מי אתה, אליהו?
במלכים א' י"ז 1 אנו פוגשים לראשונה את אליהו, עליו לא שמענו דבר עד כה.וכמו שאליהו מופיע באופן מסתורי– הוא נעלם באופן מסתורי (מלכים ב' ב'), אך לא נעסוק בזה כאן. שלא כמו נביאיםבמאמר זה לא אתייחס להבחנה בין נביאים קלאסיים לנביאים עממיים. היא אינה רלוונטית כאן. אחרים בתנ"ך, שבדרך כלל מתוארת הקדשתם לנבואה (משה – שמות ג'- ד' 17, ירמיהו- ירמיה א', ועוד) או ניתן לנו מידע לגביהם (למשל: עמוס – עמוס א' 1) – על אליהו איננו יודעים כמעט דבר.
אנו יודעים שאליהו הוא מתושבי גלעד, אך גם פירוש מוצאו – הַתִּשְׁבִּי – אינו ברור. לדעת גרסיאל,גרסיאל מ' (תשנ"א). מדרשי השמות במחזור הסיפורים על אליהו ואחאב. ספר פרופ' חמ"י גבריהו; מחקרים במקרא ובמחשבת ישראל. הוצאת החברה לחקר המקרא בישראל. http://mikranet.cet.ac.il/pages/item.asp?item=8802&str1=%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%94%D7%95&x=0&y=0&str3=&find=1&ex=0&docs=1&pic=1&sites=1&title=&all=1 בעקבות נלסון גליק, אליהו היה מיבש גלעד.
המסתורין בהופעתו של אליהו מועצם בשל העובדה, שלא נמסר כי ה' שלח את אליהו להינבא. אמנם אליהו אומר שהוא "עמד לפנֵי" ה',גם אברהם עמד לפני ה' (בראשית י"ח 22), והעם כולו עמד לפני ה' במעמד הר סיני (דברים כ"ט 14). אך איננו שומעים על גזירה אלוהית חמורה של בצורת אלא מפי הנביא. לכן אנו תוהים אם מיוזמתו פועל כאן אליהו או מכוח צו אלוהי מפורט, ברור ומפורש.
אותו אדם מסתורי נושא את דברו בפני אחאב מלך ישראל – לא יותר ולא פחות, ולא בפני העם, כנביאים אחרים. ראשית הוא נשבע בשם ה':
חַי-ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו.
אבל שבועה בשם ה' נפוצה במקרא, ואינה מעידה על דבר נבואה בהכרח (למשל: דברי דוד לנתן בשמואל ב' י"ב 5, או דברי עובדיהו לאליהו במלכים א' י"ח 10). נביאים משתמשים בנוסחאות פתיחה אופייניות, המעידות על כך שדבריהם נמסרו להם על ידי ה'. למשל: כֹּה-אָמַר ה' (שמות י"א 4, שמואל ב' ז' 5, מלכים ב' כ' 5, ועוד) או וַיְהִי דְבַר-ה' אֵלַי לֵאמֹר (ירמיה א' 11, יחזקאל כ"ו 1, ועוד הרבה). נוסחאות אלה נעדרות מדברי אליהו.
מה אומר אליהו, לאחר שנשבע בשם ה'?
אִם-יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר כִּי אִם-לְפִי דְבָרִי.
הוא מכריז שבצורת תימשך "שנים" – אין הוא מציין כמה שנים, ובכל מקרה, שָּׁנִים לא נשמע מעודד בכלל….
אולם קשה מזה – אליהו לא מסביר בשל מה תבוא הבצורת. מסמיכות הפרשיות בין סוף פרק ט"ז לתחילת פרק י"ז אנחנו יכולים להסיק, שאליהו מודיע על בצורת בגלל חטאי אחאב, הנזכרים בט"ז 30- 34, אך הדברים לא נאמרים במפורש. בדרך כלל נהגו הנביאים להסביר את הסיבה לעונש, כדי לאפשר לחזור מהדרך הרעה (דברי נתן לדוד בשמואל ב' י"ב 7- 13, ירמיה ז' 3- 15, ועוד הרבה). אליהו לא מסביר ולא נותן לעם פתח לתיקון המצב. נבואתו אינה נבואה מותנית, כמו נבואות רבות בתנ"ך.
והתמוה ביותר – אליהו אומר שלא יבוא טל ומטר כִּי אִם-לְפִי דְבָרִי, כלומר: לפי דברו של אליהו. אליהו הוא הקובע שתהיה בצורת והוא זה שיקְבע לכמה זמן היא תימשך. אנחנו רגילים מהמקרא, שבצורת משמשת עונש בידי האל על חטאי בני ישראל (למשל: דברים כ"ח 24), אבל תמוה שאדם קובע שתהיה בצורת וכי היא תימשך עד שהוא, אותו אדם, יחליט לסיימה.
איך מתייחס ה' לנביאו החריג?
כבר מהמשפט הראשון של אליהו מתגלה לפנינו נביא יוצא דופן, הרואה עצמו גוזר הגזירות ומסיימן, שאינו מעניק הסבר לשומעיו על הגזירה ושאינו מותיר פתח להידברות, שינוי והבנה.
לכאורה נראה כי ה' אינו מגיב לכך – הוא פשוט מחולל לאליהו שלושה ניסים – אחד בנחל כרית ושניים בצרפת שבצידון.
אנו נבקש להציע כי האל הרחום והחנון לא מעניש את אליהו על אופן דיבורו היהיר, אלא מנסה לחנך אותו וללמד אותו לקח בעזרת הסדרה של שלושת הניסים.
מה אמורים הניסים ללמדו?
ראשית הם אמורים להזכיר לאליהו את כוחו הבלתי מוגבל של האל, הגדול מכוחו של אליהו עצמו. שנית, שניים מהניסים (נס העורבים ונס כד הקמח וצפחת השמן) נועדו גם להבטיח שאליהו יישאר בחיים בשנות הבצורת שהוא עצמו הכריז עליהן…. זה יכול ללמד את אליהו משהו גם על מידת הרחמים של האל, ואולי אליהו ילמד, כנביאו של האל, ללכת בדרך זו. האמנם כך יקרה?
הנס הראשון
את תיאור הנס הזה (וגם את תיאור הנס הבא) פותחת נוסחת הנביאים שהזכרנו לעיל: וַיְהִי דְבַר-ה' אֵלָיו לֵאמֹר (פסוקים 2, 8). כמה אירוני שנוסחה זו באה כאן, כשה' אומר לאליהו מה לעשות כדי להציל את חייו, אך היא לא הופיעה כשאליהו הודיע על בצורת לעַמו…
ה' פונה לאליהו במילים לֵךְ מִזֶּה (פסוק 3). אומר על כך ר' שמואל לניאדורבּהּ של ארם צובה (= חַלֶבּ שבסוריה) ובן דורו הצעיר של ר' יוסף קארו (המאה השש-עשרה). בפירושו "כלי יקר" על נביאים ראשונים:
אף על פי שאליהו לשם שמים נתכוון, לכבוד ה' ועבודתו, עם כל זה היה פועֵל אכזריות למנוע מהם אפילו הטל שאינו נעצר… ולעומת זה (וכתגובה לכך) אמר לו "לך מזה", שטרדו משם, או אפשר: "לך מזה", כלומר: מזה האכזריות שעשית במניעת הטל מהברכה.
כלומר: ר' שמואל לניאדו מציע שני פירושים לביטוי לֵךְ מִזֶּה – לך מכאן, במובן הפיזי של הביטוי. יש כאן מעין גירוש של אליהו.ראו בפרשנותו של הרב אלחנן סמט, פרקי אליהו. ומצוי באתר: http://www.daat.ac.il/DAAT/tanach/samet3/1-2.htm או: לך מדרכך הקשה, האכזרית. כך או כך, הביטוי מביע את מורת רוחו של ה' מכך שאליהו הביא גזרה קשה על העם מיוזמתו.
לאן אליהו צריך ללכת? לנחל כרית. וממשיך ר' שמואל לניאדו ומפרש באותה רוח ביקורתית:
ונסתרת שם בנחל כרית כי שם מושבך, שצריך [מקום מושבך ל]היכרת כשם המקום אשר תשב בו: 'נחל כרית' – לשון כריתה.וראו גם רוזנסון י' (תשס"ב). אליהו בכרמל – מגיאוגרפיה לפרשנות ספרותית. טללי אורות י': http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/taleley/eliyahu-2.htm
עם זאת, לצד הביקורת על אליהו, ניתן לומר שה' מרחיק את אליהו ממרכז הממלכה כדי להצילו מאחאב, שללא ספק ירצה לנקום בו על גזרת הבצורת שגזר על העם (דבר אותו ניתן ללמוד ממלכים א' י"ח 10, המזכיר את חיפושיו הנואשים של אחאב אחרי אליהו). גם בשליחתו לצרפת שבצידון בנס הבא בפרקנו (פסוק 9) מתגלה רחמנותו של ה'.
בנחל כרית יאכילו העורבים את אליהו. מהו המסר שמבקש אלוהים להעביר לאליהו באמצעות הזנתו דווקא בעזרת עורבים? העורבים מתוארים בתנ"ך כעופות אכזריים, שאינם דואגים לגוזליהם ואינם מאכילים אותם (תהלים קמ"ז 9, איוב ל"ח 41). לכן יש המפרשים את בחירת העורבים כמסר נוזף לאליהו, המתאכזר לעמו ומונע ממנו מזון, כמו שהעורב עושה לגוזליו.לא ידוע לנו שהעורבים בטבע אכן נוהגים כפי שמתואר בתנ"ך.
האם אליהו מציית לה'? כתוב וַיֵּלֶךְ וַיַּעַשׂ כִּדְבַר ה' (פסוק 5). האם באמת עשה אליהו בדיוק מה שה' אמר לו? כותב גרסיאל:ראו הערה מס' 3.
ה' מורה לאליהו להסתתר בנחל כרית: "ונסתרת בנחל כרית" (שם, ג). אולם אליהו איננו נוהג כפליט המסתתר, אלא הוא "יושב", כלשון הכתוב: "וילך וישב בנחל כרית" (שם, ה). בתיאור זה בכללותו נשמעת בת קול של ביקורת ואירוניה דקיקה על אליהו, היושב מרוחק ותלוש מעמו.
כדאי לשים לב, שאליהו נהנה מתזונה עשירה בימים שהיה בנחל כרית – פעמיים ביום קיבל לחם ובשר, ושתה ממי הנחל. זאת בעוד בני עמו סובלים מרעב.
אולם לא לאורך זמן יכול אליהו לשבת בנחל כרית. אליהו נהנה ממצב זה עד שהנחל מתייבש. ואומר על כך רש"י:
"וייבש הנחל" – כדי שידע צורך הגשמים וְיַטריח לִגלות. שהיה קשה בעיני הקב"ה שישראל שרוין ברעב.
אליהו צריך לנדוד למקום אחר כדי לשרוד. כך גם הוא חווה, ולוּ במקצת, את הקשיים של העם, שעליו הטיל בצורת.
הנס השני – מה אמור הנס השני ללמד והאם אליהו ילמד ממנו?
ישנו דמיון מבני ומילולי בין תיאור הנס הקודם לתיאור נס זה,ראו פירוט של קווי הדמיון במאמרו של סמט, הערה מס' 6. אך ישנם גם הבדלים חשובים. הפעם אליהו נשלח לאזור צידון, האזור ממנו באה איזבל (מלכים א' ט"ז 31).כדאי לשים לב שבתחילה הולך אליהו מזרחה, לנחל כרית (י"ז 3). אחר כך הוא הולך צפונה, לכיוון צידון (י"ז 9), ובסופו של הסיפור הוא בורח לבאר שבע, למדבר (י"ט 3), כלומר: דרומה. כמו כן, הפעם ה' שולח אותו לביתה של אלמנה. מדוע? אליהו צריך עתה לעמוד מול בני אדם, רצונותיהם וקשייהם, ויתמודד עם הצורך לשכנעם, להידבר עימהם. "רמת החיים" שלו תרד: לא עוד שתי ארוחות של בשר ולחם ביום, אלא מנה אחת דלה פעם ביום. אליהו יחווה מחסור.
כמו כן, הפעם ה' מאפשר לאליהו שיקול דעת, כדי לראות כיצד יגיב אליהו והאם כבר למד משהו מהמסרים אותם ה' מנסה להעביר לו. ראשית, הוא לא מסביר לאליהו איך יזהה את האישה האלמנה שתכלכל אותו. שנית, מסתבר שהפעם, שלא כמו בנס הקודם – האישה לא כל כך מתלהבת מהרעיון לכלכל את אליהו בזמן בצורת. האם ניתן להאשים אותה???
ובכן, כיצד יפעל אליהו בהתמודדותו עם האתגר הראשון? כיצד יזהה את האלמנה "שלו"? האם ישב בפתח העיר וימתין לסימן מהאל? לא מתאים לאליהו הפעיל והיוזם. כשהוא רואה אישה אלמנה – הוא מעמיד אותה במבחן. בתחילה, מבחן קל יחסית:
קְחִי-נָא לִי מְעַט-מַיִם בַּכְּלִי וְאֶשְׁתֶּה (פסוק 10).
אליהו פונה בנימוס: קְחִי-נָא ומבקש מְעַט-מַיִם. בתקופת בצורת – זה מתבקש. האישה הולכת לקחת מעט מים כדי לתת לאליהו, ואז מוסיף אליהו ומקשה עליה:
לִקְחִי-נָא לִי פַּת-לֶחֶם בְּיָדֵךְ (פסוק 11).
הוא עדיין פונה בלשון בקשה, אך הפעם מבקש אוכל, מצרך חיוני, אך נדיר. ואמנם, הפעם האישה לא נענית מיד, אלא פונה לאליהו ומסבירה לו את חומרת מצבה, תוך שהיא פותחת את דבריה במילים חַי-ה' אֱלֹהֶיךָ (פסוק 12). בפרק י"ז, פסוק 1, אליהו נשבע בשם ה' שלא יהיה טל ומטר כי אם לפי דברו, וכעת האלמנה נשבעת בשם ה', אלוהי אליהו, כשהיא מתארת את מצבה העגום, שבגללו קשה לה לתת לאליהו פת לחם. כמה אירוני…
אליהו מרגיע את האלמנה ואומר לה לעשות כדבריה, כלומר: כפי שתכננה, אך לדאוג לו בָרִאשֹׁנָה, ואחר כך – לה ולבנה. כדי לחזק את דבריו הוא אומר:
כִּי כֹה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כַּד הַקֶּמַח לֹא תִכְלָה וְצַפַּחַת הַשֶּׁמֶן לֹא תֶחְסָר עַד יוֹם תתן- (תֵּת-) ה' גֶּשֶׁם עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה (פסוק 14).
הפעם הוא מדבר כמו נביא אמיתי, עם נוסחת פתיחה אופיינית, והפעם הוא מייחס את מתן הגשם לא לעצמו, כי אם לה'.
אליהו התמודד עם האתגר השני שניצב בפניו – שכנוע האישה. שכנועו מרשים ביותר – הוא מבקש מאם שתוותר על האכלת בנה ראשון, ותאמין כי אף שתיתן מלחמהּ לנביא – יוותר לה די צורכה להאכלת הבן ולעצמה.
האם משמעות הדבר שאליהו השתנה? האם הפנים את המסר לגבי מי שקובע דברים חשובים כמו בצורת או גשם? האם כעת הוא מסוגל לגלות יותר רחמים מאשר קודם? נחכה ונראה…
האם אליהו השתנה?
על סמך מה מבטיח אליהו, בשם ה', ש
כַּד הַקֶּמַח לֹא תִכְלָה וְצַפַּחַת הַשֶּׁמֶן לֹא תֶחְסָר עַד יוֹם תתן- (תֵּת-)סמט (הערה מס' 6) טוען, שהכתיב משקף התרככות של אליהו: "זוהי כמעט בקשה שמבקש אליהו במובלע: 'אנא ה', יהי רצון כי תתן גשם על פני האדמה'. במלים אחרות: 'קח אתה את האחריות לירידת הגשמים, ופטור אותי מהחזקת מַפְתֵחַ הגשמים'. במשפט זה מביע אליהו לראשונה היסוס בעמדתו". ה' גֶּשֶׁם עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה?
ה' לא אמר לו כדבר הזה. אמנם כתוב שהאישה השתכנעה מדברי אליהו ועשתה כפי שביקש, ואכן –
כַּד הַקֶּמַח לֹא כָלָתָה וְצַפַּחַת הַשֶּׁמֶן לֹא חָסֵר כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד אֵלִיָּהוּ (פסוק 16),
אבל האם לכך התכוון ה' כששלח אותו לחפש את האלמנה מצרפת? וכדאי לשים להבדל בין דבר ה' בפי אליהו לבין ביצועו:
| דברי אליהו (פסוק 14) | הביצוע (פסוק 16) |
| כִּי כֹה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כַּד הַקֶּמַח לֹא תִכְלָה וְצַפַּחַת הַשֶּׁמֶן לֹא תֶחְסָר עַד יוֹם תתן- (תֵּת-) ה' גֶּשֶׁם עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה. | כַּד הַקֶּמַח לֹא כָלָתָה וְצַפַּחַת הַשֶּׁמֶן לֹא חָסֵר כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד אֵלִיָּהוּ. |
בתיאור הביצוע לא מוזכר שכד הקמח לא כלה וצפחת השמן לא חסרה עד שה' נתן גשם. מדוע? אולי כך מביע הסופר את מורת רוחו מהחירות שלקח לעצמו אליהו להבטיח נס בשם ה', נס שנועד לכלכל אותו בבית האלמנה. ייתכן שצורת הכתיב בפסוק 15:
וַתֵּלֶךְ וַתַּעֲשֶׂה כִּדְבַר אֵלִיָּהוּ וַתֹּאכַל הוא-והיא (הִיא-וָהוּא) וּבֵיתָהּ יָמִים
רומזת אף היא על אגוצנטריות של אליהו, הדואג לעצמו. אך מה עם שאר הרעבים בגלל הבצורת?
הנס השלישי ב"סדרת החינוך" – האם אליהו התפתח כנביא?
מחד גיסא, ניתן לומר שכן, כי אליהו פונה לה' לפני שהוא מנסה להחיות את הילד בעצמו (פסוק 20). מאידך גיסא, נבחן את דבריו המכוונים לה':
וַיִּקְרָא אֶל-ה' וַיֹּאמַר ה' אֱלֹהָי הֲגַם עַל-הָאַלְמָנָה אֲשֶׁר-אֲנִי מִתְגּוֹרֵר עִמָּהּ הֲרֵעוֹתָ לְהָמִית אֶת-בְּנָהּ.
כלומר: אליהו מתלונן בפני ה' על מות הילד ומאשים את ה' בכך שהוא "הרע להמית".
איך לפרש את הדברים הללו של אליהו? נראה שלאליהו באמת אכפת מהאלמנה ובנה, ושהוא אסיר תודה לאלמנה שדאגה לו (הָאַלְמָנָה אֲשֶׁר-אֲנִי מִתְגּוֹרֵר עִמָּהּ – שם). הוא חש אמפטיה לסבלה – וזה חידוש מבורך אצל אליהו. נראה שהוא למד משהו מהשיעור שה' ניסה ללמד אותו.וראו בעניין זה גם אצל סמט, הערה מס' 6.
ניתן לחזק כיוון פרשני זה בעזרת השימוש בכינוי אַלְמָנָה בפי אליהו, ולא ככינויה של האישה בפי המספר בפסוק 17 (וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה חָלָה בֶּן-הָאִשָּׁה בַּעֲלַת הַבָּיִת).
מאידך גיסא, אולי יש להבין את אמירת אליהו כמו רד"ק:
ואפילו על זאת האלמנה פקדת עונה להמית את בנה, לא תחייהו בזכותי, שאני מתגורר עמה?
כלומר: אליהו לא חש אמפטיה, אלא רואה את עצמו במרכז, וכועס שהאלמנה לא קיבלה מה' "יחס מועדף" בגלל שהוא גר אצלה. לפי פרשנות זו, אין להתפלא על כך שדברים אלו של אליהו לא הועילו להחייאת הילד, והיה עליו לפנות שנית אל ה'
נשים לב למילה הֲגַם. מילה זו באה כדי לְרַבּוֹת. למי היא מתייחסת כאן? למי עוד ה' "הרע להמית"?
ניתן שוב להציע שני כיווני פירוש – גם = בנוסף על עם ישראל, כפי שמציע רד"ק:רד"ק מביא שני פירושים לביטוי זה.
"הגם על האלמנה" – כלומר: אפילו על האלמנה פקדת העון כמו שאתה פוקד היום עונם לישראל בעצירת הגשמים?
פירוש זה של רד"ק ניתן להבנה בשתי דרכים מנוגדות: האחת – לא רק שאליהו חש אמפתיה כלפי האלמנה, הוא אף מודאג וקובל על סבלם של בני ישראל. אם כך נפרש את הפסוק, אליהו עבר כברת דרך כאדם וכנביא מאז תחילת היכרותנו עימו. מצד שני, ייתכן שרד"ק רוצה לומר, שאליהו מאשים את ה' בכך שהוא זה שהביא את הסבל על עמו, ושואל את ה' בטרוניה: כעת אתה גורם סבל גם לאלמנה?
ר' שמואל לניאדוראו הערה מס' 5. מפרש אחרת:
שאמר "הֲגַם" – כמו שעשית אל הנחל, שלהיותי שם נתייבש, … היה ראוי להיטיב לכל אשר היו לי אכסניא, … בלכתי במלאכות ה'.
לפי פרשנות זו, אליהו קובל על כך שה' לא מתחשב בכך שהוא עוסק במלאכתו – מלאכת ה' – ובמקום לסייע למי שמארחים אותו (הנחל, האלמנה), ה' פוגע בהם. אם כך, אליהו שם עצמו במרכז. פירוש זה ממשיך את הקו הביקורתי כלפי התנהגותו של אליהו.
לאחר דברי אליהו בפסוק 20, הוא מנסה להציל את הילד בעצמו: וַיִּתְמֹדֵד עַל-הַיֶּלֶד שָׁלֹשׁ פְּעָמִים (פסוק 21), אך אינו מצליח. האם הוא נכשל בגלל האופן שבו פנה אל ה' בפסוק הקודם? כך או כך, לאחר הכישלון פונה אליהו לה' שוב. פתיחת הדברים זהה: וַיִּקְרָא אֶל-ה' וַיֹּאמַר ה' אֱלֹהָי (פסוקים 20, 21); הפתיחה הזהה מדגישה את ההבדלים בהמשך הדברים. הפעם פונה אליהו אל האל בבקשה, לא בטרוניה:
ה' אֱלֹהָי תָּשָׁב נָא נֶפֶשׁ-הַיֶּלֶד הַזֶּה עַל-קִרְבּוֹ (פסוק 21).
אז, ורק אז,
וַיִּשְׁמַע ה' בְּקוֹל אֵלִיָּהוּ וַתָּשָׁב נֶפֶשׁ-הַיֶּלֶד עַל-קִרְבּוֹ וַיֶּחִי (פסוק 22).
ניתן לטעון, שרק לאחר שאליהו פנה לה' בדרך הראויה – נענה לו האל.ניתוח אחר של הסצנה הזו, והשוואה בינה לבין החייאת הילד על ידי אלישע (מלכים ב' ד' 8- 37), ראו אצל זקוביץ: זקוביץ י' (1987). על תפיסת הנס במקרא. מחוללי הנס: אלוהים ואדם. ישראל. משרד הביטחון, ההוצאה לאור. http://mikranet.cet.ac.il/pages/item.asp?item=3501&str1=%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%94%D7%95&x=0&y=0&str3=&find=1&ex=0&docs=1&pic=1&sites=1&title=&all=1 ראו השוואת הסצנות של החייאת הילד אצל אליהו ואלישע גם במאמרו של סמט (הערה מס' 6). הדבר בא לידי ביטוי הן בלשון הבקשה והן בשימת הילד במרכז פנייתו. בעוד שבפנייתו הראשונה אל ה', אליהו הדגיש את עצמו ואת האלמנה – בפנייתו השנייה אל ה' הוא מדגיש את הילד (המכונה יֶּלֶד החל מפסוק 21 ועד פסוק 23, ולא בֶּן כמו בפסוקים 17- 20). בפנייתו השניה מביע אליהו דאגה לילד, לא לעצמו ולכלכלתו, ולכן נענה לו ה' מחייה אותו.
מי עשה את הנס – אליהו או ה'?
אולי לא היה זה כלל נס, ואליהו, שהתמודד על הילד (שכב עליו), חימם אותו, וכך השיב את רוחו? נאמר שה' שמע בקול אליהו (פסוק 22), ולכן ניתן אולי לטעון, ששוב שמע ה' בקול אליהו, כמו בעניין הבצורת בתחילת פרקנו.
השניות ביחסי אליהו וה' באה לידי ביטוי בדברי רימון כשר:כשר ר' (1986). דפוסי הפעילות של עושי נפלאות במקרא. עיוני מקרא ופרשנות ב'. הוצאת אוניברסיטת בר אילן. http://mikranet.cet.ac.il/pages/item.asp?item=11352&str1=%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%94%D7%95&x=0&y=0&str3=&find=1&ex=0&docs=1&pic=1&sites=1&title=&all=1 הוא מונה את הנס של החייאת האלמנה ברשימת הנסים שבהם
עושה הנפלאות מוצג כמי שיוזם את הנס, אך קורא לה' לבצע את המעשה הפלאי עצמו.
לדבריו, זהו
ביטוי למגמה אנטי-מאגית, המבקשת לצמצם, או אף לבטל, את היסודות המאגיים שבהתרחשות הניסית, ולכפוף את ביצועה של התרחשות זו לה', ובכך ליטול מעושה הנפלאות את היכולת לבצע את הנס כרצונו הוא ובאמצעיו שלו.
מצד שני, ניתן לטעון, כמו סמט,ראו הערה מס' 6. ש
אליהו הוא היוזם ניסיון נועז זה, והוא הפועל את הפעולות הנדרשות בעצמו, בהחלטיות נמרצת: 'וַיִּקָּחֵהוּ… וַיַעֲלֵהוּ… וַיַּשְׁכִּבֵהוּ…'.
בכל מקרה, ברור שהמספר מעצב את האירוע כנס שהתרחש בשל מעורבותו של ה'.
גורם חשוב בעיצוב זה הוא תגובת הקהל, במקרה שלנו האלמנה:
וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל-אֵלִיָּהוּ עַתָּה זֶה יָדַעְתִּי כִּי אִישׁ אֱלֹהִים אָתָּה וּדְבַר-ה' בְּפִיךָ אֱמֶת (פסוק 24).ראו זקוביץ י' (1987). על תפיסת הנס במקרא. ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור.
האם אליהו למד את הלקח?
סמטראו הערה מס' 6. וראו שם כיצד הוא מחזק את עמדתו, שהמִפנה הוא בפעם השנייה שאליהו מדבר אל ה', גם על ידי ניתוח מבנה הסצנה. טוען שכן. לדבריו, תפילת אליהו לה' והיענות ה' לתפילה מהוות את נקודת המפנה של הסיפור.
הנביא הוכשר, צעד אחר צעד, לביטול גזרת הבצורת.
הוא עדיין נמצא
בתהליך של השתנות, ותהליך זה החל לא עתה, אלא עוד בנחל כרית (ההדגשות במקור – א.י.).
השאלה היא מה יהיה בהמשך. נעבור לפרק הבא ונראה.
ביבליוגרפיה:
1. גרסיאל מ' (תשנ"א). מדרשי השמות במחזור הסיפורים על אליהו ואחאב. ספר פרופ' חמ"י גבריהו; מחקרים במקרא ובמחשבת ישראל. הוצאת החברה לחקר המקרא בישראל.
2. זקוביץ י' (1987). על תפיסת הנס במקרא. ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור.
3. כשר ר' (1986). דפוסי הפעילות של עושי נפלאות במקרא. עיוני מקרא ופרשנות ב'. הוצאת אוניברסיטת בר אילן.
4. סמט א, פרקי אליהו. ומצוי באתר: http://www.daat.ac.il/DAAT/tanach/samet3/1-2.htm
5. רוזנסון י' (תשס"ב). אליהו בכרמל – מגיאוגרפיה לפרשנות ספרותית. טללי אורות י'.
