/ ראשית - מיזם התנ"ך

מימי שלמה המלך שהקים את בית המקדש בירושלים טופחה בקרב יושבי יהודה האמונה שהמקדש, ביתו של האל, מגן על העיר ובזכות זו היא לעולם לא תיחרב. הדעה על חסינות המקדש ינקה מתפיסה רווחת במזרח הקדמון לפיה אלי העיר יגנו על עירם ומקדשם הוא מקום מבטחים.
האמונה בנצחיות המקדש ובחוסנה של ירושלים באה לידי ביטוי בכמה כתובים מקראיים, למשל במזמורי תהילים –

וַיִּבְחַר אֶת-שֵׁבֶט יְהוּדָה; אֶת-הַרצִיּוֹן, אֲשֶׁר אָהֵב. וַיִּבֶן כְּמוֹ-רָמִים, מִקְדָּשׁוֹ; כְּאֶרֶץ, יְסָדָהּ לְעוֹלָם. (תהילים ע"ח 69)
נָהָר—פְּלָגָיו יְשַׂמְּחוּ עִיר-אֱלֹהִים קְדֹשׁ, מִשְׁכְּנֵי עֶלְיוֹן. אֱלֹהִים בְּקִרְבָּהּ, בַּל-תִּמּוֹט; יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים, לִפְנוֹת בֹּקֶר.
הָמוּ גוֹיִם,מָטוּ מַמְלָכוֹת נָתַן בְּקוֹלוֹ, תָּמוּג אָרֶץ. יְהוָה צְבָאוֹת עִמָּנוּ; מִשְׂגָּב-לָנוּ אֱלֹהֵי יַעֲקֹב סֶלָה (תהילים מ"ו 5 -8).

גם בדברי הנביאים משתקפת תפיסת העם כי זכותה של ירושלים שמורה לנצח וכי הם מוגנים ע"י האל –

… וְעַל-יְהוָה, יִשָּׁעֵנוּ לֵאמֹר, הֲלוֹא יְהוָה בְּקִרְבֵּנוּ, לֹא-תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה (מיכה ג' 11).
אַל-תִּבְטְחוּ לָכֶם, אֶל-דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר: הֵיכַל יְהוָה הֵיכַל יְהוָה, הֵיכַל יְהוָה הֵמָּה (ירמיה ז' 4)

בסוף המאה השמינית לפנה"ס כבשו האשורים חלקים נרחבים מיהודה והרסו בה עשרות ערי מבצר. סנחריב מלך אשור שלח חיל כבד לירושלים בראשות אחד מקציניו הבכירים – רבשקה. אולם מסיבה בלתי ברורה עזב הצבא האשורי את העיר מבלי שנכבשה. אפשר שמרד שפרץ בבבל שהכריח את הצבא האשורי לחזור מזרחה, ואולי מחלה בקרב בחיילים הצרים על המקום בתנאי היגיינה לא מספקים; במקרא מתוארת נסיגת חיילי אשור מהמצור על ירושלים כנס אלוהי (מל"ב י"ט 32 – 35). כישלונו של סנחריב לכבוש את ירושלים בשנת 701 לפנה"ס העצים את האמונה כי האל מגן על עירו והיא לעולם לא תחרב. דברי ישעיה על האירוע אף חיזקו אמונה זו –

וּמִכַּף מֶלֶךְ-אַשּׁוּר אַצִּילְךָ, וְאֵת הָעִיר הַזֹּאת; וְגַנּוֹתִי, עַל-הָעִיר הַזֹּאת. (ישעיה ל"ח 6)

עם תפיסה זו התעמתו נביאי ישראל שסברו כי העיר תיחרב בגלל חטאי תושביה. מיכה וירמיהו לא היססו להחיל על ירושלים את גורלה של שומרון –

לָכֵן, בִּגְלַלְכֶם, צִיּוֹן, שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ; וִירוּשָׁלִַם עִיִּין תִּהְיֶה, וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר (מיכה ג' 12)
וְהִשְׁלַכְתִּי אֶתְכֶם, מֵעַל פָּנָי, כַּאֲשֶׁר הִשְׁלַכְתִּי אֶת-כָּל-אֲחֵיכֶם, אֵת כָּל-זֶרַע אֶפְרָיִם (ירמיה ז' 15)

ירמיה אף השתמש בתקדים היסטורי נוסף כי לשכנע שירושלים איננה חסינה –

כִּי לְכוּ-נָא, אֶל-מְקוֹמִי אֲשֶׁר בְּשִׁילוֹ, אֲשֶׁר שִׁכַּנְתִּי שְׁמִי שָׁם, בָּרִאשׁוֹנָה; וּרְאוּ, אֵת אֲשֶׁר-עָשִׂיתִי לוֹ, מִפְּנֵי, רָעַת עַמִּי יִשְׂרָאֵל. יג וְעַתָּה, יַעַן עֲשׂוֹתְכֶם אֶת-כָּל-הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה–נְאֻם-יְהוָה; וָאֲדַבֵּר אֲלֵיכֶם הַשְׁכֵּם וְדַבֵּר, וְלֹא שְׁמַעְתֶּם, וָאֶקְרָא אֶתְכֶם, וְלֹא עֲנִיתֶם. יד וְעָשִׂיתִי לַבַּיִת אֲשֶׁר נִקְרָא-שְׁמִי עָלָיו, אֲשֶׁר אַתֶּם בֹּטְחִים בּוֹ, וְלַמָּקוֹם, אֲשֶׁר-נָתַתִּי לָכֶם וְלַאֲבוֹתֵיכֶם–כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי, לְשִׁלוֹ. (ירמיה ז' 12 – 14).

עוצמת האמונה בנצחיותה ובחוסנה של ירושלים הייתה כה מושרשת שהתרעותיו של ירמיהו ונבואותיו כי העיר תיחרב כמעט והביאו למותו – הכוהנים והשרים ששמעו את דבריו רצו שפוט אותו משפט מוות בטענה: "מִשְׁפַּט-מָוֶת, לָאִישׁ הַזֶּה, כִּי נִבָּא אֶל-הָעִיר הַזֹּאת, כַּאֲשֶׁר שְׁמַעְתֶּם בְּאָזְנֵיכֶם" (ירמיה כ"ו 11). הנביא וחסידיו עמלו רבות כדי להציל את ירמיהו מזעמם של כוהני ירושלים שהיו מעוניינים לטפח את מרכזיותו וחוסנו של המקדש שממנו הם מתפרנסים ושל שרי המלך משושלת בית דוד שמייסדיה הקימו את המקדש.
מכה קשה ספג עם יהודה ב 586 לפנה"ס – יהודה נכבשה, בית המקדש הוחרב ותושבי הארץ יצאו לגלות בבבל. אולם השבר התבטא גם בהיבט הרוחני והתיאולוגי – התפיסה שירושלים היא עירו של האל שיגן עליה תמיד קרסה והתחלפה בהכרה כי אלוהי ישראל הובס ע"י אלוהי הבבלים. הבנה זו של המציאות עשויה הייתה למשוך את בני יהודה הגולים לאובדן ייחודם הלאומי דתי ותרבותי ולגרום להם להטמעות בתוך עמי בבל. על רקע סכנה זו התחזקה ההשקפה של ירמיהו, יחזקאל ונביאים אחרים לפיה אלוהי ישראל לא הובס ע"י אלי בבל, אלא גרם לחורבנה של יהודה בשל חטאיה. בעל ספר מלכים הכותב את תולדות ישראל ויהודה מעמיד השקפה זו במרכז חיבורו הגדול. אולם שלא כנביאים שהדגישו את החטאים המוסריים כגורם לנטישת האל את עמו, הבליט ההיסטוריוגרף בספר מלכים את חטאי האלילות, אפשר שמתוך מגמה להעביר מסר לבני דורו הגולים להתרחק מעבודת אלי בבל.

ביבליוגרפיה:
אלגביש דוד, "מבנה ומשמעות בנאום המקדש של ירמיהו (יר' ז' 1 – 15) – למקום העיון הספרותי בהוראת נביאים אחרונים" על הפרק 7 (תשנ"ד), עמ' 26 – 33
יאירה אמית, גלוי ונסתר במקרא, תל אביב 2003, עמ' 141 – 143
יאיר הופמן, "המקדש והפולחן בתפיסת ירמיהו" ירמיהו (פירוש בסדרת עולם התנ"ך) 1973, עמ' 57 – 58