְהִי בִּהְיוֹת הַמִּלְחָמָה בֵּין בֵּית שָׁאוּל וּבֵין בֵּית דָּוִד; וְאַבְנֵר הָיָה מִתְחַזֵּק בְּבֵית שָׁאוּל:" וניכר היטב בדברי אבנר הן בדחותו את האשמתו של איש בושת והן בתפיסתו את עצמו כמי שמנהל משא ומתן עם דוד:
"כֹּה יַעֲשֶׂה אֱלֹהִים לְאַבְנֵר וְכֹה יֹסִיף לוֹ: כִּי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לְדָוִד כִּי כֵן אֶעֱשֶׂה לּוֹ" (פס' 9). אבנר תופס עצמו כמגשים את שבועת אלוהים לדוד – בו תלויה התגשמות התכנית האלוהית, כביכול הוא נציגו של האל עלֵי אדמות והמוציא לפועל של כוונותיו.
גם בפנייתו לדוד תחושת עוצמתו מבוטאת היטב: "וַיִּשְׁלַח אַבְנֵר מַלְאָכִים אֶל דָּוִד תַּחְתָּו לֵאמֹר לְמִי אָרֶץ: לֵאמֹר כָּרְתָה בְרִיתְךָ אִתִּי וְהִנֵּה יָדִי עִמָּך לְהָסֵב אֵלֶיךָ אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל" (פס' 12). "למי ארץ?" שואל אבנר את דוד שאלה רטורית. למה כוונתו – לדוד הארץ? על פי פירוש זה אבנר הוא שיכול להסב את הארץ לבעליה החוקיים. ושמא לאבנר הארץ – ברצותו יתננה לאיש בושת וברצותו יתננה לדוד? ואולי לה' הארץ ומלואה ואבנר הוא נציגו עלי אדמות שיסב את הארץ לדוד?
בפס' 10 משתמש אבנר בפועל בהפעיל – "להסב". בצורת פועל זו השתמש המספר ברצף הפעולות של אבנר המתוארות גם בב, 8-9: "וְאַבְנֵר בֶּן נֵר שַׂר צָבָא אֲשֶׁר לְשָׁאוּל לָקַח אֶת אִישׁ בֹּשֶׁת בֶּן שָׁאוּל וַיַּעֲבִרֵהוּ מַחֲנָיִם וַיַּמְלִכֵהוּ אֶל הַגִּלְעָד וְאֶל הָאֲשׁוּרִי וְאֶל יִזְרְעֶאל וְעַל אֶפְרַיִם וְעַל בִּנְיָמִן וְעַל יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה" – אבנר הוא, אם כן, מעביר, מקים, ממליך, מסב.
מנקודת מבטו של דוד הברית עם אבנר כדאית ביותר, שכן בכוח השכנוע של אבנר יעברו שבטי ישראל התומכים באיש בושת לצידו של דוד, ובכך תסתיים מלחמת האחים בת שבע השנים בין שני המחנות. אבנר בוטח בכוחו להביא לדוד את כל ישראל תחת שלטונו, וביכולתו לנהל את העניינים לפי רצונו והבנתו.
כנראה שהביטחון בנחיצותו, בערכו ובכוחו הוא שהרדים באבנר את חוש הזהירות ואיפשר ליואב להרגו בעורמה. סיפור הריגתו בשמ"ב ג, 20–27, הוא תיאור של אבנר הבוטח בעצמו ביציאתו ממשתה שעשה לכבודו דוד. עד כדי כך שם אבנר את מבטחו בחשיבותו עבור מחנה דוד, ועד כדי כך היה מלא בהכרת ערך עצמו, עד שאיפשר ליואב להטותו בדברי אשליה אל מקום צר, שם מצא את מותו במכה אל החומש, ממש באותו אופן שהרג את עשהאל. המשקל הרב שייחס לתרומתו למחנה דוד הקהה את אבחנותיו – הוא לא ראה את קנאתו של יואב החש שמעמדו כשר צבא מאוים עם מעבר אבנר לכוחות דוד, ולא ראה את שאיפתו של יואב לנקום בו על הרג עשהאל אחיו.
ביטחונו בכוחו במפגש עם עשהאל איפשר לו לראות את יריבו, לפנות אל מניעיו ולנסות ולהימנע מלהרגו. משהתעצם ונשען על עוצמתו, נאטם מלהבין כי אינטרסים נוספים מניעים את המאורעות וכי עליו להכירם ולהישמר מפניהם.

עמיר בניון – הכל עד לכאן
בשירו של עמיר בניון "הכל עד לכאן" באה לידי ביטוי תחושתו של אדם שחווה את כוחו ואת עוצמתו והבין כי תחושה זו גורמת לו לחיות בתוך בועה, בזיוף ובטשטוש משטה. למרבית המזל, שלא כאבנר – בניון לא שילם בחייו על תחושתו זו והוא זוכה להכיר במה שעבר עליו, להתאפס, להתאזן, להביע בשירו את תובנותיו, וליצור שוב בדרך הנכונה לו.

הכל עד לכאן, מילים: עמיר בניון לחן: עמיר בניון

וכך מנתח את מהלך יצירתו ליאור ששון ממערכת msn:

"'ניצחת איתי הכל', שיר האהבה של עמיר בניון למוזיקה, היה לא רק השיר הכי יפה בקריירה שלו, אלא אחד היפים שנכתבו במוזיקה הישראלית בשנים האחרונות. אבל האלבום שנקרא על שם השיר היה בינוני. הרבה מילים גדולות, שסבלו לחנים חלשים ותחושה כללית שבניון מאבד קצת את הדרך. אך כמו בכל שלב אחר בקריירה הקצרה והאינטנסיבית שלו, בניון הוא המצפון הכי טוב של עצמו. "מנגינות מדומות משטות מזייפות מטשטשות לי את שביל הזהב, (…) התהלכתי שולל עד לכאן" הוא שר בתקליט "הכל עד לכאן" ומתחיל בעצם את הדרך מחדש. בניון נוטש באלבום הזה את הצליל האלקטרוני שאפיין את שני אלבומיו האחרונים, וזה עושה לו רק טוב. …
נראה שבנקודת הזמן הזו בקריירה שלו, אחרי שבע שנים שהניבו חמישה אלבומים, בניון נשאר נאמן רק לעצמו ולמוזיקה. "אני בתוך בועה, סתם מנופח בלי שום ערך, וידעתי בסופו של דבר היא תתפוצץ לי בדרך," הוא שר באותו חשבון נפש מדויק שהיה הסנונית הראשונה מהאלבום. הוא מתייחס כאן ישירות למהלכים הדרמטיים שהתרחשו בקריירה שלו בשנתיים האחרונות: בניון פרש מהופעות, סירב לקבל את פרס אקו"ם בתואנה שהם פוגעים באמנים, חזר הביתה, התעלם מהתקשורת, ועזב את חברת התקליטים שנאמנה בעיקר לשיקולי מסחריות. זה היה סיכון לא קטן. בניון יכול היה באותה מידה להישאר בלי כלום, אבל אלה בדיוק המקומות שמהם ניתן לייצר אמנות גדולה באמת. במובן הזה, 'הכל עד לכאן' הוא הניצחון הגדול של בניון."

יצירות פרי רוח האדם – של המקרא ושל בניון במקרה זה – עוסקות בתופעות אנושיות. לכן, אף שבניון אינו מזכיר אירועים מן המקרא, ניתן להשתמש בשירו כדי לראות תופעה אנושית בהקשריה השונים. עם תובנה אנושית, בהיותה על-זמנית, יכול להזדהות כל אדם בכל זמן – אבנר, בניון והלומדים אותם.