שושלתו של דוד שמלכה מעל 400 שנה התאפיינה ביציבות ובמיעוט זעזועים בהעברת השלטון מאב לבנו. אולם מייסד השושלת דוד, הוא המלך הראשון בישראל המעביר את כס המלכות לבנו, ומעבר זה היה מלווה במתיחויות ובמאבקים. שלב ראשון במאבק על ירושת כסא המלוכה של דוד ניתן לראות בסיפור רציחת אמנון – בנו הבכור של דוד בידי אבשלום הבא אחריו בתור (שמ"ב י"ג). אף שהרג אמנון בא כתגובה על כך שאנס את תמר בת דוד (אחות מאב לאמנון ואחות מאב ומאם לאבשלום), רבים סבורים כי סילוק אמנון מדרכו של אבשלום אל המלוכה היה מניע לא פחות מרכזי לביצוע פעולת נקם זו.
לאחר הרצח אבשלום ברח לגשור ורק בתיווך יואב חזר משם לירושלים; אך עם חזרתו הוא הצליח להצית מרד כנגד דוד אביו, שמוקדו בחברון בירת שבט יהודה. המרד אילץ את דוד לברוח לעבר הירדן ואבשלום נכנס לירושלים שנעזבה. בסופו של דבר מרד זה נכשל לאחר קרב שנערך ביער אפרים שבעבר הירדן ובמהלכו נהרג אבשלום. דוד שב למלוך על כל ישראל וחזר אל הבירה שייסד – ירושלים (שמ"ב י"ד – כ').
ניסיונותיו של אבשלום לקדם את מעמדו כיורש העצר ולמרוד בדוד התרחשו בעת שדוד היה איש במלוא כוחו ורוב הפקידות הבכירה ובעלי התפקידים הרמים עמדו לצדו של המלך הנבגד. סיפור המאבק על הירושה בערוב ימיו של דוד נשא אופי שונה. על פי המתואר במל"א א' דוד הוא איש זקן ומוגבל ונראה אך טבעי כי הבן הבכור – אדוניה ימלוך. התמיכה באדוניה כמלך היורש הקיפה שדרות רחבות בחצר המלוכה – יואב בן צרויה ואביתר הכוהן שאר בני המלך ומכובדים מיהודה קיבלו את מהלכיו של אדוניה להמלכתו והיו שותפים להם (מל"א א' 7, 9). אלא שאדוניה ביקש לזרז את המלכתו עוד בימי דוד אביו. חולשתם המרכזית של מהלכי אדוניה הייתה ככל הנראה היעדר פנייתו לדוד ובקשה לברכתו לצעדים שתכנן שנועדו להביא להכתרתו. התערבותם של בת שבע אם שלמה ושל נתן הנביא סיכלו את תכניתו של אדוניה. בעצה אחת עם נתן בתיאום עימו ובהנחייתו פנתה בת שבע אל דוד, ומיד עם תום דבריה פנה אל המלך גם נתן.
בפנייתה לדוד מוטל על בת שבע התפקיד הקשה לגרום לדוד לשנות את המציאות, כלומר לסכל את פעולותיו של אדוניה ולדאוג לכך ששלמה בנה ימלוך בניגוד לגילו הצעיר. ארבעה נימוקים מרכזיים בפנייתה אל דוד, שניים הפותחים וחותמים את נאומה נוגעים לה ולשלמה ולמעמדם, ושניים המתייחסים למנהיגותו של דוד. ואלה טיעוניה של בת שבע (מל"א א' 17 – 21):
דוד נשבע לבת שבע כי שלמה ימלוך אחריו (שבועה זו איננה בנמצא בסיפורי דוד בספר שמואל)
מתרחשים דברים שהמלך דוד אינו יודע עליהם (בכך מעוררת בו בת שבע התקוממות)
עיני כל ישראל נשואות אל המלך בציפייה להנהגתו (בכך מעוררת בו בת שבע את הרצון לפעול ולא לשמוט את מעמדו כמי שעדיין מולך)
בת שבע ממשיכה וטוענת כי עם עליית אדוניה למלוכה ולאור שבועת המלך למלכות שלמה חייה וחיי שלמה בנה יהיו בסכנה. (טיעון זה נועד לעורר רחמים ומחויבות המבוססת על הקשר המיוחד של דוד לבת שבע).
עוד היא מדברת עם המלך הגיע נתן אליו (כזכור, תיאמו הוא ובת שבע את פנייתם אל דוד). את דברי נתן אל דוד המשתרעים על פני ארבעה פסוקים (מל"א א' 24 – 27) ניתן לסכם במשפט אחד בו מפנה נתן שאלה אל דוד – 'למה לא סיפרת לי שבחרת באדוניה כיורש את כס המלוכה?' על שאלתו זו הוא "משחיל" את המידע שחלקו כבר נמסר לדוד ע"י בת שבע. זהו המידע על זבח חגיגי שמקיים באותה שעה ממש אדוניה בעין רוגל בנוכחות יואב שר הצבא, אביתר הכוהן ובני המלך המריעים – 'יחי המלך אדוניה!'
דברי נתן השיגו את מטרתם – הם מעוררים את המלך לפעול, שהרי שאלת נתן– 'מדוע לא יידעת אותי על בחירת אדוניה והמלכתו', מעלה אצל דוד את התובנה שגם הוא עצמו לא ידע שהוא בחר באדוניה ואישר את המלכתו עוד בחייו שלו עצמו. בהשפעת נאומה של בת שבע ושאלת נתן, מבין המלך שנעשים דברים מאחורי גבו. הפגיעה בסמכותו ובשלטונו ממריצה את דוד ומניעה אותו לפעול.
ההצלחה של שיתוף הפעולה בין אם שלמה לבין נביא החצר באה לידי ביטוי שתי בפעולות מרכזיות של דוד –
א. השבועה המפורשת שנתן דוד עתה, לאחר שתי הפניות של בת שבע ונתן, ולפיה בנה של בת שבע – שלמה -ימלוך אחריו (מל"א א29 – 30).
ב. ההנחיה המעשית של דוד לצדוק הכהן, נתן הנביא ואיש הצבא בניהו בן יהוידע. על פי הנחייה זו אמורים השלושה לקחת את שלמה על פרדת דוד מלווים בעבדי דוד, למשוח אותו בגיחון למלך ולהחזירו לארמון על מנת שישב על כיסא דוד.
השלושה ממהרים לבצע את הנחיותיו של דוד כשעימם היחידה הצבאית המובחרת הנאמנה לדוד – "הכרתי והפלתי" ומפקדה – בניה בן יהוידע. קול העם המריע לשלמה שהגיע אל אדוניה ואל קרואיו שבעין רוגל, ויונתן בן אביתר הכוהן הם שבישרו לחוגגים על ההתרחשות החדשה. אדוניה וקוראיו נבוכו ונחרדו בשל רושמה העז הן של תמיכת היחידה המובחרת בשלמה, הן של שמחת הממליכים את שלמה ותרועתם, הן בשל האישור הברור והמפורש להמלכת שלמה על ידי דוד המלך – הבא לידי ביטוי בהרכבתו של שלמה על הפרדה המלכותית. הנוכחים בטכס המלכת אדוניה הבינו כי הם שותפים למעשה מרידה – המלכת אדוניה בניגוד לרצונו של דוד.
ניסיונו של אדוניה למלוך הסתיים באחיזתו בקרנות המזבח (פעולה שמשמעותה כי אין להרוג את האוחז בהן עד לברור עניינו) ובבקשתו משלמה כי יישבע לו כי יניח לו לחיות. שלמה מתנה את חנינתו של אדוניה במילים – "אִם יִהְיֶה לְבֶן-חַיִל, לֹא-יִפֹּל מִשַּׂעֲרָתוֹ אָרְצָה; וְאִם-רָעָה תִמָּצֵא-בוֹ, וָמֵת" (מל"א א' 52).
בסופו של דבר, לאחר מות דוד המלך, הרג שלמה את אדוניה משום שהאחרון ביקש לשאת לאישה את אבישג סוכנת המלך הקודם (מל"א א 2 – 4, ב' 13 – 25). שלמה חשד באדוניה כי צעד זה הינו חלק מתכסיסיו לחזור ולתבוע לעצמו את המלכות.
אדוניה לא היה היחיד שהוצא להורג. אנשים נוספים שילמו בחייהם עם עלית שלמה אל כס המלוכה: יואב שר הצבא הוותיק שתמך באדוניה (מל"ב ב' 28 – 34) ושמעי בן גרא שייתכן והיה ממנהיגיה המיליטנטיים של מפלגה מאנשי בנימין שעדיין תמכו בבית שאול (מל"א ב' 36 – 46). את אביתר הכוהן שעמד למשוח את אדוניה למלך גרש שלמה מתפקידיו בירושלים לענתות (מל"א ב' 26 – 27).
עתה משנהרגו או גורשו המנהיגים שעלולים היו להוות סכנה למשטרו של שלמה מסכם המספר את עליית יורשו של דוד אל השלטון במילים – "וְהַמַּמְלָכָה נָכוֹנָה, בְּיַד-שְׁלֹמֹה" (מל"א ב' 47). תמו מאבקי הירושה כל כס מלכותו של דוד.
נספח: למי הגיעה המלוכה?
ניתן לראות בפרשה של הורשת כס המלכות של דוד סיפור של תככים ומזימות בחצר המלכות. היורש החוקי הוא אדוניה שבכורתו הקנתה לו את הזכות לרשת את המלוכה על פי חוק; אלא ששיתוף פעולה בין אם שלמה לבין נתן הנביא הכשילו את פעולת ההמלכה החוקית של אדוניה והעלתה לשלטון את שלמה – מצעירי הבנים של דוד. דרך התבוננות זאת על האירועים איננה דרכו של בעל הסיפור במל"א א'. אף שאדוניה הוא היורש החוקי מתעלם מכך הכתוב ופעולותיו של אדוניה מתוארות במילים: "וַאֲדֹנִיָּה בֶן-חַגִּית מִתְנַשֵּׂא לֵאמֹר, אֲנִי אֶמְלֹךְ" (מל"א א 5), כלומר מתגאה במלכות כבדבר שאיננו מגיע לו.
אמנם נאמר בכתוב במפורש שאדוניה הוא הבא בתור בין בני דוד, אולם דווקא אזכור זה פועל לרעת אדוניה שכן הוא חלק ממערך השוואה שבונה המספר בין אדוניה היורש החוקי לבין אבשלום המורד במלכות. כך נאמר על אדוניה: "וַיַּעַשׂ לוֹ, רֶכֶב וּפָרָשִׁים, וַחֲמִשִּׁים אִישׁ, רָצִים לְפָנָיו. ו וְלֹא-עֲצָבוֹ אָבִיו מִיָּמָיו לֵאמֹר, מַדּוּעַ כָּכָה עָשִׂיתָ; וְגַם-הוּא טוֹב-תֹּאַר מְאֹד, וְאֹתוֹ יָלְדָה אַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם" (מל"א א' 5 – 6). בנוסף על האיזכור המפורש של אבשלום גם יופיו של אדוניה מזכיר אותו ("וּכְאַבְשָׁלוֹם, לֹא-הָיָה אִישׁ-יָפֶה בְּכָל-יִשְׂרָאֵל–לְהַלֵּל מְאֹד: מִכַּף רַגְלוֹ וְעַד קָדְקֳדוֹ, לֹא-הָיָה בוֹ מוּם" שמ"ב י"ד 25), כמו גם עשיית רכב ופרשים וחמישים איש הרצים לפני מרכבתו ("וַיְהִי, מֵאַחֲרֵי כֵן, וַיַּעַשׂ לוֹ אַבְשָׁלוֹם, מֶרְכָּבָה וְסֻסִים; וַחֲמִשִּׁים אִישׁ, רָצִים לְפָנָיו" שמ"ב ט"ו 1). מתוך השוואה זו מוצג אדוניה כמורד המנסה לתפוס את השלטון בכוח.
אף שהמספר סיפק עבורנו, הקוראים, את הנתונים להבין את פרשת עליית שלמה לשלטון כסיפור של תככי חצר המקדמים אל המלוכה את מי שאין זו זכותו על פי חוק הבכורה, עמדת המספר התומכת בשלמה הצעיר משתמעת היטב מן כתובים.
