/ ראשית - מיזם התנ"ך

משפט שלמה הוא סיפור מפורסם במל"א ג' 16 – 28 על משפטן של שתי נשים זונות בפני שלמה המלך: שתי הנשים גרו בבית אחד ושתיהן ילדו בנים בהפרש של שלושה ימים. בלילה שכבה אחת האימהות מתוך שנתה על תינוקה והמיתה אותו. היא ניגשה אל מיטת האישה השנייה הישנה והחליפה את תינוקה המת בתינוקה החי של האישה השנייה. כל אחת משתי הנשים טענה בפני שלמה שהיא אימו של התינוק החי. שלמה ציווה לקחת חרב ולחתוך את התינוק החי לשניים ולתת לכל אם חצי תינוק. האישה האחת מיהרה לוותר על התינוק והעדיפה שהוא יגדל אצל האישה האחרת ולא ימות; ואילו האישה השנייה קיבלה את ההצעה. בהתאם לתגובתן פסק שלמה כי האם האמיתית היא זו שחסה על חיי תינוקה. פסק הדין עורר את התפעלות כל העם מחכמתו הרבה של שלמה, ומייד לאחר הסיפור נאמר "וַיְהִי הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, מֶלֶךְ עַל-כָּל-יִשְׂרָאֵל" (מל"א ד' 1), כאילו לאחר פסיקתו ושיפוטו הנבון קיבלוהו כל שורות העם כמלכם.
לא רק התפעלות העם מלמדת על חכמתו של שלמה בשיפוט אלא גם שיבוצו של הסיפור מייד לאחר החלום בגבעון בו הובטח לשלמה "לֵב חָכָם וְנָבוֹן, אֲשֶׁר כָּמוֹךָ לֹא-הָיָה לְפָנֶיךָ, וְאַחֲרֶיךָ לֹא-יָקוּם כָּמוֹךָ". המשפט ממחיש ומדגים, אפוא, את חכמתו של שלמה.

האומנם חכם מכל אדם?
למרבית הפליאה ובניגוד לתיאור המקראי יש מחז"ל שראו במשפט שלמה עדות לטיפשותו וכך אומר רבי יהודה בשם רבי עילאי בקהלת רבא פרשה י' סימן ט"ז–

"וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, קְחוּ לִי-חָרֶב… גִּזְרוּ אֶת-הַיֶּלֶד הַחַי … וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֲשֶׁר-בְּנָהּ הַחַי" אמר רבי יהודה אמר רבי עילאי אילו הייתי שם פוקרין (גיזת צמר = חבל) הייתי כורך על צאוורו (לחונקו). כשהוא אומר (קְחוּ לִי-חָרֶב) אילולי שנתמלאת עליו (האם על התינוק) רחמים כבר נהרג. ועל אותה שעה הוא אומר: "אִי-לָךְ אֶרֶץ, שֶׁמַּלְכֵּךְ נָעַר" (קהלת י' 16)

לדעת רבי יהודה שלמה התכוון להרוג את הילד ותגובת האם הצילה אותו. מה היה קורה אילו האם לא הייתה מגיבה כך? או שגם האם השנייה הייתה מתחננת על נפשו? ואולי האם האמיתית דווקא הייתה מקבלת את פסק הדין של שלמה והאישה שרצתה כל כך בתינוק חי עד כדי ניסיון לקחת תינוק לא לה, הייתה מבקשת עליו רחמים?
חלק ממדרשי חז"ל מציירים תמונה לפיה התערבה רוח הקודש במקרה, משום ששלמה בחכמתו האנושית בלבד לא יכול היה לדעת מי היא אימו של התינוק החי –

ר אלעזר בג' מקומות הופיע רוח הקודש בבית דינו של שם ובבית דינו של שמואל הרמתי ובבית דינו של שלמה … בבית דינו של שלמה דכתיב (מלכים א ג) ויען המלך ויאמר תנו לה את הילד החי והמת לא תמיתוהו <כי> היא אמו מנא ידע דלמא איערומא מיערמא [מניין ידע שלא הערימה עליו?) יצאת בת קול ואמרה היא אמו (מכות כ"ג ע"ב)

האם ניתן לדעת ללא מבחן החרב מיהי האם האמתית?
יש חוקרים הסבורים כי את מבחן החרב קיים שלמה לאחר שכבר פתר וידע מיהי האם האמיתית והמבחן נועד להראות לקהל השומעים שפסק הדין נכון וצודק. כיצד ידע שלמה?
בסיפור יש אישה דוברת המספרת את הסיפור ואישה מגיבה (האישה האחרת):

וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הָאַחַת:
בִּי אֲדֹנִי, אֲנִי וְהָאִשָּׁה הַזֹּאת, יֹשְׁבֹת בְּבַיִת אֶחָד; וָאֵלֵד עִמָּהּ, בַּבָּיִת. יח וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, לְלִדְתִּי, וַתֵּלֶד, גַּם-הָאִשָּׁה הַזֹּאת; וַאֲנַחְנוּ יַחְדָּו, אֵין-זָר אִתָּנוּ בַּבַּיִת, זוּלָתִי שְׁתַּיִם-אֲנַחְנוּ, בַּבָּיִת. יט וַיָּמָת בֶּן-הָאִשָּׁה הַזֹּאת, לָיְלָה, אֲשֶׁר שָׁכְבָה, עָלָיו. כ וַתָּקָם בְּתוֹךְ הַלַּיְלָה וַתִּקַּח אֶת-בְּנִי מֵאֶצְלִי, וַאֲמָתְךָ יְשֵׁנָה, וַתַּשְׁכִּיבֵהוּ, בְּחֵיקָהּ; וְאֶת-בְּנָהּ הַמֵּת, הִשְׁכִּיבָה בְחֵיקִי. כא וָאָקֻם בַּבֹּקֶר לְהֵינִיק אֶת-בְּנִי, וְהִנֵּה-מֵת; וָאֶתְבּוֹנֵן אֵלָיו בַּבֹּקֶר, וְהִנֵּה לֹא-הָיָה בְנִי אֲשֶׁר יָלָדְתִּי.
כב וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הָאַחֶרֶת:
לֹא כִי, בְּנִי הַחַי וּבְנֵךְ הַמֵּת,
וְזֹאת אֹמֶרֶת לֹא כִי, בְּנֵךְ הַמֵּת וּבְנִי הֶחָי;

יש הסבורים כי שלמה הבין שהאישה הדוברת משקרת והאישה האחרת (המגיבה) היא האם האמיתית. כיצד ידע זאת? על פי עדותה של האישה הדוברת היא עצמה ישנה ולא היה איש בבית (אֵין-זָר אִתָּנוּ בַּבַּיִת, וַאֲמָתְךָ יְשֵׁנָה, פס' 18 20). כיצד ידעה אם כך לספר את מהלכיה של האישה השנייה? כיצד ידעה למשל שסיבת המוות של התינוק היא בשל שכיבת האם עליו? נראה כי האישה המספרת עצמה שכבה בשוגג על תינוקה ועתה היא מספרת שהדבר קרה לרעותה.
זאת ועוד, תגובת האישה האחרת היא:

לֹא כִי, בְּנִי הַחַי וּבְנֵךְ הַמֵּת,

ואילו האישה הדוברת אומרת:

לֹא כִי, בְּנֵךְ הַמֵּת וּבְנִי הֶחָי;

האישה האחרת שהיא, על פי פירוש זה דוברת האמת הקדימה את החי למת. עיקר עניינה הוא הילד החי השייך לה. ואילו האישה הדוברת פותחת בטענתה הבסיסית שהמת שייך לאישה השנייה, שכן כך כנראה סובבה את העניינים כדי לקבוע שהילד המת איננו שלה אלא של האישה האחרת.
אולם מסתבר שהניסיון לקבוע מי משתי הנשים היא האישה האמיתית על סמך ניתוח עמדותיהן ודבריהן איננו פשוט. על פי פירוש אחר האם האמיתית דווקא היא האישה הדוברת. כיצד?
האם האמיתית היא בברור זו האומרת בפס' 26:

בִּי אֲדֹנִי תְּנוּ-לָהּ אֶת-הַיָּלוּד הַחַי, וְהָמֵת אַל-תְּמִיתֻהוּ

אישה זו מבקשת בהכנעה ובנימוס (בי אדוני) לבטל את גזירת המלך. ואילו האם התובעת תינוק לא לה מאשרת בקצרה ובחוצפה את גזירת המלך:

גַּם-לִי גַם-לָךְ לֹא יִהְיֶה—גְּזֹרוּ

סגנון דיבור זה מאפיין גם את הצגת המקרה. האישה הדוברת פותחת את סיפורה במילים הכנועות והמנומסות "בי אדוני", ואילו תגובת האישה האחרת קצרה –

לֹא כִי, בְּנִי הַחַי וּבְנֵךְ הַמֵּת

מכאן, היו שהסיקו שהאישה הדוברת ולא האישה האחרת (המגיבה) היא האם האמיתית.
משפט שלמה היווה אם כן, אתגר לא רק למלך אלא גם לחוקרים ולמפרשים אותו וספק אם אפשר להגיע למסקנה ברורה ממהלך הסיפור ומניתוח הצגתן של הדמויות מיהי האישה הדוברת אמת. ואם כך אפשר שצדקו חז"ל בכך ש"גייסו" את עזרתה של בת הקול לסייע למלך להכריע מיהי האם האמיתית.
יש הסבורים כי משפט שלמה מבוסס על סיפור עממי שבמקורו היה אחד ממסריו לחנך וללמד את מעלותיה של האימהות המסורה. אפשר שלא זהותה של האם הביולוגית היה מרכזו של הסיפור, אל מיהי האם הראויה. במקום שיבוצו במל"א ג' נועד הסיפור שהוסב על שלמה לפאר ולהדגים את חכמתו.

ביביליוגרפיה: 
משה גרסיאל, "שתי אימהות זונות וילד חי אחד – שלוש חידות בסיפור משפט שלמה", בית מקרא קעח (תשס"ד ג), עמ' 32 – 53.
אליה וגילה ליבוביץ, "משפט שלמה", בית מקרא קכ"ב (תש"ן ג), עמ' 242 – 244
גלעד ששון, "אי לך ארץ שמלכך נער – השגות חז"ל על משפט שלמה", בית מקרא קע"ט (תשס"ד ד'), עמ' 191 – 210
הרצאתה של ד"ר לאה מזור במאי 2005 באוניברסיטה העברית