בשמואל ב' פרק ו' מתוארת העלאת ארון ה' לעיר שאותה קבע דוד לבירתו – ירושלים.
על רקע אירוע זה מתגלה לנו תמונה נוספת, התמונה האחרונה המתארת את יחסי דוד ומיכל.
הפסוקים בשמואל ב' ו'23-12 הם מקור השראה ליוצרים בתחומי אמנות שונים שהגיבו לסצנה זו, פירשו אותה ויצקו לתוכה משמעות ביצירתם.
אחת היצירות היא בזמר העברי. נעמי שמר כתבה שיר השואל: "למה צחקה מיכל לדוד?"אפשר להאזין לשיר בביצוע "הגשש החיוור", מתוך התקליטור "הגשש החיוור בשירי נעמי שמר" בהוצאת "הד ארצי".
למה צחקה מיכל לדוד?
נעמי שמרכשהחג היה בארץ והשמש בערה
כל העם עלה לרגל ומילא את הבירה
חלילים ותוף צלצלו כנורות אמרו שירה
והמלך השתולל לו בראש השיירהלמה צחקה מיכל לדוד?
זה בושה להתפרחח באפוד כזה קצר
לכרכר בלב שמח בתרועה ובקול שופר
הן לצחוק תהיה המלך בעיני השיירה
איך זה לא תבוש המלך – זה מה שמיכל אמרהמהו שענה דוד למיכל?
תענוג להתפרחח כשסביב המון חוגג
מישהו בשיר פוצח וליבנו מתמוגג
וכשהרינה עוברת בקצווי השיירה
מתחשק לי עד הערב איתם לומר שירהזהו שענה דוד למיכל
ומאז אני יודע ומאז אני שקט
לכבוד לי לשמח להצחיק ולרקד
אז נגנו נגנו לי הלאה כינורות וחלילים
מה שטוב היה למלך הוא טוב גם בשביליפזמון: זהו שענה דוד, זהו שענה דוד למיכל
ככה יאמר תמיד, ככה יאמר תמיד ובכלל.
באילו פרטים שונה השיר מהתיאור המקראי?
האירוע במקרא אינו עלייה לרגל אלא תהלוכה מיוחדת לרגל העלאת ארון ה' לעיר דוד.
אמנם במקרא נאמר שדוד לבוש אפוד אבל לאו דווקא קצר, אפוד הוא מבגדי הכוהנים, השמים דגש על שמירת הצניעות בזמן עבודת הקודש.
דוד בשיר נהנה להתפרחח בחגיגות אולם במקרא הוא מתואר כמכרכר בכל עוז לפני ה'.
מכל ההבדלים, הפרט שבו נתמקד, הוא צחוקה של מיכל. במקרא נכתב שמיכל בזה לדוד ולא צוחקת לו: וַתִּבֶז לוֹ בְּלִבָּהּ (פס' 16). (כדאי גם לשם לב שהפזמון השואל בשורה הראשונה בשיר: "למה צחקה מיכל?" ורק בשורה השנייה מוסיף: "למה צחקה מיכל לדוד?" שתי שורות אלו עשויות ליצור רושם שמדובר קודם כול בצחוק ורק לאחר מכן מצוין שצחוק זה הוא צחוק לדוד.)
שתי "המצלמות" המתארות את האירוע
אם היינו מביימים את הסצנה המתוארת בפסוקים 23-12 לסרט קולנוע, היינו נדרשים לשתי מצלמות. האחת תצלם את מיכל ואת הבעותיה, ומהן יהיה אפשר ללמוד על עולמה הפנימי; והאחרת תצלם את מה שמתרחש בחוץ, את התהלוכה, את דוד ואת העם.
המצלמה המתמקדת בתהלוכה היא האופן שבו המספר מתאר מטעמו את האירוע.
האם אפשר למצוא בסצנה המתוארת בפרק זה הסבר לבוז של מיכל לדוד?
האם מנקודת מבטו של המספר דוד ראוי לבוז?
עיון בתיאור התנהגותו של דוד באירוע עשוי להעלות רושם שונה מזה של מיכל.
המקרא מספר שהעלאת ארון ה' לעיר דוד נעשית בשמחה (פס' 12). לאחר שנושאי הארון צעדו שישה צעדים נזבחו שור ומריא (פס' 13). העצירה והזבח מתבארים על רקע הסצנה הקודמת המתוארת בפרק (פס'11-1), ובה מתואר הניסיון הראשון להעלאת ארון ה' לעיר דוד. ניסיון זה נקטע בשל מות עזה, ששלח ידו לגעת בארון כדי שלא ישמט. מות עזה עורר בדוד פחד מלהמשיך במסע, והארון נשאר בבית עבד אדום הגתי. אפשר לשער שכעת הניסיון השני מלווה חשש ופחד ומטרת הזבח היא לרצות את אלוהים מיד בתחילת המסע.ש' בר-אפרת, שמואל ב', מקרא לישראל ‒ פרוש מדעי למקרא, עמ' 69.
התהלוכה מלווה בקולות תרועה ושופר, העם כולו שותף באירוע. דוד המלך הוא פעיל מרכזי בטקסים. הוא מכרכר (מכרכר מלשון כיכר, סיבוב, ולא כמו תרנגול מקרקר!) הריקוד של דוד נעשה בכל עוז לפני ה': וְדָוִד מְכַרְכֵּר בְּכָל עֹז לִפְנֵי יְהוָה (פס' 14), מתוך עשייה והתלהבות דתית. ציון הבגד שהוא לובש: וְדָוִד חָגוּר אֵפוֹד בָּד (פס' 14), מדגיש גם הוא את ההקשר הדתי, שכן זהו בגד כוהני הקשור לפולחן דתי.ח"מ גבריהו, "אפוד", אנציקלופדיה מקראית, כרך א' עמ' 197-195.
הרושם המתקבל כאן הוא הפוך לרושם של מיכל. העם כולו מתלכד סביב תהלוכה דתית ושמחה, מלווה בטקסים ובזבח. דוד עצמו שותף פעיל אך הוא ודאי אינו מגוחך או מבוזה.
גם המשכו של התיאור, בפסוקים 19-17 אינו מעלה רושם של התבזות דוד:
וַיָּבִאוּ אֶת אֲרוֹן יְהוָה וַיַּצִּגוּ אֹתוֹ בִּמְקוֹמוֹ בְּתוֹךְ הָאֹהֶל אֲשֶׁר נָטָה לוֹ דָּוִד וַיַּעַל דָּוִד עֹלוֹת לִפְנֵי יְהוָה וּשְׁלָמִים. וַיְכַל דָּוִד מֵהַעֲלוֹת הָעוֹלָה וְהַשְּׁלָמִים וַיְבָרֶךְ אֶת הָעָם בְּשֵׁם יְהוָה צְבָאוֹת. וַיְחַלֵּק לְכָל הָעָם לְכָל-הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל לְמֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה לְאִישׁ חַלַּת לֶחֶם אַחַת וְאֶשְׁפָּר אֶחָד וַאֲשִׁישָׁה אֶחָת וַיֵּלֶךְ כָּל הָעָם אִישׁ לְבֵיתוֹ.
הארון מוצב באוהל, מעלים עולות ושלמים, דוד שותף פעיל ואחר כך מברך את העם בשם ה' צבאות ומחלק לו מתנות.
על רקע התיאור של המספר בפסוקים אלו, קשה להבין את יחס הבוז של מיכל לדוד ואת דבריה הבוטים כלפיו.
הסוף לעומת ההתחלה – מה קרה לאהבה?
יחסה של מיכל לדוד נפתח בתיאור: וַתֶּאֱהַב מִיכַל בַּת שָׁאוּל אֶת דָּוִד (שמ"א י"ח 20).
מיכל היא האישה היחידה בתנ"ך (להוציא את הדוברת בשיר השירים), שנאמר עליה במפורש שהיא אוהבת גבר.ש' בר-אפרת, שמואל א', שם, עמ' 242. רגשותיה של מיכל לדוד נחשפים גם בסופו של הפרק, שם הכתוב חוזר ומציין (לפי נוסח המסורה): וּמִיכַל בַּת שָׁאוּל אֲהֵבַתְהוּ (שם 28).
לא זו בלבד שתיאור רגש אהבה של אישה לאיש הוא כה חריג בתנ"ך הוא חוזר כאן פעמיים!
כיצד ומדוע הפכה האהבה לבוז?
כיצד אפשר להסביר מערכת יחסים זו שבין מיכל לדוד?
הקשר בין מיכל לדוד מתואר בכמה פרקים בשמואל א' וב'. בכל אחד מהתיאורים המפוזרים בספרי שמואל אפשר לראות את האופן שבו אירועים שונים עיצבו והשפיעו על מערכת יחסים שסופה מתואר בשמואל ב' ו'. המפגש האחרון בין דוד למיכל המתואר בשמואל ב' ו' הוא אקורד הסיום של תהליך של שלבים מספר.
וּמִיכַל בַּת שָׁאוּל נִשְׁקְפָה בְּעַד הַחַלּוֹן (פס' 16)
האם אפשר לקשר בין המקום שבו נמצאת מיכל – החלון, ובין הרגשתה: "ותבז לו בלבה"?
מיצירות בעולם העתיק עד יצירות שונות בעולם המודרני אפשר למצוא מוטיב של אישה בחלון.
במסופוטמיה נמצאו ממצאים משנהב המתארים נשים בחלון. ייתכן שממצאים אלו קשורים לחפצי מלכות או לחפצי פולחן. גם ביצירות אמנות בתקופות שונות, בציורים, בשירים, בסיפורים ובסרטים אפשר למצוא מוטיב זה.
גם בתנ"ך אנו מוצאים שלוש נשים בחלון, ולשלושתן יש מן המשותף.ש' אברמסקי, "האישה הנשקפת בעד החלון" בית מקרא כ"ה, עמ' 124-114.
אם סיסרא, איזבל ומיכל ‒ שלושתן מלכות. לשלושתן, החלון הוא מקום של צפייה וציפייה.
בהרחבה המובאת בסוף המאמר נבחנות כמה יצירות אמנות העוסקות בנשים בחלון. הרחבה זו עשויה להעמיק את משמעות המוטיב "אישה בחלון" בכלל ושל מיכל בחלונה בפרט.
המשמעות הסמלית של מיקומה של מיכל
א. החלון הוא נקודת תצפית מלמעלה
הגובה עשוי להיות לא רק נקודת מבט פיזית, אלא סמל לנקודת מבט רגשית. נקודת מבט אריסטוקרטית של מלכה המתנשאת מעל העם. נקודת המבט הזאת עשויה להסביר את תחושתה: "ותרא […] ותבז לו בלבה". היא בהיותה בת מלך, אריסטוקרטית, מכובדת ומאופקת, בזה להתמזגותו של דוד עם העם, לכרכוריו ולפיזוזיו, שאינם יאים, לדידה, להתנהגות מלך.
ב. החלון הוא מסגרת
החלון עשוי לסמל את המסגרת הפיזית והרגשית של מיכל. החלון של הארמון מסמל את משבצת החיים של מיכל. היא לבד בחלון, מנותקת מכולם, בבית, מבודדת או מתבודדת. במצבה זה היא מזכירה את שאול אביה ברגעיו הקשים, שבהם היה מנותק ומבודד:
וַתִּצְלַח רוּחַ אֱלֹהִים רָעָה אֶל שָׁאוּל וַיִּתְנַבֵּא בְתוֹךְ הַבַּיִת (שמ"א י"ח 10),
וַתְּהִי רוּחַ יְהוָה רָעָה אֶל שָׁאוּל וְהוּא בְּבֵיתוֹ יֹשֵׁב (שמ"א י"ט 9).
הימצאותה של מיכל בתוך הבית, מביטה מתוכו בעד החלון החוצה, מזכירה ומדגישה את השתייכותה של מיכל לבית שאול ואת משמעות האירוע במאבק שבין שני בתי המלוכה. הבאת הארון לעיר דוד מסמלת שלב חשוב בביסוסו ובחיזוקו של בית דוד. הוא מחזק את העיר שאותה בחר לבירתו, בהפיכתה למרכז דתי שסביבו יתלכדו שבטי ישראל.י' זקוביץ, "ירושלים ‒ עיר דוד", דוד מרועה למשיח, ירושלים, 1995, עמ' –140-122. אירוע זה הוא המסמר האחרון שנועץ דוד בארון המתים של בית שאול, ומסיים את העימות בין שני בתי מלוכה בניצחונו המובהק של בית דוד.
מיכל מול דוד היא מיכל בת שאול. היא מייצגת את בית שאול ואת שושלתו. זהו מאבק בין שני בתי מלוכה משבטים שונים, בעלי אופי שונה. מיכל, כמייצגת את בית שאול נלחמת את הקרב האחרון על כבודו של בית שאול.
אולם שני ההסברים שלעיל אינם מספקים ואינם מסבירים את יחס הבוז העמוק, שכן, אופיים השונה של אביה ושל אישהּ ידוע למיכל מבראשית ובכל זאת (ואולי דווקא בגלל זה) היא התאהבה בדוד.ע' שטיינזלץ, "מיכל – הנסיכה שהתאהבה ברועה", נשים במקרא, תל אביב, 1983, עמ' –71-65. כמו כן, היות דוד אלטרנטיבה ותחליף לבית שאול, היה צפוי כבר מתחילת הדרך ומיכל בחרה לעמוד לצדו של דוד ולהוכיח את אהבתה הלכה למעשה ומתוך התעמתות ובגידה באביה. לאור כל אלה אפשר לומר שהבוז הוא על רקע התנגשות אישית בין מיכל לדוד, ששורשיה במסכת האירועים שמהם ארוג הקשר הסבוך והמורכב ביניהם.
ג. החלון מסמל מהות בקשר בין דוד למיכל
את מיקומה של מיכל מתאר המספר במילים: וּמִיכַל בַּת שָׁאוּל נִשְׁקְפָה בְּעַד הַחַלּוֹן (שמ"ב ו' 16) מהדהד למיקום של סצנה אחרת המתארת את יחסי מיכל ודוד:
וַיִּשְׁלַח שָׁאוּל מַלְאָכִים אֶל בֵּית דָּוִד לְשָׁמְרוֹ וְלַהֲמִיתוֹ בַּבֹּקֶר וַתַּגֵּד לְדָוִד מִיכַל אִשְׁתּוֹ לֵאמֹר אִם אֵינְךָ מְמַלֵּט אֶת נַפְשְׁךָ הַלַּיְלָה מָחָר אַתָּה מוּמָת. וַתֹּרֶד מִיכַל אֶת דָּוִד בְּעַד הַחַלּוֹן (שמ"א י"ט 12-11).
החלון מסמל את המקום שבו נתנה מיכל חיים לדוד. מיכל מילטה את דוד בעד החלון והצילה אותו מאביה המלך. מעשה זה היה כרוך בסיכון חייה שלה עצמה, שכן, הוא העמיד את מיכל כבוגדת באביה המלך וכמשתפת פעולה עם אויב המלך. המעשה, והמקום שבו נעשה ‒ החלון, מסמלים את גודל אהבתה של מיכל לדוד ואת מסירותה הרבה לו.
האם פוצתה מיכל על ניתוק הקשר עם אביה, על האומץ לסכן את חייה למען דוד? האם השיב לה דוד אהבה על אהבתה לו?
למעשה מתחילתו של הקשר נרמזת לנו חד-צדדיותו. מיכל אהבה את דוד, אבל אין שום אזכור שדוד אהב אותה. מבחינתם של הגברים בחייה, שאול אביה ודוד בעלה, מיכל היא לא יותר מאובייקט, המועבר מאחד לאחר, כקלף מיקוח בין הכוחות הגבריים. נישואיה לדוד היו נישואין פוליטיים, הן מבחינתו של שאול אביה והן מבחינתו של דוד. הפקעת הנישואין לדוד ונתינתה לפלטי היו צעד פוליטי של שאול שבכך ביקש להתנקם בדוד. בכל תקופת הבריחה והנדודים של דוד לא נעשה שום ניסיון מצדו לחדש את הקשר עם מיכל, גם לא לאחר מות שאול. היוזמה של דוד להחזרתה, ייתכן ומילאה אותה ציפיות, אולם, גם החזרתה הייתה מכלל עסקה פוליטית ותו לא. מיכל לגבי דוד היא פיון פוליטי במשחק הכוחות בינו ובין שאול, בינו ובין אבנר, בינו ובין נאמנות העם.
כעת ברור מדוע מיכל אינה שותפה לשמחה ולעליצות.
החלון, שהיה בעבר סמל לאהבתה ולנאמנותה של מיכל לדוד, הוא עתה מקומה של אישה פגועה ומאוכזבת. ולא פעם פגיעה ואכזבה באים לידי ביטוי בניכור ובבוז.
הדיאלוג בין מיכל לדוד ‒ גלוי וסמוי
רמזים למקום הרגשי הפגוע והמאוכזב של מיכל (ודוד) אפשר למצוא בדיאלוג שביניהם.
במישור הגלוי דברי מיכל הם דברים של קלון ושל ביזוי למלך על בהתנהגותו הריקה. אולם בדבריה מופיע שורש החוזר שלוש פעמים וחושף היבט אחר במערכת היחסים שבין מיכל לדוד. הפועל בדברי מיכל שהיא חוזרת עליו שוב ושוב, כמעט בכפייתיות, הוא הפועל "גלה":
אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת (שמ"ב ו' 20).
במישור הגלוי "נגלה" משמעותו נחשף, הופיע. אולם פועל זה מופיע בהקשרים המעלים משמעויות אחרות. הוא מופיע במשמעות של הופעה במערומיםבראשית ט' 21, ישעיהו מ"ז 3-2. וכן, בפסוקים העוסקים בקשר מיני.מעל עשרים פעמים הוא מופיע ההקשר זה: ויקרא כ' 11, 18, יחזקאל כ"ג 10, וכן ברות ג' 4, 7.
מיכל ראתה שדוד מפזז ומכרכר לפני ה' (שמ"ב ו' 16) אולם בדבריה היא הדגישה את הופעתו והתגלותו בפני הנשים: אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו (שם 20). מבעד למילים המדברות על כבודו של מלך, על אופיים ועל כוחם של בתי מלוכה, עולה נימה אישית מאוד של יחסים בין איש לאישה, בין אישה לבעלה, הנמצא בקשר אינטימי עם נשים אחרות.
ה"פיצוץ" בין מיכל לדוד באמנות
את הסיטואציה בשמ"ב ו' מצייר האמן איוון שוובל, צייר ישראלי בן זמננו.Jewish art, vol. 12-13, 1986/7 p. 337
מהי פרשנותו של האמן לאירוע?
הנוף בתמונה הוא נופה של ירושלים היום (כיכר פריז), וצבעיו בגווני אפור.
ברחוב ישנו כתם צבע (בשלושת צבעי היסוד: כחול אדום וצהוב), רוב הירושלמים שנשאלו מה האסוציאציה שיש להם לתמונה ענו: פיגוע! פיצוץ!
כתם הצבע מתחיל מהכביש ועולה למעלה עד חלון! שמו של המלון הזה בירושלים הוא "מלון המלכים".
ברחוב הירושלמי יש פיצוץ שלפי שם התמונה קורה על רקע האירוע שבו "דוד רוקד לפני הארון". הפיצוץ או הפיגוע הזה מגיע לחלון "מלון המלכים" ואנחנו כבר יודעים מי נשקפת בעדו.
ייתכן שאחת מתוצאות ה"פיגוע" הזה מבוטאת בהערת המספר בסוף הסצנה:
וּלְמִיכַל בַּת שָׁאוּל לֹא הָיָה לָהּ יָלֶד עַד יוֹם מוֹתָהּ (פס' 23).
מדוע הערה זו מובאת בסיומו של הדיאלוג בין מיכל לדוד?
הסצנה מסתיימת בהערת המספר הלוקחת אותנו אל העתיד. הערה זו של המספר מגלה היבט נוסף במערכת היחסים בין דוד למיכל.
אפשר לפרש הערה זו בשני מישורים:
האחד, מתקשר לעקרונות התאולוגים שהציג דוד בדבריו. זוהי הערה המדגישה את הלקח הדתי. פריון נתפס כברכת אלוהים. אי-הולדה נתפסת כקללה. אלהים העניש את מיכל מכיוון שבזה לנגיד ה' בטקס העלאת הארון לעיר דוד.
אבל האם באמת עריריותה של מיכל, עד יום מותה, היא עונש מאלוהים על שבזה לנגיד ה'? האם האל מנע ממנה פרי בטן וקללת העקרות רבצה עליה כעונש מידי שמים?
שירה של מלכה שקד מעלה אפשרות אחרת.מ' שקד, "לנצח אנגך", תל-אביב 2005, ע"מ 467-465.
מִיכַל: מַהֲלַךְ חַיִּים
מלכה שקדא
תִּקְרַת הָאַרְמוֹן וְקִירוֹתָיו הַמְּצֻיָּרִים,
הֲזָיוֹתָיו הַמְּשׁוּחוֹת שֶׁל אַבָּא.
הִלּוּכוֹ הַמָּדוּד, מִצְחוֹ הַגָּבוֹהַּ,
עֵינוֹ הַזּוֹעֶמֶת מַלְכוּת.גָּאַל אוֹתִי דָּוִד מֵהֶם.
נָשָׂא אוֹתִי כְּמוֹ אֵשׁ
אֶל שָׁמָיו הַפְּקוּחִים
וְכוֹכָבָיו, מִדְבָּרוֹ הַפָּרוּעַ
שִׁפְעַת רוּחוֹתָיו.סַהֲרוּרִית אֲנִי בְּאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ
וְשֶׁמֶן מִשְׁחָה לְרֹאשִׁי.ב
בָּטַחְתִּי בּוֹ כְּמוֹ הָיִיתִי
שֶׂה נִמְלַט מִפְּנֵי הַדֹּב
נִשָּׂא בִּזְרוֹעוֹתָיו,
גְּדִי מֻסְתָּר מִן הָאֲרִי
בִּכְנַף בִּגְדוֹ,
חֵץ הַמְּשֻׁלָּח מֵאַשְׁפָּתוֹ,
חֶבֶל מִשְׁתַּלְשֵׁל מֵחַלּוֹנִי
לִמְעָרוֹתָיווְהוּא עָשָׂה מְעָרוֹתָיו
לִי כְּאַרְמוֹן,
נְגִינוֹתָיו – אַלּוֹן בָּכוּת
לְהִתְאַבֵּל עַל בֵּית אָבִי.
הָיִיתִי לוֹ מַלְכוּת
גַּם שׁוּלַמִּית שֶׁלּוֹ
וְהוּא הָיָה שָׂרֵי מֵרְבָבוֹת
וְשִׁיר שִׁירַי.ג
הָיִיתִי שׁוּלַמִּית שֶׁלּוֹ
עַד שֶׁפָּנָה הַיּוֹם וְהוּא
הוֹרִיד אוֹתִי לְאַשְׁפַּתּוֹת
כְּאֶבְיוֹנָה,
שִׁלַּח אוֹתִי הַרְחֵק
כְּחֵץ מֵאַשְׁפָּתוֹ.
כְּמוֹ נָבָל נִגְלָה לִי
בְּאָבִי
בַּאֲבִיגַיִל
בְּפַלְטִי,
אַךְ אִלְמָלֵא שָׁלָל
מִמֶּנִּי פְּרִי בִּטְנִי
הָיִיתִי מְמוֹלֶלֶת כֶּחָצִיר
אֶת כְּאֵבֵי,
בְּאֵלֶם כְּרָחֵל
הָיִיתִי מְיַחֶלֶת לְבוֹאוֹ
וּכְמוֹ פְּלִיטָה הָיִיתִי
מִתְדַּפֶּקֶת עַל דַּלְתּוֹ.ד
עַכְשָׁו בְּלֹא תְּבַלּוּל
אֲנִי רוֹאָה אֶת עָרְמָתוֹ.
הֵיאַךְ מֵרֵאשִׁיתוֹ צָמֵא אֶל הָעָצְמָה.
הֵיאַךְ עֲקַלְקַלּוֹת טִפֵּס אֶל הָאַרְמוֹן.
הֵיאַךְ כָּבַשׁ אֶת לֵב אָבִי בְּכֶשֶׁף כִּנּוֹרוֹ.
הֵיאַךְ נִקְשַׁר בְּיוֹנָתָן לְהַדִּיחוֹ מִכֶּתֶר.וְאַף אַהֲבוֹתָיו הֵיאַךְ
הָיוּ אַךְ תַּאֲוַת שָׂרְרָה:
תָּמִיד חָמַד כִּבְשַׂת אַחֵר
וְאֶת חַיָּיו חָרַץ לְבִלְתִּי רַחֵם
(עַד מָה הֻשְׁפַּל אִישִׁי פַּלְטִי
עֵת בְּצַוּוֹ הוֹלִיךְ אוֹתִי הָלוֹךְ בָּכֹה).עַתָּה הוּא מְכַרְכֵּר כְּעֵגֶל מְשֻׁלָּח
עִם הָאָרוֹן. תְּאֵב שִׁלְטוֹן הוּא מְשַׁלֵּחַ
מַבָּטָיו הַחֲנֵפִים אֶל הֶהָמוֹן.אֵלַי, הִנֵּה הִגִּיעָה שְׁעָתִי:
לְעֵין רִבְבוֹתָיו
אֶקַּח אֶת נִקְמָתִי.ה
אֲהוּבִי דָּוִד.
אֵיכָה הָפַךְ לִי לָאוֹיֵב.
אֵיכָה הָפַךְ שִׁירֵי מִסְפֵּד.
אֵיכָה הָפַךְ אֶת שִׁיר-חַיַּי
לִמְגִלַּת אֵיכָה.
אפשר לראות בפרישתו של דוד ממיכל דרך שבה בחר הוא עצמו להעניש אותה (או לנקום בה) על שבזה לו. עיון מעמיק בטקסט עשוי לחשוף חיזוק לפרשנות זו של מערכת היחסים שבין דוד למיכל ולעובדה שלמיכל לא היו ילדים. פרט זה נרמז עוד לפני העימות המתואר בשמ"ב ו', לאחר שדוד לקח את מיכל מפלטי והחזירה אליו, מובא התאור הבא:
וַיִּקַּח דָּוִד עוֹד פִּלַגְשִׁים וְנָשִׁים מִירוּשָׁלִַם אַחֲרֵי בֹּאוֹ מֵחֶבְרוֹן וַיִּוָּלְדוּ עוֹד לְדָוִד בָּנִים וּבָנוֹת. וְאֵלֶּה שְׁמוֹת הַיִּלֹּדִים לוֹ בִּירוּשָׁלִָם שַׁמּוּעַ וְשׁוֹבָב וְנָתָן וּשְׁלֹמֹה. וְיִבְחָר וֶאֱלִישׁוּעַ וְנֶפֶג וְיָפִיעַ. וֶאֱלִישָׁמָע וְאֶלְיָדָע וֶאֱלִיפָלֶט (שמ"א ה' 13-13).
בתיאור זה מצוין שדוד לקח לעצמו עוד נשים ופלגשים, ושנולדו לו בנים הנימנים בשמותיהם. שלמה, היורש העתידי מוזכר גם הוא ברשימה, אף שלא נולד עדיין. המספר כבר בונה את הרקע לשושלת העתידה להמשיך את בית דוד.
דוד מקים צאצאים רבים ובונה את השושלת שלו. שושלת שלא יהיה בה זכר לבית שאול.
הוא מחזיר את מיכל אליו, הוא לא מאפשר לה להיות אישה של אחר, אבל גם לא נותן לה להיות אשתו במלוא המובן. כעת, כשמיכל ברשותו, יכול דוד להיות בטוח שהיא לא תלד, לא לו ולא לאדם אחר. דוד הפך את מיכל ל"אלמנה חיה".כפי שיהיו פלגשיו שלו אחרי מרד אבשלום (שמ"ב ט"ז 22-21, כ' 3). בכך, מבטיח דוד שלבית שאול לא יהיו יורשים שיתחרו בבית דוד.
נראה שהמילים: וּלְמִיכַל בַּת שָׁאוּל לֹא הָיָה לָהּ יָלֶד עַד יוֹם מוֹתָהּ (פס' 23) אינן התוצאה של העימות בין מיכל לדוד, הן הסיבה לעימות שבינהם! ועל הגורל האכזר של הותרתה אלמנה חיה מתמרמרת ומתפרצת מיכל.
במישור התאולוגי גורל זה הוא הגשמת חזון הנביא שמואל, ולפיו נגזרה כליה על מלכותו של בית שאול.
במישור הפוליטי המשמעות היא שהחיבור בין שני בתי המלוכה – לא התממש ולא יתממש לעולם.
במישור האישי, זהו גורלה האומלל והטרגי של מיכל.
להרחבה
אשה בחלון באמנותתודה גדולה לירדנה לובוצקי שבזכותה נחשפתי לתמונות אלו ובעזרתה מובא הניתוח שלהן.
נתבונן בארבע תמונות של הצייר יאן ורמר שחי באמסטרדם במאה ה-17.
תמונה 1 – "העלמה קוראת מכתב ליד החלון"
האור הוא אחד הנושאים המרכזיים בעבודתו זו של האמן. האישה שבתמונה עומדת בסמוך לחלון כדי שתוכל לקרוא את המכתב שבידה. החלון בציור מתפקד כמקור אור. העבודה של האמן עם האור היא זו שיוצרת את האפקט של החומרים השונים (בד, פרי, זכוכית, השתקפות), ונותנת תחושה של תמונה חיה ומציאותית.
תמונה 2 – "אישה בכחול"
האור (מעל הכיסא) הוא הרמז לקיומו של החלון שאינו מצויר אולם הימצאותו נרמזת. האישה הנראית בהיריון קוראת מכתב סמוך לחלון. מאחורי האישה תלויה מפה גאוגרפית.
פירוש אפשרי לתמונה הוא שהאישה העומדת סמוך לחלון, מקבלת מכתב ממי שנמצא מעבר לחלון. היכן שהוא בעולם הרחב שבחוץ, שמפת העולם מסמלת אותו. איזו תחושה המשדרת משדרת? ציפייה, געגועים, דאגה.
תמונות 3 ו-4 – "הגאוגרף", "האסטרונום"
מה ההבדל בין תמונות הנשים בחלון ובין תמונות הגברים בחלון?
בשתי התמונות המתארות את הגברים ישנה פעולה. הגאוגרף עסוק במדידה, והאסטרונום מסובב את הגלובוס, ואילו הנשים ממתינות ומצפות לקבל "משהו" מן החוץ, נראה שהגברים פעילים כדי לפרוץ אל החוץ.
התמונות שלהלן הן של אמן אמריקני בן זמננו אדוארד הופר.
"שמש בוקר"
הפְּנים מתמקד באדם, החוץ מתמקד בציביליזציה. החוץ חודר לפנים דרך החלון, בעדו נכנסות קרני השמש. כיוון התנועה של גוף האישה הוא כלפי החוץ (האם באמת היא רוצה לצאת אל החוץ?) ובמבע גופה ישנה נוקשות מסוימת. אפשר לראות קשר בין הנוקשות בגוף האישה ובין החוץ החדגוני והנוקשה. עולה השאלה האם קרן השמש על האישה מחממת?
"מלון במערב"
בחוץ יש מכונית ובפנים יש מזוודה ושניהם מסמלים נסיעה. הנוף בחוץ שומם, קודר וחדגוני. גם הפנים, החדר במלון, נעדר אלמנטים אישיים העשויים לתת חיות למקום אנונימי. למרות סימני הנסיעה התמונה משדרת חוסר חיוניות ונראית קפואה. האישה יושבת בקצה המטה משדרת מתח וחוסר שייכות למקום. אף שהאישה יושבת ליד החלון וגופה כלפי החלון, מבטה אינו אל החוץ הנשקף בעד החלון אלא מופנה אלינו. אולי הציפייה של האישה היא לא למשהו הנמצא מחוץ לחלון אלא דווקא למבט האנושי המביט בתמונה.
"קרן שמש בקפיטריה"
האלמנטים העיקריים שראינו בתמונות הקודמות נמצאים גם בזו אלא שהפעם יש בתמונה שני אנשים, גבר ואישה. למרות זאת התמונה משדרת ניכור. האנשים רחוקים זה מזה ולמרות הטיית הגוף של הגבר, כל אחד בעולמו שלו ואין מפגש שישבור את הניכור.
"חלון לילה"
החלון כאן הוא פתח למציצנות. החוץ חשוך, ודרך החלון של בית רב-קומתי, אפשר לראות את הפנים, חדר שינה מואר ובו אישה. החלון מאפשר כניסה של החוץ פנימה אולם יש גם רמז לאפשרות ליציאה של הפנים החוצה – בחלון הפתוח מתנופף הווילון החוצה.
אישה בחלון ‒ בשירים
אפשר להאזין לשירים כגון:
"טווי את הצמר" / חוה אלברשטיין
"היא יושבה לחלון" / אריק איינשטיין
"אהבתה של תרזה די מון" / אילנית
אפשר לעמוד על משמעות המיקום של אישה בחלון בשירים אלו.
לסיום
מה מסמל החלון? מה מסמלת אישה בחלון?
החלון מסמל את מקור האור, את מקור החיים. את הגבול השקוף בין החוץ לפנים, בין העולם הפנימי של האדם לעולם החיצוני לאדם. החלון הוא גבול שאפשר לפרוץ, במציאות או באשליה. החלון הוא נקודת מבט אל החוץ ונקודת מבט אל הפנים (הפיזי והרוחני). החלון הוא פתח למציצנות לאחד והוא פתח תקווה וכמיהה לאחר. האישה בחלון מסמלת ציפייה, געגועים לדבר מה.
ביבליוגרפיה
1. ש' אברמסקי מ' גרסיאל (עורכים), שמואל, אנציקלופדיה עולם התנ"ך, ר"ג, עמ' 198.
2. ש' אברמסקי,"האשה הנשקפת בעד החלון", בית מקרא כ"ה, תש"מ , עמ' 124-114.
3. ש' בר-אפרת, שמואל א', שמואל ב', מקרא לישראל ‒ פרוש מדעי למקרא, ירושלים, 1996.
4. י' זקוביץ, דוד ‒ מרועה למשיח, ירושלים, 1995, עמ' 140-122.
5. ע' שטיינזלץ, "מיכל ‒ הנסיכה שהתאהבה ברועה", נשים במקרא , תל אביב, 1983, עמ'71-65.
