/ ראשית - מיזם התנ"ך

כמורים ואנשי חינוך אנו נתקלים מידי יום בעבודתנו בנערים ונערות שמתנהגים באופן מזיק, הן עבורם והן עבור החברה. תפקידנו לסייע לאותם נערים ונערות לשנות את דרכם, כאשר אחד השלבים הבסיסיים והראשונים בתהליך זה הוא לגרום להם להכיר בטעותם ובכך שדרכם אינה הדרך הנכונה.
בכדי להצליח במשימה אנו נדרשים לאבחן את שורש הבעיה, להבין מה גרם לאותו נער ולאותה נערה לבחור בהתנהגות שלילית ולא נורמטיבית.
גם בניו של עלי בחרו להתנהג בצורה שלילית ומזיקה ואף נאמר עליהם: וּבְנֵי עֵלִי בְּנֵי בְלִיָּעַל לֹא יָדְעוּ אֶת-ה' (שמואל א', ב', 12). במאמר נדון בשאלה מה הפך אותם ל"בני בליעל", כיצד קרה שבניו של הכהן האחראי על המשכן בשילה הפכו לאנשים המוגדרים כ"רשעים, נבלים"?^{1כך על פי קונקורדנציה אבן שושן, ערך 'בליעל'.}
נברר בתחילה מה בעצם היו חטאיהם של חפני ופנחס, בני עלי. ניתן לחלק את חטאי בני עלי לשתי קבוצות עיקריות: חטאים פולחניים הקשורים להקרבת הקורבנות, וחטאים (או ליתר דיוק חטא) מוסריים הקשור לנשים הנמצאות במשכן.

למה החטאים הפולחניים של בני עלי כל כך חמורים?
ישנם למעשה שלושה חטאים שמבצעים בניו של עלי במהלך הקרבת הקורבן:
1. כֹּל אֲשֶׁר יַעֲלֶה הַמַּזְלֵג יִקַּח הַכֹּהֵן בּוֹ (שמואל א', ב', 14) – החטא הראשון של בני עלי מנוסח בסגנון דומה לחוק הכהנים בדברים י"ח, דבר המדגיש את הניגוד שבין החוק לבין המעשים של בני עלי במשכן בשילה.
להלן הדמיון הסגנוני בין המקורות:

במקום לקחת את הזרוע, הלחיים והקיבה, כפי שנקבע בחוק הכהנים, בני עלי לוקחים כל חלק מהקורבן שעולה במזלג שאותו הם נועצים בבשר המתבשל.^{2חשוב להדגיש כי "המזלג" המדובר איננו המזלג שאנו מכירים מימינו, שכן מזלג האכילה הביתי נכנס לשימוש לפני כארבע מאות שנים בלבד (כך על פי: ויקיפדיה, מזלג ועולם התנ"ך, עמ' 35). המזלג המוזכר בפסוק היה ככל הנראה מעין קלשון בעל שלוש שיניים גדולות ששימש לשליית הבשר המתבשל.}
2. וְלֹא-יִקַּח מִמְּךָ בָּשָׂר מְבֻשָּׁל כִּי אִם-חָי (שמואל א', ב', 15) – בני עלי לא המתינו עד תום טקס הקרבת הקורבן על מנת לקבל את חלקם, אלא דרשו אותו עוד בטרם הקריבו את החלב, היינו לפני ששרפו את שומן הקורבן, כפי שנדרש מהם על פי חוקי הקורבנות (כך בויקרא ג', 16 – 17 ז', 31 ועוד).
3. וְאִם-לֹא לָקַחְתִּי בְחָזְקָה (שמואל א', ב', 16) – במידה ומקריב הקורבן מסרב לתת לבני עלי את חלקם לפני הקרבת החלב, איימו עליו בני עלי שייקחו בחזקה, היינו בכוח. חטא זה מודגש על ידי השורש ל.ק.ח החוזר ארבע פעמים בפסוקים 16-14 ובא כניגוד לכך שבחוק הכהנים בספר דברים ניכתב כי מביא הקורבן נותן לכהן את חלקו.
האם מדובר רק בהפרת נוהל? למעשה החטא כבר הרבה יותר. בהתנהגותם ביזו בני עלי את מנחת ה' (ראו ב' 17, 29 – 30). בסעודת הזבח יש קדושה, למעשה האמינו הזובחים כי האל שותף עימהם בסעודה ומברך אותם: הם אוכלים במתחם המקדש לאחר שהקריבו לאל את חלקו. מה שהופך את אכילת הבשר לזבח בו שותף האל ומברך את הסועדים, זה האכילה במקום הקדוש, הקרבת החלב ומתן מנה ייחודית לכוהנים כפי שנאמר בחוקי התורה. בהתנהגותם מחבלים בני עלי בכללי הטקס, והופכים את הזבח לסעודת חולין בשל תאוות הבצע שלהם. חופני ופנחס אינם מתייחסים לאנשים שבאו לשילה כמאמינים בה' המבקשים להקריב לו קרבן, שבו הם ככוהנים חלק חשוב מהתהליך. בני עלי רואים באנשים המגיעים למקדשם אמצעי להעשיר את עצמם ומזלזלים הן בתפקידם והן ברגשות הרליגיוזיים של הבאים.

החטא המוסרי של בני עלי
החטא המוסרי של בני עלי לא נכתב על ידי המספר בצד שלושת החטאים הפולחניים שביצעו, אלא הוא מוזכר באופן עקיף כשמועה שמגיעה לאוזניו של עלי:

וְעֵלִי זָקֵן מְאֹד וְשָׁמַע אֵת כָּל-אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן בָּנָיו לְכָל-יִשְׂרָאֵל וְאֵת אֲשֶׁר-יִשְׁכְּבוּן אֶת-הַנָּשִׁים הַצֹּבְאוֹת פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד (שמואל א', ב', 22).

סביר לומר כי במילים כָּל-אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן בָּנָיו לְכָל-יִשְׂרָאֵל הכוונה היא לחטאים הפולחניים שהוזכרו קודם לכן, אולם חלקו השני של הפסוק מוסיף חטא שלא הוזכר קודם – בניו של עלי שוכבים עם נשים שמגיעות למשכן או שעובדות בו.^{3ישנן דעות חלוקות ביחס למשמעות המילה "צֹּבְאוֹת" – יש המפרשים במשמעות של נשים המשרתות או עובדות במשכן (כך: עולם התנ"ך, עמ' 37) ויש המפרשים במשמעות של נשים המבקרות במשכן (כך: רד"ק ורלב"ג בפירושם לפסוק).}
לאור דבריו של עלי לבניו בפסוקים הבאים – וְאִם לַה' יֶחֱטָא-אִישׁ מִי יִתְפַּלֶּל-לוֹ (שמואל א', ב', 25) משתמע כי גם המעשה של קיום יחסי מין עם הנשים הצובאות פתח אוהל מועד נתפס כחטא דתי כלפי ה'. למרות זאת יש לראות במעשה הזה חטא מוסרי ממדרגה ראשונה. בני עלי היו במעמד חברתי גבוה ובעלי עוצמה רבה משל אותן נשים, וניצלו את הכוח והמעמד שלהם לצורך קבלת טובת הנאה מינית. האירוע המתואר בקצרה בפרק מזמן דיון על ניצול של יחסי שליטה ומרות, סוגיה שרלוונטית גם לימינו.

מה גרם לכך שבני עלי הפכו ל"בני בליעל"?
השאלה המרכזית שהצגנו בתחילת דברינו היא כיצד קרה שבני עלי הפכו לרשעים ונבלים. לאחר שראינו את פשעיהם ומעשיהם הרעים, נציג ארבע תשובות שונות לשאלה.

חוסר ידיעה
לפחות לגבי החטאים הפולחניים, ניתן לטעון כי בני עלי כלל לא הכירו את החוקים ולא ידעו כי הם עוברים על דבר ה'. כך למשל מסביר הפרשן המכונה "מצודת דוד" את המילים לֹא יָדְעוּ אֶת ה' (שמואל א', ב', 12) – ולחוסר הידיעה הרשיעו לעשות. כלומר, לפי "מצודת דוד" בני עלי חטאו מתוך חוסר ידיעה, מתוך כך שלא היו מודעים לעובדה שהם עוברים על החוק.
לתשובה זו שתי בעיות עיקריות. ראשית, היא מתעלמת מהעונש הכבד שהוטל על בית עלי בהמשך הפרק. שנית, הרי הנער שבא בשליחות הכוהנים מצהיר שייקח בשר חי ולא מבושל: וְאָמַר לָאִישׁ הַזֹּבֵחַ, תְּנָה בָשָׂר לִצְלוֹת לַכֹּהֵן וְלֹא-יִקַּח מִמְּךָ בָּשָׂר מְבֻשָּׁל כִּי אִם-חָי (פס' 15) והזובח עצמו מכיר את החוקים ומבקש בפני הכוהנים הבריונים: וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָאִישׁ קַטֵּר יַקְטִירוּן כַּיּוֹם^{4המילה "כיום" משמעותה קודם. וראו גם בראשית כ"ה 31, 33.} הַחֵלֶב וְקַח-לְךָ כַּאֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשֶׁךָ (פס' 16). בנוסף תשובתו של ה"מצודת דוד" מסבירה רק את החטאים הפולחניים של בני עלי ומתעלמת מהחטאים המוסריים. יחד עם זאת, ניתן לומר כי חוסר הידיעה של בני עלי לא בא לידי ביטוי בפער בהכרת החוק אלא בכך שהם לא הבינו שהם גורמים עוול לאנשים ולנשים שהגיעו למשכן. כיצד ייתכן הדבר? ניתן לומר שבניו של עלי, שהתרגלו לעוצמה ולמעמד הרם שלהם, היו עיוורים לסבל שהם גורמים לאחר ובכך הם לקו בחוסר הבנה וידיעה של המציאות כהווייתה.

הנורמה במשכן שילה באותם ימים
בפסוקים המתארים את החטאים הפולחניים של בני עלי לא נזכר שמם במפורש, אלא נאמר כי זהו מִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים אֶת-הָעָם (פס' 13) וכי נַעַר הַכֹּהֵן (פס' 13, 15) מבצע את אותם חטאים. מכיוון שהמשכן בשילה היה מרכז פולחני מרכזי באותה תקופה יש להניח כי שמשו בו כוהנים רבים, לא רק שני בניו של עלי. ניתן לשער אם כך שהמעשים המיוחסים לבני עלי רווחו במשכן ושבניו של עלי לא היו חריגים במעשיהם.
בהקשר זה ראוי לדון בפסוקים הנמצאים בתווך המתייחסים לשמואל, וקוטעים את תיאור חטאיהם של בני עלי:
וּשְׁמוּאֵל מְשָׁרֵת אֶת-פְּנֵי ה' נַעַר חָגוּר אֵפוֹד בָּד… וַיִּגְדַּל הַנַּעַר שְׁמוּאֵל עִם ה' (פס' 21-18). תיאור זה יוצר השוואה ניגודית בין בניו של עלי, שלֹא יָדְעוּ אֶת ה' (פס' 12) לבין שמואל שהוא עִם ה'. מסתבר ששמואל הוא דווקא היוצא מן הכלל ומשום כך מוזכרת מעלתו – הוא היחיד שהלך בדרך הישר, ובכך הוא מעיד על הכלל, יתר המשרתים במשכן שילה, שככל הנראה הפרו את חוקי ה' ולא הלכו בדרכיו.
העובדה כי חטאי בני עלי הם הנורמה המקובלת במשכן שילה לכאורה מסירה חלקית את האחריות שלהם למעשיהם והופכת את חטאיהם לקלים מעט יותר, שהרי כאשר מדובר בנורמה רווחת קשה לפעול בצורה שונה מהמקובל. למרות זאת, דווקא מחופני ופנחס, בניו של עלי הכהן, מצופה להנהיג נורמות התנהגות ראויות, ולא להיסחף עם הזרם.

החינוך של עלי
תגובתו של עלי לחטאי בניו מופיעה בפס' 25-22 וניתן ללמוד גם ממנה לעניינינו. ניתן לראות כי עלי מגיב בצורה רפה מאוד וכי הוא נמנע מלהתעמת באופן מפורש עם בניו.
בפסוקים 24-22 חוזר השורש ש.מ.ע, דבר שיכול ללמד שעלי מתייחס להאשמות כלפי בניו כשמועה והוא מתקשה להאמין באופן מלא כי בניו אכן מבצעים את המעשים המיוחסים להם. בפנייתו אליהם הוא אינו מציין כי אלה ואלה הם חטאיהם, אלא רק ששמע על דברים רעים. עלי נמנע מלפרט באופן מפורש את החטאים שבניו מבצעים, והוא מסתפק באמירה הכללית

לָמָּה תַעֲשׂוּן כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ אֶת-דִּבְרֵיכֶם רָעִים מֵאֵת כָּל-הָעָם אֵלֶּה (שמואל פס' 23).

כמו כן, בהמשך דבריו נותן עלי נימוק תועלתני לדבריו וכלל איננו מדבר על הבעיה המוסרית והערכית במעשי בניו:

אִם-יֶחֱטָא אִישׁ לְאִישׁ וּפִלְלוֹ אֱלֹהִים וְאִם לַה' יֶחֱטָא-אִישׁ מִי יִתְפַּלֶּל-לוֹ (שמואל א', ב', 25)

כלומר אם אדם מבצע פשע / חטא כלפי איש אחר, "אֱלֹהִים" – כלומר הדיין (שהינו בשר ודם) יכול לשפוט, לתווך ולגשר בינו לבין חברו (המילה "פִלְלוֹ" בפסוק במשמעות של לגשר ולמצוא פשרה),^{5כך מסביר רד"ק בפירושו לפסוק (שמ"א, ב' 25) וגם מקרטר בפירושו בסדרת AB, עמ' 77-78, להלן הפנייה ביבליוגרפית בסוף.}  כך שהאדם שעומד במשפט לא נאלץ לשאת במלוא חומרת הדין. לעומת זאת אם אדם מבצע חטא / פשע כנגד ה' אין אפשרות לגשר ולפשר שכן אין שופט בשר ודם שהמקרה נידון לפניו, אלא ה' בכבודו ובעצמו הוא שמתפקד כדיין. מכיוון שה' עושה משפט צדק, הנידון לא יוכל לקבל הקלה בעונש. מכיוון שעלי מתייחס לחטאי בניו כחטאים שבין אדם למקום, הרי שאין לבניו אפשרות להשיג הקלה בעונש ולכן נכון היה שלא יבצעו את המעשים מלכתחילה.^{6ניתן לראות בדברים אלו של עלי גם הד לעיוורון כלפי האחר שהזכרנו לעיל ביחסם של בני עלי כלפי האנשים שמגיעים לשילה על מנת להקריב קורבן. זאת מכיוון שעלי, הרגיל למעמד הרם שלו ושל בניו, משוכנע כביכול שאם בניו יעמדו בפני שופט בשר ודם אז 'יהיה בסדר' כפי שנהוג להגיע בימינו, שהרי בניו הם במעמד נכבד ובודאי הדיין יקל עליהם.}
ניתן להביא חיזוק לטענה כי עלי נהג בבניו ברכות יתרה גם מדברי ה' לשמואל בפרק הבא. כאשר ה' מתגלה לשמואל ומספר לו מה הוא מתכנן לעשות לבית עלי, הוא אומר (שמואל א', ג', 13-12):

בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶל-עֵלִי אֵת כָּל-אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל-בֵּיתוֹ הָחֵל וְכַלֵּה. יג וְהִגַּדְתִּי לוֹ כִּי-שֹׁפֵט אֲנִי אֶת-בֵּיתוֹ עַד-עוֹלָם בַּעֲו‍ֹן אֲשֶׁר-יָדַע כִּי-מְקַלְלִים לָהֶם בָּנָיו וְלֹא כִהָה בָּם.

ניתן לראות שה' מאשים את עלי בכך שלא מנע מבניו לחטוא ולהפר את חוקיו. אם תגובתו של עלי המתוארת כאן אפיינה את האופן שבו התייחס לילדיו וחינך אותם, הרי שזוהי סיבה נוספת לכך שהם הפכו ל"בני בליעל".

תוכנית אלוהית
המספר המקראי עצמו מסתפק בהסבר אחד לשאלה מדוע חטאו בניו של עלי. הוא משיב שהם לא שמעו בקול אביהם – כִּי-חָפֵץ ה' לַהֲמִיתָם (שמואל א', ב', 25). זהו ביטוי של תפיסה מקראית לפיה לכל אירוע המתרחש במציאות יש סיבה במישור האנושי וסיבה במישור האלוהי (סיבתיות כפולה). הסיבה במישור האלוהי היא כִּי-חָפֵץ ה' לַהֲמִיתָם, וזהו חלק מתוכנית אלוהית שלמה שכמובן לא ידועה לנפשות הפועלות (שהרי הכל צפוי והרשות נתונה), אך המספר מאפשר לנו הקוראים הצצה קטנה לתוך אותה תוכנית אלוהית מורכבת באמצעות אותן ארבע מילים. במקביל למישור האלוהי מתקיים גם המישור האנושי, בו עסקנו קודם לכן בהרחבה ושלפיו בני עלי חטאו בגלל חוסר ידיעה, נורמות ההתנהגות במשכן ורפיון ידיו של אביהם.^{7כמובן שקיים מתח מובנה בין המישור האנושי למישור האלוהי, שהרי אם קיימת תוכנית אלוהית מובנית איזו בחירה חופשית יש לאדם בכלל ולבני עלי בפרט. אם ה' חפץ להמיתם, לכאורה אין להם אפשרות שלא לחטוא, וזאת בדומה להקשיית לב פרעה (שמות ד', 21; ז', 3 ועוד). אולם ברגע שבניו של עלי, או כל אדם באופן כללי, ביצעו את אותו החטא שוב ושוב, והחטא הפך להיות חלק משגרת חייהם הנורמטיבית, כמעט ואין להם אפשרות לחזור בהם מחטאם ובכלל להכיר בכך שמדובר בחטא.}

סיכום
כל התנהגות אנושית ניתנת להסבר בכמה אופנים. יש שידונו את האדם לכף זכות ויש שידונו אותו לכף חובה, יש שיטילו את האחריות למעשים על האדם עצמו ויש שיוסיפו למשוואה השפעות סביבתיות וגורמים חיצוניים לאדם. במאמר זה הצגנו ארבעה גורמים שהשפיעו על התנהגותם של בני עלי ושכולם יחד הביאו להתדרדרותם המוסרית והדתית. דיון זה מזמן אמירות שונות בכיתה הרומזות ומצביעות לחיי התלמידים ולכן לדעתי יש ערך חינוכי משמעותי בקיומו.

ביבליוגרפיה
1. מ' ציפור ומ' גרסיאל, "חטאם הפולחני של בני עלי", בתוך: עולם התנ"ך – שמואל א', תל אביב 1993, עמ' 38-34.
2. P. Kyle Mccarter, Jr., The Anchor Bible – I Samuel, USA 1985, pp. 85-77.