למה ה' חיכה עד עכשיו כדי לבטל את גזרת אליהו?
לאחר שלוש שנות בצורת, שבהן היה אליהו מוגן מפני הרעב, שולח ה' את אליהו לבשר לאחאב על בואו של הגשם:
וּדְבַר-ה' הָיָה אֶל-אֵלִיָּהוּ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁית לֵאמֹר לֵךְ הֵרָאֵה אֶל-אַחְאָב וְאֶתְּנָה מָטָר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה (פסוק 1).
ה' משתמש במילים דומות לאלה שאמר אליהו לאלמנה (בפרק י"ז, פסוק 14):
עַד יוֹם תתן- (תֵּת-) ה' גֶּשֶׁם עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה.
רוצה לומר: ה' החליט שהגיע הזמן לתת מטר על פני האדמה, ולא להמשיך לחכות שאליהו ישנה את דברו מפרק י"ז, פסוק 1.
הפעם (כמו בי"ז 2, 8 ובניגוד לי"ז 1) כתוב במפורש שזהו דבר ה' אל אליהו. זאת ועוד, ה' שולח את אליהו אל אחאב, כאילו רוצה לומר: "בישרת" לאחאב שתבוא הבצורת, ועכשיו תבשר לו על בוא הגשם. שלישית, וְאֶתְּנָה מָטָר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה – אני, ה', ולא אחר.
למה ה' טרח לנסות "לחנך" את אליהו בזמן שהעם סובל מרעב? לדעת הרב אלחנן סמט,ראו בפרשנותו של הרב אלחנן סמט, פרקי אליהו. ומצוי באתר: http://www.daat.ac.il/DAAT/tanach/samet3/1-2.htm אמנם אליהו הוא זה שהביא את הבצורת, אך הוא לא עשה זאת בלי סיבה, אלא בגלל חטאי עבודת הבעל של בני ישראל.ראו בפרק י"ז את דיוננו על הסיבה לבצורת. לכן ה' שיתף עמו פעולה. אליהו מייצג את מידת הדין, והאל – את מידת הרחמים. יש למידת הדין מקום בעולמנו, אך האל מנסה להראות לאליהו את חשיבותה של מידת הרחמים.הדמיון לספר יונה בולט, אך לא נדון בזה כאן.
האם אליהו למד את הלקח?
נראה כי אליהו ממהר לבצע את מצוות ה' כמו שנאמר: וַיֵּלֶךְ אֵלִיָּהוּ לְהֵרָאוֹת אֶל-אַחְאָב, אך הסופר הנפלא "מותח" אותנו, ולפני שיתגלה בפנינו "מפגש פסגה" זה שבין אליהו לאחאב הוא משהה את סיפור המפגש בארבעה עשר פסוקים, ארבעה מהם מוקדשים לסצנה נוגעת ללב של אחאב ועובדיהו, המחפשים חציר כדי לחיות סוּס וָפֶרֶד (פסוקים 3- 6), ועוד כעשרה למפגש המקדים של אליהו ועובדיהו.
הסצנה של אחאב ועובדיהו המחפשים חציר מהווה מערך השוואה ניגודי לאליהו.גרסיאל מ' (תשנ"א). מדרשי השמות במחזור הסיפורים על אליהו ואחאב. ספר פרופ' חמ"י גבריהו; מחקרים במקרא ובמחשבת ישראל. הוצאת החברה לחקר המקרא בישראל. http://mikranet.cet.ac.il/pages/item.asp?item=8802&str1=%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%94%D7%95&x=0&y=0&str3=&find=1&ex=0&docs=1&pic=1&sites=1&title=&all=1 הניגוד מודגש על ידי החזרה על השורש כ-ר-ת בפסוקים 4- 5: בעוד אליהו ישב בנחל כרית (אותו שורש) ואכל בשר ולחם פעמיים ביום – איזבל הכריתה את נביאי ה' ועובדיהו הציל מאה מהם, ואף סייע לאחאב לחפש חציר כדי לא להכרית את הבהמות. ועוד נחזור (בפרק י"ט) להבדל בין אליהו לעובדיהו.
אליהו, כזכור, נשלח על ידי ה' לדבר אל אחאב. אך הוא בוחר להופיע דווקא בפני עובדיהו, ולא בפני אחאב.
מדוע מופיע אליהו בפני עובדיה ולא בפני אחאב, כאשר צווה?
ניתן לשער שאליהו מפחד מפני אחאב, שעל פי עדות עובדיהו (בפסוק 10), חיפש אותו בכל מקום אפשרי. שתי בעיות מתעוררות מהשערה זו. ראשית, לא ברור אם אליהו ידע שמחפשים אחריו.
שנית, כאשר אליהו פוגש את עובדיהו, הוא לא מוסר לו את דברי ה', אלא מבקש ממנו: לֵךְ אֱמֹר לַאדֹנֶיךָ הִנֵּה אֵלִיָּהוּ (פסוק 8). ניתן לומר שהוא מתעקש למסור את הבשורה על הגשם לאחאב בכבודו ובעצמו.
אם כך, אליהו מבקש לבצע את שליחותו ולפגוש את אחאב. האמנם? המשך הסיפור אינו תומך בפרשנות זו. כי גם כאשר אחאב מגיע סוף סוף לפגוש את אליהו (פסוק 16- 19) – אליהו לא אומר לו את דבר ה' אשר צוּוה לומר.
נראה שמה שחשוב לאליהו הוא שאחאב יבוא אליו – המלך אל הנביא. כאשר אחאב מגיע, הוא ואליהו מחליפים דברים קשים, ואליהו מסביר (מה שלא הוסבר קודם) מדוע באה הבצורת על ישראל – בגלל עבודת הבעל (פסוק 18). אמנם אליהו לא התבקש על ידי ה' לומר כדברים האלה, אבל ניתן לטעון שהסבר כזה בהחלט היה חסר, וחשוב שנֶאמר. עכשיו אנחנו כבר ממש מחכים שאליהו יגיד סוף סוף את מה שאמר לו ה' להגיד – עומד לבוא גשם. אך לא, אליהו עדיין לא הגיע לכך.
כאשר עובדיהו חושש שאליהו ייעלם, כפי שנעלם במשך שלוש שנות הבצורת, אליהו מרגיע אותו ואומר: חַי ה' צְבָאוֹת אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו כִּי הַיּוֹם אֵרָאֶה אֵלָיו (פסוק 15). אליהו משתמש בביטוי זהה לזה שאמר בפרק י"ז, פסוק 1: אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו. אולי הדמיון מרמז לכך, שגם הפעם אליהו, שליח ה', "ייקח יוזמה", כמו שעשה בהכרזה על הבצורת? ואכן, אליהו יוזם צעד מפתיע – הוא דורש מאחאב לאסוף את נביאי הבעל והאשרה אל הר הכרמל (פסוק 19). למה? מה פתאום? אין הסבר. אולי אליהו רוצה להפגין את יכולותיו לפני שיאמר סוף סוף לאחאב את מה שציווה עליו ה'? לאליהו הפתרונים.
מה מבקש אליהו למסור בתפילתו אל ה'?
כך או כך, "המופע האורקולי" שעושה אליהו על הר הכרמל בהחלט אינו חלק מההוראות שניתנו לו על ידי ה'. שוב אליהו "לוקח יוזמה",על כך כותב סמט (ראו הערה מס' 1): "מובן שהמבחן בכרמל נעשה ביזמת אליהו, אולם זאת במסגרת תפקידו כנביא ה' השלוח אל ישראל". והאל משתף איתו פעולה, ומעלה אש במזבח (פסוק 38). למה? אולי בגלל שלפני כן אליהו ריפא את מזבח ה' ההרוס (פסוק 30) והתפלל לה' (פסוקים 36- 37).
בתפילתו אומר אליהו:
ה' אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל הַיּוֹם יִוָּדַע כִּי-אַתָּה אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל וַאֲנִי עַבְדֶּךָ ובדבריך (וּבִדְבָרְךָ) עָשִׂיתִי אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. עֲנֵנִי ה' עֲנֵנִי וְיֵדְעוּ הָעָם הַזֶּה כִּי-אַתָּה ה' הָאֱלֹהִים וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת-לִבָּם אֲחֹרַנִּית (פסוקים 36- 37).
לנו, הקוראים, שיודעים מה ה' אמר לאליהו לעשות ולומר (פסוק 1) – קשה שלא לראות בפניית אליהו לה' מעין התנצלות. אליהו מציין שהוא עבדו של ה'. הוא מוסיף הסבר: ובדבריך (וּבִדְבָרְךָ) עָשִׂיתִי אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה – אנחנו יודעים שזה לא לגמרי מדוייק, אבל אליהו מתכוון לומר, ואין ספק שבכנות מלאה, שכל מה שהוא עשה – עשה למען יראו כולם שאַתָּה ה' הָאֱלֹהִים. כלומר: המטרה ברורה, והיא מטרה חיובית. נשים לב כי גם הפעם, כמו בנס החייאת הילד, ה' נענה רק לאחר פסוק 37. בפסוק 36 אין בקשה, ואליהו הוא עדיין מרכז הפנייה. רק לאחר פסוק 37 נענה ה' ומוריד אש על המזבח הרטוב.
אֲחֹרַנִּית זה אחורה או קדימה?
הביטוי וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת-לִבָּם אֲחֹרַנִּית (פסוק 37) מעורר קושי גדול. במסכת ברכות לא ע"ב מובאת דרשה, אשר שימשה בסיס לפירושיהם של כמה מן המפרשים:
אמר רבי אלעזר: אליהו הטיח דברים כלפי מעלה, שנאמר: "ואתה הסבות את לבם אחורנית".
פרשנים רבים רואים בדבריו של אליהו הטלת אחריות על ה' לכך שישראל היו שקועים עד עתה בחטאם. אך כנגד זה קיימים פירושים אחרים, המסבירים:ראו מגוון פירושים במאמרו של סמט (לעיל). אתה, ה', תסֵב את אמונת בני ישראל מהבעל אחורה, כלומר: בחזרה לאמונה בה'. כמובן שלדרכי הפרשנות השונות יש השלכות מרחיקות לכת על האופן בו מצטיירת דמותו של אליהו.
ושוב ה', המחנך הסבלן של אליהו – משתף פעולה למען המטרה החיובית, ועושה מה שאליהו מבקש (פסוק 38). המטרה הושגה: כל העם מודה שה' הוּא הָאֱלֹהִים ה' הוּא הָאֱלֹהִים (פסוק 39).
על השחיטה ועל הגשם
לאחר הודאת העם בכך שה' הוּא הָאֱלֹהִים (פסוק 39), מצווה אליהו:
תִּפְשׂוּ אֶת-נְבִיאֵי הַבַּעַל אִישׁ אַל-יִמָּלֵט מֵהֶם וַיִּתְפְּשׂוּם וַיּוֹרִדֵם אֵלִיָּהוּ אֶל-נַחַל קִישׁוֹן וַיִּשְׁחָטֵם שָׁם (פסוק 40).
הפעם החריגה של אליהו מהוראת ה' (לֵךְ הֵרָאֵה אֶל-אַחְאָב וְאֶתְּנָה מָטָר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה – י"ח 1) ברורה, ויש בה כדי לזעזע את הקורא בן ימינו. הפער בין ההנחיה הפשוטה של ה' – ללכת ולומר לאחאב שה' יביא גשם – לבין השחיטה של 400 נביאי הבעל, הוא עצום ומעורר תהיות.
נראה שהסופר רומז על עמדתו כלפי התנהגותו של אליהו בכך שהוא מייחס רק לאליהו את הורדת 400 הנביאים לקישון ושחיטתם. הפעלים הם בלשון יחיד, למרות שסביר להניח שאליהו לא יכול היה לבצע את המעשה לבדו.על הקושי לרדת מהכרמל לקישון ראו רוזנסון י' (תשס"ב). אליהו בכרמל – מגיאוגרפיה לפרשנות ספרותית. טללי אורות י': http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/taleley/eliyahu-2.htm בכך רומז הסופר, שאליהו הוא האחראי למעשה, גם אם לא הוא עצמו שחט במו ידיו את 400 הנביאים.
גם הבחירה בפועל וַיִּשְׁחָטֵם מרמזת על ביקורתו של הסופר כלפי התנהגות אליהו. בדרך כלל שוחטים בעלי חיים, לא בני אדם (למשל: שחיטת הפסח – שמות י"ב 21, ועוד דוגמאות רבות בתנ"ך לשחיטת קורבנות). יפתח שחט 42.000 איש מבני אפרים (שופטים י"ב 6). יהוא דואג לשחיטת 70 בני המלך (מלכים ב' י' 7) כדי לסלול לעצמו את הדרך למלוכה. נבוכדנאצר מלך בבל שחט את בני צדקיהו לעיניו, וכן את כל שרי יהודה (ירמיה ל"ט 6, נ"ב 10). בישעיה נ"ז 5- 6 ישנה עדות לפולחן אלילי שהיה כרוך בשחיטת ילדים ליד נחלים. השוואת אליהו למעשים אלו בהחלט לא מחמיאה לו….
ועכשיו, אחרי השחיטה, האם יגיד אליהו סוף סוף לאחאב את מה שה' ציווה עליו?
מסתבר שלא. אליהו לא אומר לאחאב שה' יביא גשם. נראה שהוא שיכור מהצלחותיו ומעשיו ומנסה להראות לאחאב שהוא הוא, אליהו, מביא הגשם, כפי שאמר לאחאב בתחילת פרק י"ז (אִם-יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר כִּי אִם-לְפִי דְבָרִי). הוא נותן לאחאב הוראות: עֲלֵה אֱכֹל וּשְׁתֵה כִּי-קוֹל הֲמוֹן הַגָּשֶׁם (פסוק 41) – בלי להזכיר את ה'.
אליהו עצמו עולה אל ראש הכרמל, המקום בו ביצע את נס האש על המזבח – נקודת השיא של פועלו – וַיִּגְהַר אַרְצָה וַיָּשֶׂם פָּנָיו בֵּין בִּרְכָּו (פסוק 42). הוא שולח את נערו שבע פעמים להתבונן בכיוון הים, עד שעולה עָב קְטַנָּה כְּכַף-אִישׁ (פסוק 44). או אז הוא שולח את נערו אל אחאב כדי לומר לו: אֱסֹר וָרֵד וְלֹא יַעֲצָרְכָה הַגָּשֶׁם (שם), וכך אכן קורה. בכל הקטע הזה לא מוזכר כלל ה' – אליהו לא פונה לה', לא מזכיר את ה' בפני נערו, ובעיקר – לא מזכיר את ה' בדבריו לאחאב. מבחינת אחאב, אליהו הוא זה שהביא את הבצורת (פסוק 17) ואליהו הוא זה שהביא את הגשם (וראו הדיווח של אחאב לאיזבל בפרק י"ט, פסוק 1 – מבחינתו, אליהו הוא זה שעשה הכול).רוזנסון (לעיל) רואה את הדברים אחרת: "כאן מתנסה אליהו במצב של…גשם אין!!… מוטיב התצפית והעלייה אל 'הראש' מחדדת זאת מאוד! בסופו של דבר חש הקורא, כי לא אליהו מונע גשם ומורידו, אלא ה', שבנסיבות המיוחדות הללו מעניק כוח רב לנביאו. אליהו, כמוהו כבני תמותה רגילים, יכול לצפות לעבר העננים, אך לא להחיש את בואם".
האם גם הפעם ה' יהיה כה סבלני ורחום כלפי התנהגותו של אליהו? אולי כן, כי בסוף הפרק כתוב ש
וְיַד-ה' הָיְתָה אֶל-אֵלִיָּהוּ וַיְשַׁנֵּס מָתְנָיו וַיָּרָץ לִפְנֵי אַחְאָב עַד-בֹּאֲכָה יִזְרְעֶאלָה (פסוק 46).
כלומר: בזכות יד ה' הצליח אליהו לרוץ לפני מרכבת אחאב מהכרמל ועד יזרעאל. התשובה הסופית לשאלה תגיע, אולי, בפרק הבא, פרק י"ט.
ביבליוגרפיה:
1. גרסיאל מ' (תשנ"א). מדרשי השמות במחזור הסיפורים על אליהו ואחאב. ספר פרופ' חמ"י גבריהו; מחקרים במקרא ובמחשבת ישראל. הוצאת החברה לחקר המקרא בישראל.
2. סמט א, פרקי אליהו. ומצוי באתר: http://www.daat.ac.il/DAAT/tanach/samet3/1-2.htm
3. רוזנסון י' (תשס"ב). אליהו בכרמל – מגיאוגרפיה לפרשנות ספרותית. טללי אורות י'.
