של מי ההיסטוריה הזאת, לעזאזל?
היסטוריונים מדברים על סוגים שונים של כתיבת היסטוריה: היסטוריה של מנצחים והיסטוריה של מנוצחים; היסטוריה של מלכים ושליטים והיסטוריה של פשוטי העם; היסטוריה של יהודים והיסטוריה של גויים; היסטוריה של בני אירופה והיסטוריה של תושבי הקולוניות.His story וְ-her story. כל אלו דרכים שונות – ולגיטימיות – להתבונן, לספר ולפרש את קורות בני האדם בעולם. לכן, בבואנו לקרוא פרק בהיסטוריה של עם ישראל הכתוב בתנ"ך, כדאי לנו לברר של מי הוא – מי כתב אותו, מה היו המניעים שלו, את מה רצה להדגיש ואת מי רצה להעלים. אולי לא נגיע לאמת אחת ויחידה, אבל נבין את דרך החשיבה של המחבר.
ולמה זה חשוב? כי התנ"ך אינו ספר היסטוריה, הכתוב באובייקטיביות ומוסר לקוראיו מה קרה ותו לא… התנ"ך נכתב כדי להסביר ולתרץ מאורעות שהתרחשו, ולהכניסם למסגרת עקבית של סיבה ומסובב, שבה אל השולט בעולם ומכוונו על פי עקרונות ברורים. התנ"ך נכתב כדי לחנך את קוראיו ולהובילם בדרך הנחשבת לנכונה. אם נבין מה היו כוונותיו של מחבר הפרק, נוכל לקרוא אותו כמו שהתכוון שנקרא – אבל גם מעבר לכך. נוכל להבין גם כיצד משתמש המחבר היהודאי בתיאור חורבן ממלכת ישראל לצרכיו – ההיסטוריוסופיים, התאולוגיים או החינוכיים.
אם כך – של מי הכתוב בפרק י"ז במלכים ב?
כדי לענות על השאלה נצטרך לנתח את הפרק בכמה רמות: נבין מה כתוב, נתייחס לדרך שבה הכתוב מוגש לקורא, נחלץ את השקפת העולם שברקע הדברים – ונסיק את מי הכתוב משרת. אחר כך נחזור אל השאלה הבסיסית – "של מי ההיסטוריה הזאת?" – אלא שבשלב זה תהיה לה משמעות אחרת, כפולה: מצד אחד – מה קרה ומדוע? ומצד אחר – משום מה בחר המחבר להציג את הדברים באור שבחר?
בפרק שלושה חלקים המופרדים זה מזה בפרשייה פתוחה: פסוקים 6-1, פסוקים 23-7 ופסוקים 41-24. שני החלקים הראשונים מתארים את הסיבות לחורבן ממלכת ישראל בידי האימפריה האשורית (בשנת 722 לפנה"ס), וגם, בקיצור נמרץ, את החורבן עצמו. החלק השלישי עוסק באוכלוסייה שחיה בישראל אחרי הכיבוש.
נעסוק תחילה בשני החלקים הראשונים.
מה הן, לפי הכתוב, הסיבות לחורבן הממלכה?
סיבה ריאלית היסטורית
בחלק הראשון, פסוקים 6-1, ניתן למצוא סיבה מדינית: הושע בן אלה, מלך ישראל, היה משועבד לאשור, מרד בה, ולכן נענש בחורבן ממלכתו.
שעבוד זה לא בא על ממלכת ישראל פתאום. באותה עת האשורים כבר שהו באזור יותר מ-20 שנה.לוח כרונולוגי של מלכי ישראל, יהודה ואשור לתקופה זו, מאת גרשון גליל, ראו ב"עולם התנ"ך" למלכים ב י"ז, עמ' 127. המעיין במלכים ב פרק ט"ו יכול למצוא הוכחות לכך: בימי מנחם בן גדי, מלך ישראל (שמלך משנת 749 ועד 738 לפנה"ס),
בָּא פוּלפוּל או Pulu הוא השם הבבלי המאוחר שניתן לתגלת פלאסר השלישי מלך אשור, המוזכר בפרק זה בפסוק 29 וכן בפרק הבא בפסוקים 7, 10 בשמו המקובל יותר. מֶלֶךְ אַשּׁוּר עַל הָאָרֶץ וַיִּתֵּן מְנַחֵם לְפוּל אֶלֶף כִּכַּר כָּסֶף לִהְיוֹת יָדָיו אִתּוֹ לְהַחֲזִיק הַמַּמְלָכָה בְּיָדוֹ. וַיֹּצֵא מְנַחֵם אֶת הַכֶּסֶף עַל יִשְׂרָאֵל עַל כָּל גִּבּוֹרֵי הַחַיִל לָתֵת לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר חֲמִשִּׁים שְׁקָלִים כֶּסֶף לְאִישׁ אֶחָד וַיָּשָׁב מֶלֶךְ אַשּׁוּר וְלֹא עָמַד שָׁם בָּאָרֶץ (מלכים ב ט"ו 19).
הצבא האשורי הגיעכפי הנראה. בכתובים האשוריים אין ידיעות על מסע אשורי לאזור בשנים אלו. המילה "שָׁם" (ט"ו 20) מצביעה על מרחק, גם היסטורי וגם גאוגרפי, מהמאורעות המתוארים בו, ואולי המילה מסמנת הסתמכות על מסורת בבלית (מאוחרת), כי מי שמכנה את ארץ ישראל – "שם", איננו נמצא בה. לאזור ישראל, ומנחם מיהר להעלות לאשורים מס וכך זכה לתמיכתם.יש לזכור כי מנחם הגיע לשלטון באמצעות הריגת המלך הקודם, שגם הוא עצמו מָלַךְ אחרי שהרג את קודמו. המלוכה הישראלית הרעועה עקב מורדים מבית נזקקה לתמיכה מבחוץ כדי לשרוד. האשורים מוזכרים שוב בפרק זה בימי פקח בן רמליהו, שמלך כנראהעל הבעייתיות במניית שנות מלכותו של פקח – ראה, למשל, בפירושו של בוסתנאי עודד למלכים ב ט"ו בסדרה "עולם התנ"ך". משנת 736 ועד 732 או 731 לפנה"ס. בשנתו האחרונה, השנה שבה נרצח בידי הושע בן אלה,
בָּא תִּגְלַת פִּלְאֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיִּקַּח אֶת עִיּוֹן וְאֶת אָבֵל בֵּית מַעֲכָה וְאֶת יָנוֹחַ וְאֶת קֶדֶשׁ וְאֶת חָצוֹר וְאֶת הַגִּלְעָד וְאֶת הַגָּלִילָה כֹּל אֶרֶץ נַפְתָּלִי וַיַּגְלֵם אַשּׁוּרָה (פסוק 29).
מסע אשורי זה נזכר בכתובים האשוריים כחלק ממלחמה רבת היקף באזור, שהחלה בשנת 734 נגד הפלשתים וכוונה נגד הברית הארמית-ישראלית שנכרתה בין רצין מלך ארם-דמשק לפקח מלך ישראל ונמשכה שנתיים נוספות. לפי כתובים אלו, הגלו האשורים מהאזור יותר מ-13,000 אנשים.יש להביא בחשבון שהכתובים האשוריים ברובם שבורים ומקוטעים. המרד של הושע בן אלה בפקח בן רמליהו בא, ככל הנראה, כתגובה למדיניותו האנטי אשורית, שהובילה להרס כבד בממלכת ישראל.
הושע, כאמור, בחר בקו מדיני אחר, ושיעבד את ממלכתו לאשור.
פסוקים 6-3 בפרק י"ז מתארים את השתלשלות העניינים בצורה פשוטה לכאורה, אך למעשה בדרך מסובכת ומלאת פערים וסתירות, בעיקר בין הכתוב בתנ"ך לבין הידוע מהכתובים האשוריים:
עָלָיו עָלָה שַׁלְמַנְאֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיְהִי לוֹ הוֹשֵׁעַ עֶבֶד וַיָּשֶׁב לוֹ מִנְחָה. וַיִּמְצָא מֶלֶךְ אַשּׁוּר בְּהוֹשֵׁעַ קֶשֶׁר אֲשֶׁר שָׁלַח מַלְאָכִים אֶל סוֹא מֶלֶךְ מִצְרַיִם וְלֹא הֶעֱלָה מִנְחָה לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר כְּשָׁנָה בְשָׁנָה וַיַּעַצְרֵהוּ מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיַּאַסְרֵהוּ בֵּית כֶּלֶא. וַיַּעַל מֶלֶךְ אַשּׁוּר בְּכָל הָאָרֶץ וַיַּעַל שֹׁמְרוֹן וַיָּצַר עָלֶיהָ שָׁלֹשׁ שָׁנִים. בִּשְׁנַת הַתְּשִׁעִית לְהוֹשֵׁעַ לָכַד מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶת שֹׁמְרוֹן וַיֶּגֶל אֶת יִשְׂרָאֵל אַשּׁוּרָה וַיֹּשֶׁב אוֹתָם בַּחְלַח וּבְחָבוֹר נְהַר גּוֹזָן וְעָרֵי מָדָי.
ואלו הן חלק מהסתירות שבין הכתובים האשוריים לבין הכתוב שלפנינו:
גם סדר הדברים בתוך הפרק אינו ברור. הושע אכן כרת בריתהבריתות שכרתה אשור עם הממלכות ששיעבדה כללו כמה תנאים בסיסיים: אשור הבטיחה הגנה מפני כל אויבי הממלכה המשועבדת – ובתמורה נאסר על הממלכה המשועבדת לקשור קשרים דיפלומטיים עם אויבי אשור ולהחזיק צבא משלה (כי אשור תגן עליה). נוסף על כך חויבה הממלכה המשועבדת במס שנתי של כסף, סחורות, תוצרת חקלאית ואנשים, שגויסו בשעת הצורך לצבא הכובש. עם אשור – ואז מרד בה, כשכרת ברית עם מצרים והפסיק לשלם את ה"מנחה" (המס השנתי). אך האם קודם נאסר הושע ואחר כך הטילה אשור מצור על בירתו, או ששני הדברים קרו בד בבד?חיים תדמור, במאמרו "חורבן שומרון" http://www.daat.ac.il/daat/tanach/rishonim/hurban-4.htm, טוען כי הושע נאסר, ובכל זאת המשיכו אנשי שומרון במרד, ניצלו את חילופי המלכים באשור (מות שלמנאסר ועליית סרגון) והצטרפו למרד בראשות העיר חמת. רק כשביסס סרגון את שלטונו, הצליח לדכא את המרד ולכבוש את שומרון.
למרות אי ההתאמות לכתובים האשוריים, ניתן לחשוב שמחבר הפרק היה היסטוריון אובייקטיבי שהסתמך על מקורות לא-מדויקים או שניסה לפשר בין מקורות היסטוריים לא-תואמים שהיו לפניו.גרשון גליל, בפירושו למלכים ב, מנסה לשחזר את הכרוניקה היהודאית שלפני זמנו של המחבר.
סיבה הסטוריוסופית
אך אם נעיין בחלק השני של הפרק, בפסוקים 23-7, נראה שלפנינו מערכת נוספת של סיבות לחורבן שומרון, מסוג שונה לחלוטין.
חלק זה פותח בהצהרה כללית:
וַיְהִי כִּי חָטְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַה' אֱלֹהֵיהֶם.
רשימת החטאים ארוכה, והם מתחילים – היסטורית – בתחילת ימי העם. יש לשים לב שכל העם מואשם כאן, ולא המלך לבדו, כמקובל בספר מלכים.
כנגד הרשימה הכבדה והמעיקה של חטאי העם מציג המחבר רשימה קצרה יותר אך חשובה בהרבה – רשימת ה"טובות" שעשה האל לעמו. כמו רשימת החטאים, גם הרשימה הזאת מתחילה בתקופה מוקדמת בתולדות העם:
מול המעשים הגדולים של האל לעמו, מעשים שבנו את העם וביססו אותו בארצו, מוצגת התנהגות העם ככפיות טובה המצדיקה, בלי להכביר מילים, את החורבן והגלות שעליהם דיבר המחבר בחלק הראשון. אלוהים בחר בעם ישראל להיות לו לעם סגולה וכרת עמו ברית בסיני, אך העם הפר את הברית – והתוצאה הישירה ממעשיו הוא עונש החורבן והגלות.
המשותף לכל החטאים שנמנו הוא השתייכותם לתחום הפולחן והאמונה – היותם חטאים שבין אדם למקום. מהיכרותנו את השקפת העולם המקראית, ברור לנו מדוע כעס האל על עמו, שבגד בו ועבד אלוהים אחרים. אך התפיסה הגורסת שעבודת האלוהים בדרך שונה ממה שהמחבר חושב לדרך הנכונה, גם היא חטא, נותנת בידינו מפתח להבין את השקפת העולם הייחודית למחבר ואת "מושבו בחיים" (ה-Sitz im Leben שלו) על במת ההיסטוריה ובכתיבתה. הזכרת עבודת הבעל בנשימה אחת עם עבודת ה' בעגלים מצביעה על המחבר: יהודאי, דויטרונומיסט, שלתפיסתו קיימת רק דרך אחת לעבוד את ה': בבית המקדש בירושלים.
הבנו מיהו המחבר של הפרק. עתה נותר להבין מדוע כתב את הסיפור כפי שכתב.
בתוך הקטע העוסק בחטאי ממלכת ישראל שהביאו לחורבנה,יש פרשנים (למשל – עודד בפירוש עולם התנ"ך למלכים ב י"ז) המחלקים את הקטע כולו לשלושה חלקים: 18-7; 20-19; 23-21. חלוקה זו אינה משנה את מגמת הקטע אלא מוסיפה לו רובדי משנה. לפי החלק הראשון, עם ישראל כולו אשם בחורבן; לפי החלק השלישי, מלכי ישראל, וירבעם בן נבט בראשם, "התניעו" את תהליך החורבן. שני פסוקים חורגים מהרצף:
וַיִּתְאַנַּף ה' מְאֹד בְּיִשְׂרָאֵל וַיְסִרֵם מֵעַל פָּנָיו לֹא נִשְׁאַר רַק שֵׁבֶט יְהוּדָה לְבַדּוֹ. גַּם יְהוּדָה לֹא שָׁמַר אֶת מִצְוֹת ה' אֱלֹהֵיהֶם וַיֵּלְכוּ בְּחֻקּוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָשׂוּ (פסוקים 19-18).
פסוקים אלו אינם מספרים את קורות ישראל שחרבה, אלא מכוונים ישירות ליהודה שעודה ניצבת על תלה,יש המשייכים פסוקים אלו לעורך מאוחר וטוענים שנכתבו כאזהרה בדיעבד אחרי חורבן יהודה. ומשמשים אזהרה חמורה: זה היה גורל ישראל שחטאה! גם אתם חוטאים, ואם לא תשובו מדרכיכם הרעות, יהיה גורלכם דומה. כאן בא לידי ביטוי החלק החינוכי בכתיבת הפרק. הסופר מכוון את דבריו אל אֶחָיו, מקווה לשנות את התנהגותם הדתית ובכך לשנות את גורלו-גורלם.
למה, אם כן, חרבה ישראל?
לכאורה, לפנינו שתי תשובות שונות מבחינת דרך החשיבה. בחלקו הראשון של הפרק ניתנה תשובה מדינית-פוליטית. בחלקו השני – תשובה תיאולוגית, המניחה מעורבות עמוקה של אלוהים במתרחש עלי אדמות. אבל אם נקרא שנית את הכתוב בפסוקים הראשונים, נראה שגם בהם אפשר למצוא את השקפת העולם השולטת בחלקו השני של הפרק. על הושע נאמר שם:
וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה' רַק לֹא כְּמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנָיו (פסוק 2).תוספת זו מעוררת תמיהה. מודגש שהמלך, שבזמנו חרבה ישראל, לא היה חוטא גדול כקודמיו. הסיבה היא, ככל הנראה, רצונו של המחבר להדגיש את החטא המצטבר שבגללו חרבה שומרון, ולא את אשמת דור החורבן ומלכו בלבד.
מיד אחר כך מזכיר המחבר שהאשורים עלו על ישראל ושיעבדו אותה. כך ברור לקורא, המורגל בצורת המחשבה הזאת, שלפניו סיבה ומסובב. המלך חטא – והאל העניש את ארצו.
הוכחנו שמחבר הפרק היה יהודאי. כעת עלינו להבין מדוע כתב את מה שכתב, ובעיקר – מדוע כתב איך שכתב.
איזה מסר רצה מחבר הפרק להעביר לקוראיו?
שני מסרים מיידים עולים מקריאת הפרק. האחד – הטפת מוסר ואזהרה לממלכת יהודה. השני – שמחה לאיד נוכח מפלתה של ממלכת ישראל, שבמשך שנים ארוכות עבדה את ה' בדרך שונה מעבודת האלוהים היהודאית,המחבר אינו חוסך את לעגו מצורת עבודת ה' בישראל. בחלק השלישי של הפרק, בתיאור הגויים המביאים את אליליהם לארץ, הוא אומר: וַיִּהְיוּ עֹשִׂים גּוֹי גּוֹי אֱלֹהָיו וַיַּנִּיחוּ בְּבֵית הַבָּמוֹת אֲשֶׁר עָשׂוּ הַשֹּׁמְרֹנִים (פסוק 29). לפי ההקשר, כל עם עבד את אלוהיו במקום מגוריו, אך המחבר הוסיף משפט הרומז שכולם ריכזו את פסיליהם במקום אחד. "בית הבמות" הוא אחד מכינויי המקדש בבית-אל בפי מחבר ספר מלכים (מלכים א י"ב 31). כך, במחי קולמוס, הופך המחבר את בית המקדש בבית-אל למקום עבודת אלילים. והנה נענשה על כך.הביטוי "עד היום הזה", החותם את הקטע, אינו בא להסביר רק את זמן הכתוב, אלא גם את סופיות עונשה של ממלכת ישראל: עַד אֲשֶׁר הֵסִיר ה' אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעַל פָּנָיו כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד כָּל עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים וַיִּגֶל יִשְׂרָאֵל מֵעַל אַדְמָתוֹ אַשּׁוּרָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה. ויש גם מסר שלישי, המוסתר בחלקו השלישי של הפרק, ומספר על השומרונים.
לגבי זהותם של השומרונים קיימות שתי גרסאות:
א. הגרסה התנ"כית
לפי הנאמר בפרק, הוגלתה כל האוכלוסייה הישראלית לאזורים שונים באימפריה האשורית:
בִּשְׁנַת הַתְּשִׁעִית לְהוֹשֵׁעַ לָכַד מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶת שֹׁמְרוֹן וַיֶּגֶל אֶת יִשְׂרָאֵל אַשּׁוּרָה וַיֹּשֶׁב אוֹתָם בַּחְלַח וּבְחָבוֹר נְהַר גּוֹזָן וְעָרֵי מָדָי (פסוק 6).
במקומה הביאו האשורים גולים נוכרים ממקומות כבושים אחרים:
וַיָּבֵא מֶלֶךְ אַשּׁוּר מִבָּבֶל וּמִכּוּתָה וּמֵעַוָּא וּמֵחֲמָת וּסְפַרְוַיִם וַיֹּשֶׁב בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן תַּחַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּרְשׁוּ אֶת שֹׁמְרוֹן וַיֵּשְׁבוּ בְּעָרֶיהָ (פסוק 24).
לפנינו מפההמפה – מאתר מקראנט http://mikranet.cet.ac.il/pages/item.asp?item=12851 המראה את פיזור האוכלוסייה הישראלית ואת המקומות שמהם הובאה אוכלוסייה חדשה לישראל.
העברת אוכלוסיות ממקומות שונים באימפריה היה מקובל על האשורים ושירת היטב את מטרותיהם. מצד אחד – הגלו האשורים אוכלוסיות מורדות, פיזרו אותן במקומות שונים ברחבי האימפריה וכך מנעו התארגנות מחדש ומרידות נוספות. עונש קשה זה עזר להם להשתלט גם על הארצות השכנות לארץ שממנה הוגלתה האוכלוסייה, שחששו שגם גורלן יהיה דומה אם ימרדו. מצד אחר – האשורים לא רצו להשאיר חבלי ארץ ריקים שלא יניבו הכנסה ממסים, ולכן העבירו אליהם אוכלוסיות נאמנות פחות או יותר, שנכבשו בעבר, כדי שינציחו את הכיבוש האשורי באזור וימשיכו בתשלום המסים. הכתוב בפרק מתאים למה שנעשה בתקופה זו בידי האשורים ולכוונותיהם.
הכתוב מספר שהבבלים, הכותים, החמאים העַוִּים והסְפַרְוִים הגיעו לארץ ריקה מתושבים. מטבע הדברים, הביאו עמם את תרבויותיהם ואת אמונותיהם:
וְאַנְשֵׁי בָבֶל עָשׂוּ אֶת סֻכּוֹת בְּנוֹת וְאַנְשֵׁי כוּת עָשׂוּ אֶת נֵרְגַל וְאַנְשֵׁי חֲמָת עָשׂוּ אֶת אֲשִׁימָא. וְהָעַוִּים עָשׂוּ נִבְחַז וְאֶת תַּרְתָּק וְהַסְפַרְוִים שֹׂרְפִים אֶת בְּנֵיהֶם בָּאֵשׁ לְאַדְרַמֶּלֶךְ וַעֲנַמֶּלֶךְ אלה ספרים (אֱלֹהֵי סְפַרְוָיִם) (פסוקים 31-30).
אך בעיני ה', אלוהי הארץ,תפיסת ה' כ"אלוהי הארץ" או כאל טריטוריאלי היא תפיסה קדומה יחסית. כשדוד נאלץ לברוח מפני שאול לארץ פלשתים, הוא התלונן בפני שאול שמפניו ברח כִּי גֵרְשׁוּנִי הַיּוֹם מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת ה' לֵאמֹר לֵךְ עֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים (שמואל א כ"ו 19). המתח בין שתי תפיסות האל, הטריטוריאלית והאוניברסאלית, ניכר היטב בנאומו של שלמה בחנוכת בית המקדש: בָּנֹה בָנִיתִי בֵּית זְבֻל לָךְ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ עוֹלָמִים (מלכים א ח' 13). וזאת מול האמירה: כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי (שם 27). לא מצא חן שבתחום שליטתו סוגדים לאלים אחרים,לא כל הפרשנים סבורים שמדובר כאן בעבודה זרה. חלקם טוענים ש"יראת אלוהים" משמעה אי קיום חוקי מוסר וחוקים אחרים בין אדם לחברו, כמו שאמר אברהם לאבימלך: כִּי אָמַרְתִּי רַק אֵין יִרְאַת אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וַהֲרָגוּנִי עַל דְּבַר אִשְׁתִּי (בראשית כ' 11). ולכן שלח אריותסיפור האריות יכול לזמן תרגיל חשוב בפירוש עובדות. בהנחה שאכן היו שם אריות, אפשר לשאול את התלמידים אילו עוד הסברים יכולים להיות להופעתם או לקיומם בסיפור, ולהראות שעובדות רבות יכולות להתפרש לפי השקפת העולם של המפרש. שיהרגו במקיימי הפולחן הזה, כאזהרה. מלך אשור, שלא רצה בהתמעטות האוכלוסייה בארץ, החזיר כוהן ישראלי מהגולה כדי שילמד את הבאים מקרוב מיהו ה' וכיצד יש לעבוד אותו. התושבים למדו, אך לא הפנימו את תלמודם:
אֶת ה' הָיוּ יְרֵאִים וְאֶת אֱלֹהֵיהֶם הָיוּ עֹבְדִים (פסוק 33),
ויצרו דת חדשה, דת סינקרטיסטית.חז"ל כינו "גֵּרֵי אריות" את המתגיירים מתוך פחד או עקב סיבה אישית אחרת, בניגוד ל"גרי צדק" – המתגיירים מתוך אמונה שלמה. "גרי אריות" נעשה מאוחר יותר כינוי לכל מי שמתגייר לא מתוך רצון כֵּן לקבל עליו את מצווֹת היהדות. כינוי חז"לי נוסף לשומרונים הוא "כותים", על שם אחד העמים שהאשורים הגלו לישראל, והכינוי מדגיש את זרותם ואת אי שייכותם לעם ישראל. הכתוב אינו מפרש מדוע הפסיק האל לְשַׁלֵחַ את האריות בשומרונים, אף שלא עבדו אותו כראוי.
ב. הגרסה השומרונית
בישראל חיים עד היום כמה מאות אנשים המגדירים את עצמם "שומרונים". הם מספרים דברים אחרים לגמרי על מוצאם ועל דתם. לדבריהם, הקהילה השומרונית היא שריד לממלכת ישראל הקדומה. עד היום הקהילה מקיימת את הכתוב בתורת משה ככתבה וכלשונה.מתוך אתר הקהילה השומרונית בישראל http://www.shomronim.co.il/ לפי מסורת השומרונים, הם צאצאים לשבטי הצפון, אנשי ממלכת ישראל שלא הוגלו בידי אשור. דתם, לטענתם, היא השתלשלות הדת הישראלית הקדומה,למשל: המקדש המרכזי שלהם בשכם, את סוכות הם חוגגים בחשוון ועוד. ואין בהם ולו צאצא אחד של "גרי אריות".
אז מיהם, בעצם, השומרונים?
כדי לענות על השאלה ניעזר במקור חוץ מקראי, בכתובת סרגון המתוארכת ל-707 לפנה"ס, שנמצאה בכלח (תל נמרוד) והועתקה לכאן מאתר מקראנט:http://cms.education.gov.il/EducationCMS/Units/Tochniyot_Limudim/MikraMam/AlYessodi/Sargon.htm
[השו]מרונים אשר באו בדברים עם מלך [עוין]י שלא להשתעבד [ולא לשלם]את מס ויצאו לקרב. בכוח האלים הגדולים אדוני, נלחמתי בהם. 7,280[2] אנשים, יחד עם מר[כבותיהם] ואֵלֵי מבטחם, מניתי [כ]שלל. מתוכם גייסתי 200 מרכבות (ל)חיל מל[כותי] ואת שאריתם הושבתי בתוך ארץ אשור. חזרתי ויישבתי את שומרון יותר משהייתה קודם, ואנשים מארצות כיבושי הבאתי לתוכה. את קציני כפחה הפקדתי עליהם ועם אנשי אשור מניתי אותם. את הוד האל אשור אדני פרשתי על המצרים והערבים, ובהזכרת שמי דפק לבם (ו)רפו ידיהם. פתחתי את [הנ]מל החתום של מצרים ואת [אנשי] אשור ומצרים בללתי אלה [עם] אלה, כך [שי]סחרו [בי]ניהם.
(ההשלמות בסוגריים [ ] נעשו על פי קטעים מקבילים.)
מקור זה אינו מכריע בצורה חד משמעית איזו מבין הדעות שהוצגו למעלה מתאימה לעובדות ההיסטוריות. אמנם מוזכרת בו המילה "שומרונים", אך היא מכוונת לאנשים שישבו בממלכת ישראל בזמן הכיבוש האשורי, הקרויים על שם בירת הממלכה, ולא לעם ששכן שם מאז ועד היום.
סרגון מציין שהגלה אנשים מישראל ואליה, אך המספרים שהוא מביא אינם יכולים לכלול את כל אוכלוסיית ממלכת ישראל דאז. לפיכך, יתכן שהגרסה השומרונית מתארת את מה שקרה במציאות. אך עם זאת, ייתכן שהוא מדבר על אוכלוסיית שומרון בלבד, ואינו מציין הגליות אחרות מהערים ומהכפרים בישראל. חוקרים בני זמננו טוענים שסרגון היה המלך האשורי ששכלל את מדיניות ההגליה הדו-כיוונית והפך אותה לתהליך ממושך של העברת אוכלוסיות ממקום למקום לאורך זמן רב. וייתכן שהכתובת מדברת על הגליה אחת מני כמה. לפיכך, יתכן שהגרסה הכתובה בתנ"ך מתארת את מה שקרה במציאות.
עם כל זאת, מאמר זה נוטה להניח שחלק גדול מהאוכלוסייה הישראלית נשאר במקומו, ושרק האליטה הוגלתה. על כך מסכימים רוב החוקרים בימינו.
הייתה זו דרכה של האימפריה האשורית בתקופה ההיא להשאיר בארץ שכבשה את פשוטי העם, כדי שיעבדו את האדמה וישלמו מסים, ולהגלות את מחרחרי המלחמה הפוטנציאליים שיכולים היו להנהיג מרד. אליטה זאת שולבה בממסד האשורי בארצות שהוגלתה אליהן, וכך זכו האשורים גם בשיתוף פעולה מצד הגולים וגם בפקידים מיומנים. סימוכין לכך אפשר למצוא בדבריו של לוין בהרצאתו על היווצרות הזהות השומרונית.http://www.gofna.022.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=304432 לטענתו, המבוססת על מחקרים ארכאולוגיים עדכניים, חלק מהאוכלוסייה הישראלית לא הוגלה מעולם, ואליו צורפו יסודות אתניים רבים שהאשורים הגלו לארץ ישראל לצורכי האימפריה הנזכרים למעלה. תחילה, כל עוד השלטון האשורי התקיים, שתי האוכלוסיות כמעט שלא התערבבו זו בזו – אבל לאחר התמוטטות האימפריה האשורית התחילה התקרבות בין שתי הקבוצות הנפרדות האלה. הזהות האתנית של הרוב הייתה ישראלית, והמיעוט הזר קיבל על עצמו את דרכי ההתנהגות הדתית-תרבותית של הרוב. סביר להניח שהאוכלוסיות שהובאו לישראל הותירו את חותמן מבחינה אתנית, דתית ותרבותית על האוכלוסייה הישראלית שנותרה בארץ. לא ברור כמה ישראלים נשארו בארץ וכמה לא-ישראלים הובאו אליה, ולכן אין לדעת מה הייתה השפעתם של הבאים מקרוב על אנשי הארץ. מקובל להניח שהגיבוש הדתי-תרבותי שארך כמה מאות שנים הותיר עַם שיסודותיו הישראליים רבים יותר מיסודות אחרים.
האם הסופר הכיר את המורכבות של האוכלוסיה הישראלית?
כדי לענות על השאלה, יש להרחיק למקורות אחרים בתנ"ך. חזקיה, שחי בתקופת גלות אשור ומלך גם אחריה, התחיל, לפי הכתוב בדברי הימים, ברפורמה בפולחן ה'; וכשקרא לכל עמו לבוא ולעשות את הפסח, שלח איגרות גם לאנשי הצפון. לפי הכתוב בדברי הימים ב ל',יש להביא בחשבון שדברי הימים הוא ספר מאוחר, וחלק מן הכתוב בו אינו מבוסס על עובדות היסטוריות מוצקות. הגיעו שליחיו של חזקיה עד שבט זבולון הצפוני ובדרך עברו בשבטי אפרים ומנשה. לא כל תושבי הצפון קיבלו את השליחים בעין יפה,
וַיִּהְיוּ הָרָצִים עֹבְרִים מֵעִיר לָעִיר בְּאֶרֶץ אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה וְעַד זְבֻלוּן וַיִּהְיוּ מַשְׂחִיקִים עֲלֵיהֶם וּמַלְעִגִים בָּם (פסוק 10),
אך חלקם הצטרפו בכל זאת לפולחן ביהודה:
אֲנָשִׁים מֵאָשֵׁר וּמְנַשֶּׁה וּמִזְּבֻלוּן נִכְנְעוּ וַיָּבֹאוּ לִירוּשָׁלִָם (פסוק 11).
יאשיהו מלך יהודה, שחי כ-100 שנה אחרי גלות אשור, התייחס גם לאוכלוסייה שחיה צפונית ליהודה כשביצע את רפורמת ריכוז הפולחן. לפי הכתוב במלכים ב כ"ג, הרחיב יאשיהו את פעולות הטיהור שלו צפונה אל מעבר לגבולות ממלכת יהודה:
וְגַם אֶת הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר בְּבֵית-אֵל הַבָּמָה אֲשֶׁר עָשָׂה יָרָבְעָם בֶּן נְבָט אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל גַּם אֶת הַמִּזְבֵּחַ הַהוּא וְאֶת הַבָּמָה נָתָץ וַיִּשְׂרֹף אֶת הַבָּמָה הֵדַק לְעָפָר וְשָׂרַף אֲשֵׁרָה… וְגַם אֶת כָּל בָּתֵּי הַבָּמוֹת אֲשֶׁר בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן אֲשֶׁר עָשׂוּ מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל לְהַכְעִיס הֵסִיר יֹאשִׁיָּהוּ וַיַּעַשׂ לָהֶם כְּכָל הַמַּעֲשִׂים אֲשֶׁר עָשָׂה בְּבֵית-אֵל (פסוקים 15, 19).
גם ספר דברי הימים ב מספר על כך, בפרק ל"ד:
וּבְעָרֵי מְנַשֶּׁה וְאֶפְרַיִם וְשִׁמְעוֹן וְעַד-נַפְתָּלִי בחר בתיהם (בְּחַרְבֹתֵיהֶם) סָבִיב. וַיְנַתֵּץ אֶת-הַמִּזְבְּחוֹת וְאֶת-הָאֲשֵׁרִים וְהַפְּסִלִים כִּתַּת לְהֵדַק וְכָל-הַחַמָּנִים גִּדַּע בְּכָל-אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וַיָּשָׁב לִירוּשָׁלִָם (פסוקים 6 – 7).
סביר להניח ששני המלכים לא היו טורחים לנקות את הארץ מפולחן זר, אם לא היו חושבים שיושבי הארץ הצפונית הנם צאצאי יעקב, בדיוק כמו תושבי יהודה.
ברוך בן נריה, תלמידו וכותב קורת חייו של ירמיהו, שחי כ-130 שנה אחרי גלות אשור, מספר כמסיח לפי תומו, שתושבים מממלכת ישראל לשעבר נהגו להקריב קורבנות בבית המקדש בירושלים:
וַיָּבֹאוּ אֲנָשִׁים מִשְּׁכֶם מִשִּׁלוֹ וּמִשֹּׁמְרוֹן שְׁמֹנִים אִישׁ מְגֻלְּחֵי זָקָן וּקְרֻעֵי בְגָדִים וּמִתְגֹּדְדִים וּמִנְחָה וּלְבוֹנָה בְּיָדָם לְהָבִיא בֵּית ה' (ירמיהו מ"א 5).
אנשים אלו, שרובם נרצחו אחר כך בידי ישמעאל בן נתניה, רוצחו של גדליהו בן אחיקם, באו, לפי הכתוב, קרועי בגדים – כלומר, נוהגים מנהגי אבלות על חורבן הבית, להביא למקומו ההרוס "מנחה ולבונה". מכאן מסתבר שגם אחרי חורבן הבית היו שנהגו לקיים פולחן כלשהו בין ההריסות. אנשים אלו, שבאו מן הצפון הרחוק, הם ההוכחה לזהות אמונית בין הצפון ובין יהודה, ששרדה זמן רב לאחר גלות אשור.
שלוש מובאות אלו מראות שבממלכת ישראל נשארו ישראלים, ושלא כולם הוגלו לאשור.
גם מחבר הפרק שלפנינו יודע זאת:
עַד הַיּוֹם הַזֶּה הֵם עֹשִׂים כַּמִּשְׁפָּטִים הָרִאשֹׁנִים אֵינָם יְרֵאִים אֶת ה' וְאֵינָם עֹשִׂים כְּחֻקֹּתָם וּכְמִשְׁפָּטָם וְכַתּוֹרָה וְכַמִּצְוָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת בְּנֵי יַעֲקֹב אֲשֶׁר שָׂם שְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל. וַיִּכְרֹת ה' אִתָּם בְּרִית וַיְצַוֵּם לֵאמֹר לֹא תִירְאוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְלֹא תִשְׁתַּחֲווּ לָהֶם וְלֹא תַעַבְדוּם וְלֹא תִזְבְּחוּ לָהֶם. כִּי אִם אֶת ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה אֹתוֹ תִירָאוּ וְלוֹ תִשְׁתַּחֲווּ וְלוֹ תִזְבָּחוּ. וְאֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַב לָכֶם תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת כָּל הַיָּמִים וְלֹא תִירְאוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים. וְהַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתְּכֶם לֹא תִשְׁכָּחוּ וְלֹא תִירְאוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים. כִּי אִם אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם תִּירָאוּ וְהוּא יַצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד כָּל אֹיְבֵיכֶם (פסוקים 39-34).
פשוטו של מקרא הוא שהשומרונים אינם מקיימים את הברית שנכרתה בינם לבין אלוהים שהעלה אותם ממצרים ונתן להם את התורה – ורק אם הם חלק מעם ישראל, מעשרת שבטי הצפון שנשארו בארץ ולא הוגלו, יש טעם בהטפת המוסר הארוכה הזאת.פרשנים אחדים נוטים לחשוב שהקטע מדבר על הגויים שהאשורים הגלו לישראל, ושכולו תוספת מאוחרת מימי עזרא ונחמיה. פירוש זה קשה, כי בקטע נמצאים שיוכים רבים לעם ישראל ולהיסטוריה שלו, והדבר אינו מתאים לגויים. אחרים סבורים שהקטע מכוון אל הישראלים שהוגלו לאשור וחוזר ומסביר להם את הסיבה לגלותם. פירוש זה מניח עריכה לקויה של הפרק, כי לפיו היה מקומו של הקטע אמור להיות אחרי פס' 23.
נראה כי בוויכוח בין הגרסה הרשמית של פרק י"ז ובין זו של השומרונים, ידה של הגרסה השומרונית על העליונה.
אם כך הוא, מדוע בחר הסופר לעוות את ההיסטוריה?
אם נקרא את הכתוב בזהירות, נראה שכוונת הסופר ברורה: ברצונו לשכנע את קוראיו שלעם היושב בשומרון אין כל קשר לעם היושב ביהודה. אלו הם שני עמים שונים, מוצאם האתני שונה ודתותיהם מרוחקות מאוד זו מזו.
כדי להבין מדוע הוא עושה זאת, עלינו לקבל את הנחת החוקרים החושבים שיש בכתוב שתי שכבות: האחת – שכבת המקור שנכתבה כנראה סמוך לזמן התרחשות האירועים (עד שלושה דורות אחריו), והשנייה – שכבת העריכה, המתוארכת לתקופה מאוחרת בהרבה, למאה ה-5 לפנה"ס, תקופת עזרא ונחמיה.
כותבי שכבת המקור הכירו ככל הנראה את המציאות ההיסטורית, אך רצו מאד להדגיש את הפן החינוכי-תיאולוגי של הדברים. לדעתם, מי שחוטא בחטאים כבירים כל כך – זה שעובד את האל בדרך שאינה הדרך הנכונה, דרך העגלים והבמות, זה המורד במלך החוקי שהאל בעצמו המליך על עמו, אחת דינו להיענש בעונש כבד ביותר. אשור נתפסת כ"שבט אפו" הוֹי אַשּׁוּר, שֵׁבֶט אַפִּי; וּמַטֶּה-הוּא בְיָדָם, זַעְמִי. (ישעיהו י 5) של האלוהים, והעונש שהיא מביאה על אנשי ישראל החוטאים נתפס כעונש משמיים.
החוקרים חלוקים בדעותיהם לאיזו תקופה לשייך את שכבת העריכה, אך מסכימים פה אחד באשר לכוונתה, הממשיכה את היחס השלילי כלפי השכנים מצפון. העורכים רצו להציג את השומרונים כלא-יהודים, שאין להם זכות לבוא בקהל ישראל. זאת ועוד: לשיטתם של העורכים – השומרונים עובדים את ה' בצורה לא-נכונה, סינקרטיסטית, מאז חורבן שומרון "ועד היום הזה" ברציפות, כך שאין סיכוי שדתם היא הדת היהודית. הם מוקצים ואסורים לבוא בקהל.
האם הפרק נערך בימי שיבת ציון, בזמן ש"צָרֵי יְהוּדָה וּבִנְיָמִן" (עזרא ד' 1) רצו להשתתף בבניית היכל ה'? האם נערך מאוחר יותר, בימי עזרא ונחמיה, שניסו בכל כוחם לגרש את הנשים הנכריות שנשאו רבים וטובים מיהודי הארץ (עזרא י', נחמיה י"ג)? אין לדעת. הפרק משרת היטב את כוונת שני המאורעות.
של מי הוא אפוא פרק י"ז במלכים ב?
התשובה על השאלה ברורה כעת: הפרק מספר על חורבן ממלכת ישראל, אך כל כולו מכוון ליהודאים שכתבו אותו ושיקראו בו. בין שהוא מכוון לתושבי ממלכת יהודה בזמן חורבן ישראל, שהוזהרו על ידי תיאור המאורעות וסיבותיהם שחורבן כזה יכול לבוא גם עליהם, ובין שהוא מכוון לשבי הגולה בתחילת תקופת הבית השני, שחיפשו הצדקה להתבדלותם מתושבי הארץ ומצאו אותה בסיפור זה.
תוספת: מה עלה בגורלם של תושבי ממלכת ישראל שהוגלו לאשור?
התנ"ך אינו מתעניין בגורלם של תושבי ישראל שהוגלו לאשור ואינו מספר עליהם דבר וחצי דבר, מלבד המקומות שאליהם הוגלו, כמו שאינו מתעניין כמעט בגורלם של היהודאים שהוגלו לבבל כ – 140 שנה אחר כך.
בתעודות אשוריות אפשר לגלות פרטים מעטים בלבד. יש שמות ישראליים מובהקים, שבראשם או בסופם מופיע היסוד התאופורי "יהו", או כאלה השייכים לאוצר המילים העברי – המעידים על מוצאו הישראלי של האדם המוזכר בתעודה. בחלק מהתעודות זיקתו של אותו אדם לישראל מצוינת במפורש.
סרגון מזכיר בכתובתו שלקח מספר מסוים של אנשים מגולי שומרון לצבאו ולמרכבותיו. ואכן במסמכים אשוריים נמצאו שמות עבריים, לצד חלק מהשמות האלה נמצא ייחוס שומרוני, ובאחד התבליטים מתוארת קבוצת אנשים לובשי מדים שאפשר לראות בהם מאפיינים ישראלים.
חלק מאותם שמות ישראליים מופיעים בתעודות לצד תארים צבאיים ומנהליים, ודבר זה מחזק את הדעה שהאליטה של העם היא שהוגלתה, ושהאשורים השתמשו בה לחיזוק המערך השלטוני של האימפריה.
אך אלו הם רק מקרים בודדים – ואין ללמוד מהם לגבי רוב הגולים, שככל הנראה התבוללו בתוך דורות מעטים בעמים שלארצותיהם הוגלו.
ביבליוגרפיה
1. מלמט, א' ואפעל י' (עורכים), "אחריתה של ממלכת ישראל", בתוך: ההיסטוריה של עם ישראל, ימי המלוכה – היסטוריה מדינית, עם עובד, תשמ"ב.
2. גליל, ג' (עורך), מלכים א, מלכים ב, בתוך: עולם התנ"ך, דודזון-עתי, 1994.
3. קיל, י' (עורך), ספר מלכים, בתוך: דעת מקרא, מוסד הרב קוק, תשמ"ט.
4. לוין י', "היווצרות הזהות השומרונית בין גלות אשור למלכות פרס", הרצאה בכנס "במעבה ההר", http://www.gofna.022.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=304432
5. צפריר, ר', "גלות שומרון" (מפה), אטלס מקראנט, 2005, http://mikranet.cet.ac.il/pages/item.asp?item=12851
6. תדמור, ח', "חורבן שומרון", הרצאה, בתוך: ב' צביאלי (עורך הסדרה), שיחות במקרא, http://www.daat.ac.il/daat/tanach/rishonim/hurban-4.htm
7. אתר הקהילה השומרונית בישראל
http://www.shomronim.co.il/
