מבוא
הפרק כולו עומד בסימן הפילוג וכינונה של ממלכת ישראל עצמאית מממלכת יהודה.
לאורך הפרק נשאל כיצד נתפסים הדברים על ידי המספר, כיצד האירועים מוסברים ונשפטים על ידו וכיצד עוד ניתן להתבונן על האירועים המסופרים לנו ללא נקודת המבט היהודאית. נראה כי מבין הפסוקים ותוך השוואה עם מקומות נוספים בתנ"ך ניתן לצייר תמונה שונה לחלוטין מזו הנפרשת בפנינו בפרק.
הבחירה הנצחית בבית דוד
אולי לפני שניגש לפרק זה, ראוי להזכיר את הברית הנצחית שנכרתה בין ה' לבית דוד. ה' מבטיח לדוד את נצחיות שושלתו, ורעיון זה חוזר על עצמו פעמים רבות. לדוגמא, שמ"ב ז' 15-16:
טו וְחַסְדִּי, לֹא-יָסוּר מִמֶּנּוּ, כַּאֲשֶׁר הֲסִרֹתִי מֵעִם שָׁאוּל, אֲשֶׁר הֲסִרֹתִי מִלְּפָנֶיךָ.
טז וְנֶאְמַן בֵּיתְךָ וּמַמְלַכְתְּךָ עַד-עוֹלָם, לְפָנֶיךָ: כִּסְאֲךָ, יִהְיֶה נָכוֹן עַד-עוֹלָם.
אם כן, כיצד יתכן שהממלכה "נקרעת" מבית דוד?
את ההסבר הראשון אנו מקבלים בפרק הקודם. במל"א י"א מוסבר כי פילוג הממלכה וקריעת עשרה שבטים מבית דוד יהיה העונש על חטאי שלמה:
יא וַיֹּאמֶר ה' לִשְׁלֹמֹה, יַעַן אֲשֶׁר הָיְתָה-זֹּאת עִמָּךְ, וְלֹא שָׁמַרְתָּ בְּרִיתִי וְחֻקֹּתַי, אֲשֶׁר צִוִּיתִי עָלֶיךָ–קָרֹעַ אֶקְרַע אֶת-הַמַּמְלָכָה מֵעָלֶיךָ, וּנְתַתִּיהָ לְעַבְדֶּךָ. יב אַךְ-בְּיָמֶיךָ לֹא אֶעֱשֶׂנָּה, לְמַעַן דָּוִד אָבִיךָ: מִיַּד בִּנְךָ, אֶקְרָעֶנָּה. יג רַק אֶת-כָּל-הַמַּמְלָכָה לֹא אֶקְרָע, שֵׁבֶט אֶחָד אֶתֵּן לִבְנֶךָ: לְמַעַן דָּוִד עַבְדִּי, וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בָּחָרְתִּי.
אולם, כבר בפרק י"א אנו מקבלים לצד הסבר זה הסברים לכרסום עוצמתה של ממלכת שלמה, הסברים הקשורים באויבים מבחוץ ובמדיניות הפנים שעוררה את מרד ירבעם.
בפרק י"ב שלפנינו מופיעים זה בצד זה שני הסברים לפילוג (סיבתיות כפולה)י. קיל בפירושו לספר מלכים מסביר את הסיבתיות הכפולה כך: "הפן ההיסטורי הריאלי האנושי – כשפעולות אדם ניתנות להיחקר מבחינת סבה ומסובב ומצד שני הפן העל היסטורי האלוהי הצופה אחרית מראשית. פעל ה' ומעשה ידיו. נסתר בדרך כלל מעיני האדם אך נותן משמעות לפן ההיסטורי ריאלי". –
האחד – טיפשותו של רחבעם באסיפה בשכם (שגרמה לכך ששבטי הצפון התפלגו מממלכתו).
השני – הגשמת נבואת אחיה, ולפיה הפילוג הוא עונש על חטאי שלמה.
האסיפה בשכם – מדוע ההמלכה לא נערכת בבירה בירושלים?
לפי פס' 1 נראה שכדי להתמלך על שבטי הצפון ועבר הירדן רחבעם נאלץ לבוא לאספה בשכם. שם הציגו השבטים תנאים לחידוש בריתם עם בית דוד והמלכת רחבעם.
לאור השוואות עם ההמלכות של דוד ושלמה, שתומכיהם באו אליהם ולא הם אלה שהיו צריכים ללכת אל העם, ניתן להסיק שההגעה של רחבעם לשכם מעידה על מעמדו המעורער. מלכותו על שבטי הצפון אינה מובנת מאליה ונראה שעליו לחדש עמם את הברית כדי למלוך עליהם. ברית כזו נכרתה בזמנו באופן אישי עם דוד:
וַיָּבֹאוּ כָּל-שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, אֶל-דָּוִד–חֶבְרוֹנָה; …..וַיָּבֹאוּ כָּל-זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל-הַמֶּלֶךְ, חֶבְרוֹנָה, וַיִּכְרֹת לָהֶם הַמֶּלֶךְ דָּוִד בְּרִית בְּחֶבְרוֹן, לִפְנֵי ה'; וַיִּמְשְׁחוּ אֶת-דָּוִד לְמֶלֶךְ, עַל-יִשְׂרָאֵל. (שמ"ב ה' 1-3).
שלמה יושב על כסא אביו ובהוראתו (מל"א א' 30, ב' 12) ולא נדרש לחידוש הברית:
לט וַיִּקַּח צָדוֹק הַכֹּהֵן אֶת-קֶרֶן הַשֶּׁמֶן, מִן-הָאֹהֶל, וַיִּמְשַׁח, אֶת-שְׁלֹמֹה; וַיִּתְקְעוּ, בַּשּׁוֹפָר, וַיֹּאמְרוּ כָּל-הָעָם, יְחִי הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה. מ וַיַּעֲלוּ כָל-הָעָם, אַחֲרָיו (מל"א א' 39-40)
אולי בשל העול הכבד שהוטל על העם בימי שלמה העם רוצה לקבוע תנאים חדשים לברית זו.
בכל אופן הדברים מעידים על חולשה מסוימת של רחבעם; התמיכה בו אינה מלאה. חולשה זו מועצמת גם לאור ההשוואה עם ירבעם. בעוד שרחבעם צריך ללכת אל העם, העם שולח לקרוא לירבעם לשוב ממצריםמתבקש להשוות בין ירבעם שבורח למצרים משלמה ובין הדד שבורח למצרים מדוד. שניהם מוצאים מחסה אצל פרעה ושניהם חוזרים לאחר מות מלך ישראל. ההשוואה מתעצמת על ידי התוספת בתרגום ה70 לסיפור על ירבעם במצרים, הדומה להפליא למסופר על הדד. זקוביץ' ושנאן מעלים את ההשערה שהסיפור כולו היה במקורו על ירבעם והועתק לדמות משנית יותר, להדד, כדי להמעיט מדמותו של ירבעם שהדמיון בינה ובין משה שאף הוא גדל בבית פרעה במצרים. ראו עוד: י. זקוביץ וא. שנאן, "מה ספרו בממלכת ישראל על ירבעם?" , בתוך: לא כך כתוב בתנ"ך, 2005, עמ' 195-201. אברמסקי לעומתם טוען שתוספת זו נועדה לגנות את ירבעם, שבא ממעמד נחות והתפרץ למלכות כנגד בית דוד. ש. אברמסקי, "מרד ירבעם והרקע ל"סור אפרים מעל יהודה", בתוך: עיונים בספר מלכים, ירושלים, 1985, עמ' 357. (מל"א י"ב 3).
האם האסיפה בשכם נועדה כדי להמליך את רחבעם, או שכבר מנוי וגמור עם שבטי הצפון להתנתק מבית דוד?
לטענת ש. אברמסקי
מטרתו של ירבעם היתה ברורה: מלכות ישראל וקרע תכליתי ומכוון מראש. לא במקרה נבחרה שכם למקום האסיפה.אברמסקי, ראו הערה 2 לעיל.
כלומר, אין באמת רצון להגיע להסכמה עם רחבעם.
אולם, העם בפירוש מבטא אופציה של המשך שלטון רחבעם (וְנַעַבְדֶךָּ).
לפי התנאים שהציגו לו ולא מורד מיד. העם דורש מרחבעם הקלות במסים ובעבודות, ומציג זאת כתנאי לנאמנותו:
אָבִיךָ, הִקְשָׁה אֶת-עֻלֵּנוּ; וְאַתָּה עַתָּה הָקֵל מֵעֲבֹדַת אָבִיךָ הַקָּשָׁה, וּמֵעֻלּוֹ הַכָּבֵד אֲשֶׁר-נָתַן עָלֵינוּ–וְנַעַבְדֶךָּ. (מל"א י"ב 4 ).
עם זאת, ניתן לראות בעצם הצבת 'אולטימטום' מעין זה ניתן לראות מרד.
לפי דעה אחרת, באסיפה באה לידי ביטוי השאיפה להחזיר את הנוהג הקדום של אסיפת העדה ולהדגיש את כוחם של השבטים. מלכות המתחשבת בהם ותלויה בהם.
אחרים רואים באסיפה שיקוף של הנוהג במזרח הקדום לפיו נהג המלך להעניק הקלות בעול המוטל על האזרחים בעלותו לשלטון (מישרים או מישרום), ולפיכך היתה ציפייה של העם מרחבעם להעניק הקלות בעלותו לשלטון.לדעת רביב מכיוון שאין באסיפה מגמות מוצהרות של פילוג סביר להניח שלא נועדה לכך מלכתחילה. גם הנוהג המדובר במזרח הקדום פסק מאות שנים לפני הממלכה המאוחדת ואין כל ראיה שחודש. ח. רביב, מבית אב למלוכה, בתוך: על ספר המלכים ליהודה וישראל, מקראה בעריכת יאירה עמית, תל אביב. כלומר, יש כאן מנהג מקובל ולא מרידה דווקא.
עצת הזקנים ועצת הילדים (מל"א י"ב 5-15)
רחבעם אינו עונה מיד אלא לאחר שלושה ימים בהם הוא נועץ בשני גופים – הזקנים והילדים.אהוביה מציע שה'זקנים' הם יועצים זקנים, שיעצו גם לשלמה, ולא גוף חברתי- מדיני. הזקנים כגוף מדיני הם 'קהל ישראל' שעמדו מול רחבעם ולא אלא שעמם נועץ. אף ה'ילדים' אינם גוף מדיני לטענתו אלא "רעים", יועצים צעירים. 'יועץ' הוא חכם המוסמך לדבר ואילו 'רע' הוא נאמן הנותן עצה. ראו: א. אהוביה, "רחבעם בשכם", בית מקרא י"א, ג', תשכ"ו, עמ' 156-158.
שתי העצות נועדו לחזק את שלטונו של רחבעם, והן נבדלות זו מזו בטקטיקה המוצעת ובהשקפת העולם שעומדת מאחוריה. האם הסמכות מושגת על ידי התחשבות בצרכי הנתינים או על ידי הפגנת שרירים? האם לצורך כינון שלטונו על רחבעם לרכוש את לב העם או להכניע אותו?
עצת הזקנים היא שדווקא ההיענות לעם כעת תביא אהדה ונאמנות לרחבעם לאורך ימים:
אִם-הַיּוֹם תִּהְיֶה-עֶבֶד לָעָם הַזֶּה וַעֲבַדְתָּם וַעֲנִיתָם וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם דְּבָרִים טוֹבִים וְהָיוּ לְךָ עֲבָדִים כָּל-הַיָּמִים.יתכן שהזקנים גם רומזים לחוק המלך – לְבִלְתִּי רוּם-לְבָבוֹ מֵאֶחָיו , דברים י"ז 20.
הילדים מציעים לרחבעם להפגין כוח כמלך חדש, להראות שהוא חזק בכך שיכביד את העול. המספר כבר רומז לנו איזו עצה עדיפה בעיניו על ידי השימוש בכינוי 'ילדים'. 'ילדים' אלו הם בני גילו של רחבעם שהיה בן 41 במולכו (מל"א י"ד 21) ! המספר רומז כאן לחוסר ניסיונם ולהיעדר תבונתם המדינית.
מדוע רחבעם מקבל דווקא את עצת הילדים? האם מדובר רק בטיפשות?
רחבעם בוחר בעצת הילדים ולשונו הציורית רק מבליטה את האכזריות, האטימות והלגלוג כלפי העם:
אָבִי הִכְבִּיד אֶת-עֻלְּכֶם, וַאֲנִי אֹסִיף עַל-עֻלְּכֶם; אָבִי, יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים, וַאֲנִי, אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים (מל"א י"ב 14).
מדוע הוא נוהג כך? אין בפנינו תיאור של שיקוליו כך שאנו יכולים רק לשער:
אפשר שרחבעם קיבל את עצת הילדים כי הוא הרגיש קרוב אליהם (בגיל, גדלו אתו) ולאופן חשיבתם.
יתכן שהגישה הכוחנית הולמת יותר את גילם.
בנוסף, רחבעם מכיר רק סוג אחד של מלכות והוא הדגם של אביו (כמו הילדים), לכן הוא בוחר להמשיך בדרכו, בקו הכוחני.
ייתכן שרחבעם חושש מהכניסה לנעלי אביו הגדולות ומרגיש שהיענות לבקשת העם משמעותה שאינו עומד בסטנדרט שהציב אביו.
יתכן שרחבעם והילדים שגדלו עמו בארמון, בשפע בל יתואר, אינם יכולים להבין לסבלו של העם הנאנק תחת העול. לכאורה, אטימותו של רחבעם לבקשת העם היא שיוצרת את הקרע ומביאה לפילוג.מעניין שבאתר הממשלתי של משרד האוצר מוצג פילוג הממלכה כנובע מאטימותו של רחבעם כלפי הדרישה להקל במסים: http://ozar.mof.gov.il/museum/hebrew/book1.htm
במה שונים הציורים מהנאמר בפסוקים? בשניהם הולביין בחר לצייר דווקא את מה שרחבעם השמיט מעצת הילדים קָטָנִּי עָבָה מִמָּתְנֵי אָבִי (מל"א י"ב 10). שימו לב לאצבע הקטנה המושטת כלפי העם.
הולביין הולך כאן בעקבות פרשנותם של רש"י ורלב"ג, ש'קטני' היא האצבע הקטנה. רד"ק, לעומתם, רומז לפירוש נועז יותר: "האבר הקטןלאור ההשוואה עם דברי רבי יוחנן אין ספק למה רד"ק מתכוון: "אבר קטן יש לו לאדם מרעיבו שבע משביעו רעב" (תלמוד בבלי, מסכת סוכה, נ"ב, ע"ב). שבי עבה ממתני אבי". כך מתבררת יותר שחצנותם של ה"ילדים" ואפשר להבין מדוע רחבעם בחר להשמיט זאת מדבריו.
אך האם רחבעם אכן היה אטום, אכזר או טיפש? האם אכן הוא עצמו שבחר בעצת הילדים?
האם בכלל היתה לרחבעם בחירה חופשית?
לכאורה כן, אך פס' 15 הופך את הקערה על פיה. רחבעם לא בוחר בעצמו, אלא ה' הוא שמסובב את פני הדברים. יש כאן סיבתיות כפולה:ראו הערה 1.
וְלֹא-שָׁמַע הַמֶּלֶךְ, אֶל-הָעָם: כִּי-הָיְתָה סִבָּה,לשורש סב"ב יש לא פעם משמעות גורלית, כאשר לאדם אין שליטה על הדברים. לדוגמא: שמות י"ג 18 -ויסב אלהים את העם דרך המדבר; שמ"ב י"ד 20 – לבעבור סבב את פני הדבר; מל"א ב' 15 – וַתִּסֹּב הַמְּלוּכָה וַתְּהִי לְאָחִי, כִּי מֵה' הָיְתָה לּוֹ; מל"א י"ח 37- וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת-לִבָּם, אֲחֹרַנִּית; ירמיהו כ"א 4 – הִנְנִי מֵסֵב אֶת-כְּלֵי הַמִּלְחָמָה אֲשֶׁר בְּיֶדְכֶם. מֵעִם ה'.
מסתבר שרחבעם, כאבשלום לפניו בוחר בעצה הפחות טובה מבין השתיים, כי זהו רצון ה'.גם אבשלום כרחבעם היה מלך חסר נסיון שעמד בפני הכרעה גורלית. גם הוא קבל ראשונה את העצה הטובה (אחיתפל) ואח"כ את העצה הגרועה (חושי הארכי) ובחר בה כי היתה סבה מעם ה'. (שמ"ב י"ז 14). אין כאן טיפשות של רחבעם אלא דבריו הם תוצאה של החלטת האל לקרוע את הממלכה בשל חטאי שלמה. פסוק זה קושר אותנו מחדש אל נבואת אחיה (מל"א י"א 39-29). האם ההבנה שבחירתו של רחבעם היא כלי בשירות תוכנית גבוהה יותר מפחיתה מהיותה 'בחירה'? אולי כן ואולי לא.
שאלת הבחירה החופשית מתעוררת כאן במלוא עוזה. האם התפיסה לפיה ה' מסובב את ההיסטוריה סותרת את רעיון הבחירה? האם היא סותרת את רעיון האחריות האישית של כל אחד למעשיו? או שאולי התכנית של היושב במרומים מתגשמת באמצעות צרכיהם, תכונותיהם, כישוריהם התנהלותם של בני האדם. הכל צפוי והרשות נתונה לנו לדון בכך בכיתה.
"מה לנו חלק בדוד …" – למה באמת התפלגה הממלכה?
העם מגיב לדברי רחבעם בקריאה:
מַה-לָּנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְלֹא-נַחֲלָה בְּבֶן-יִשַׁי לְאֹהָלֶיךָ יִשְׂרָאֵל (מל"א י"ב 16),
זוהי קריאה של העם המעודד עצמו לשוב למסגרת המשפחה (אוהל כמסמל את המשפחה) או למסגרת השבטית שלפני המסגרת הלאומית-מלוכנית של בית דוד (אהל=שבט). משפט זה הוא מעין 'סיסמת הפילוג'. משפט זה חוזר כמעט במדויק על דבריו של שבע בן בכרי המורד בדוד. גם אז יש מרידה של אנשי ישראל בבית דוד. ושבט יהודה היחיד שנותר נאמן. שמ"ב כ' 2-1:
א וְשָׁם נִקְרָא אִישׁ בְּלִיַּעַל, וּשְׁמוֹ שֶׁבַע בֶּן-בִּכְרִי–אִישׁ יְמִינִי; וַיִּתְקַע בַּשֹּׁפָר, וַיֹּאמֶר אֵין-לָנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְלֹא נַחֲלָה-לָנוּ בְּבֶן-יִשַׁי–אִישׁ לְאֹהָלָיו, יִשְׂרָאֵל. ב וַיַּעַל כָּל-אִישׁ יִשְׂרָאֵל, מֵאַחֲרֵי דָוִד, אַחֲרֵי, שֶׁבַע בֶּן-בִּכְרִי; וְאִישׁ יְהוּדָה דָּבְקוּ בְמַלְכָּם, מִן-הַיַּרְדֵּן וְעַד-יְרוּשָׁלִָם.
הדבר מלמדנו שהברית בין שבטי ישראל ובית דוד מעולם לא היתה מובנת מאליה. אם רחבעם רצה לשמר אותה היה עליו לנהוג אחרת במעמד זה. לפיכך, האם היתה זו טיפשותו של רחבעם שהביאה לפילוג הממלכה? האם היתה זו יד ה' שסובבה כך את פני הדברים? האם היה זה רק ענין של זמן עד ששבט אפרים יתבע לעצמו מחדש את השליטה בשבטי ישראל? ואולי היה זה הפולחן החדש במקדש בירושלים, והקושי לקבל את הרפורמה הדתית והחברתית שביצע שלמה? ועוד אנו תוהים ותועים בין הסיבות לפילוג לפנינו שאלה נוספת – כיצד נתפס האירוע ההיסטורי הזה – כחטא או כעונש?
עונש או חטא – כיצד נתפס הפילוג?
תלוי היכן קוראים…נראה שיש תפיסות סותרות בעניין זה במקרא:
כמעט מלחמת אחים (פס' 24-18)
פס' אלה עוסקים במניעתה של מלחמת האחים ע"י ה'. רחבעם רוצה להשיב לעצמו את המלוכה אך נבואת שמעיהיש הרואים בנבואה זו נטע זר בפרק בשל חוסר ההתאמה בין הנאמר בה ובין העדות במל"א י"ד לכך שכן נטשה מלחמה בין רחבעם וירבעם "כל הימים". מונעת בעד העם מלהילחם ומביאה להשלמה עם הפילוג כרצון ה'.על אף ההשלמה עם הפילוג ניתן לראות את השבר שחולל הפילוג בעם בדברי ישעיה, המתייחס לאירוע כאסון נורא: יָמִים אֲשֶׁר לֹא-בָאוּ, לְמִיּוֹם סוּר-אֶפְרַיִם מֵעַל יְהוּדָה (ישעיה ז' 17), ואכן ממלכת יהודה וממלכת ישראל נלחמו זו בזו לאורך שנים (מל"א ט"ו 6, 16, 32). אף על פי כן, השאיפה לאיחוד מחודש של הממלכות ניכרת במעשי חזקיהו (דבה"ב ל 1) ובנבואת יחזקאל (ל"ז 15 ואילך) וירמיהו (ירמיהו ל"א 30). שמעיה מדגיש בנבואתו (מל"א י"ב 24) את קרבת יהודה לישראל (אֲחֵיכֶם בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל) ואת מעורבות האל (מֵאִתִּי נִהְיָה, הַדָּבָר הַזֶּה).
ירבעם – "חוטא ומחטיא"משנה, אבות ה', י"ח: יָרָבְעָם חָטָא וְהֶחֱטִיא אֶת הָרַבִּים, חֵטְא הָרַבִּים תָּלוּי בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (מל"א ט"ו 30) עַל חַטֹּאות יָרָבְעָם אֲשֶׁר חָטָא וַאֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל. או מחזיר עטרה ליושנה?
פעולותיו הראשונות של ירבעם כמלך הן בניית שכם ופנואל (פס' 25). מדוע דווקא שם? מה מנחה את הבחירה במקומות אלה? האומנם מדובר בבנייה יש מאין של הערים הללו?
שכם:עוד על חשיבותה של שכם ניתן לראות במאמרה של מתיה קם "דוד בן-גוריון על שכם" באתר מט"ח: http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=22819שכם נזכרת בראשית הפרק כמקום האסיפה, כך שקשה להניח שמדובר בבנייה של עיר חדשה, אלא בהעצמה של עיר קיימת. הבחירה בשכם אינה מקרית. זוהי עיר שיש בה קדושה ושנקשרות בה מסורות רבות מימים עברו:מעניין אולי לדון בחשיבות המקום עד ימינו. מתחם קבר יוסף בשכם הושאר כמובלעת ישראלית בשטח A שבשליטה פלסטינית. מ1996 ועד היום היו במקום מספר אירועים משמעותיים בהם נפגעו חיילים ואזרחים ישראלים, המרכזי שבהם באוקטובר 2000 כשנפגע במקום שוטר מג"ב, מדחת יוסף, ודימם למוות במשך כ־3 שעות, בזמן שנערכו ניסיונות כושלים לתאם את חילוצו עם המשטרה הפלסטינית. כיום, קיימת תופעה של הסתננות למקום בלילה של חסידי ברסלב. זהו המקום הראשון בארץ בו נגלה ה' לאברם ואברם בונה שם מזבח לה' (בראשית י"ב 6-7). יעקב קונה שם חלקת שדה ובונה שם מזבח לה' (בראשית ל"ג 18 – 20). שכם ניתנת על ידי יעקב ליוסף (בראשית מ"ח 22). מאוחר יותר עצמות יוסף נקברות שם (יהושוע כ"ד 32). בשכם כורת יהושוע ברית לעם (יהושוע כ"ד 24-25).
פנואל: גם לפנואל היסטוריה עוד מתקופת האבות – שם נאבק יעקב במלאך ושם שונה שמו לישראל. (בראשית ל"ב 25 – 31).
ירבעם בונה שני עגלי זהב ומציב אותם בדן ובבית אל. גם מקומות אלו אינם חדשים-
בית אל: בבית אל בונה אברהם מזבח (בראשית י"ב 8). בבית אל זכה יעקב להתגלות ה' בצאתו לגלותו (חלום סולם יעקב, בראשית כ"ח 11 – 19) ובשובו ממנה (ה' מאשר את שינוי שמו של יעקב לישראל ומברך אותו, בראשית ל"ה 9 – 15). בימי השופטים ישב בבית אל ארון הברית זמן מה (שופטים כ' 18). בית אל שמשה כמרכז הפולחני החשוב בהר המרכזי לאחר חורבן שלה. היא יושבת בדרום ממלכת ישראל, על הגבול בין שתי הממלכות ותחמה בין בנימין ואפרים.
דן: את העיר בנו בני שבט דן (יהושוע י"ט 47) ובה התקיים פולחן רציף לפסל מיכה על ידי משפחת כוהנים שהתייחסה על משהמקובל במחקר כי הנ' התלויה בשם מנשה רומזת שצריך להיות 'בן משה'. (שופטים י"ח 30-31). דן נמצאת בקצה הצפוני של ממלכת ישראל.
ירבעם מעצים, אפוא, ארבעה מקומות מקודשים וחשובים ביותר במסורת של עם ישראל ומעמידם כאלטרנטיבה מדינית ודתית לירושלים. ירושלים נכבשה מידי היבוסים בימי דוד והוא שקבע אותה כבירתו. היא אינה נזכרת בתורה, ואין עליה עדות מתקופת האבות. אולי ניתן לומר שבית דוד הם שחידשו כשקידשו את ירושלים וקבעו בה את המקדש ודווקא ירבעם חוזר למקומות המקודשים מימים ימימה!
עובדה מול הערכה – כמה הארות חשובות לקורא
הבה נבחן כיצד מוצגים מעשיו של ירבעם על ידי המספר ונבחין בין ה'עובדות' וה'דעות':
| מעשי ירבעם | הדעה המובע עליהם |
| העצמת שכם ופנואל | מוצגת כ'בנייה', כלומר יצירה חדשה. |
| עשיית העגלים והצבתם בבית אל ובדן | וַיֹּאמֶר יָרָבְעָם, בְּלִבּוֹ: עַתָּה תָּשׁוּב הַמַּמְלָכָה, לְבֵית דָּוִד. כז אִם-יַעֲלֶה הָעָם הַזֶּה, לַעֲשׂוֹת זְבָחִים בְּבֵית-ה' בִּירוּשָׁלִַם, וְשָׁב לֵב הָעָם הַזֶּה אֶל-אֲדֹנֵיהֶם, אֶל-רְחַבְעָם מֶלֶךְ יְהוּדָה; וַהֲרָגֻנִי, וְשָׁבוּ אֶל-רְחַבְעָם מֶלֶךְ-יְהוּדָה. פס' 27-26 – רומז שזה מעשה אינטרסנטי, פוליטי-אישי. ירבעם חושש לגורלו האישי. וַיְהִי הַדָּבָר הַזֶּה, לְחַטָּאת פס' 30 הִנֵּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם – פס' 28, מנוסח כמו בחטא העגל בשמות ל"ב אולי כדי להדגיש את כובד החטא. |
| עשיית בית במות | אין |
| מינוי כוהנים שלא משבט לוי | מִקְצוֹת הָעָם – פס' 31, אֲשֶׁר לֹא-הָיוּ מִבְּנֵי לֵוִי – פס' 31 – ביטויים הבאים להדגיש שהם לא מהשבט ה'נכון'. |
| עשיית חג בבית אל בחמישה עשר בחודש השמיני | אֲשֶׁר-בָּדָא מלבד (מִלִּבּוֹ)– פס' 33, כלומר זהו חג מומצא, שלא כחג ביהודה שמקורו בתורה האלוהית, בצו האל. |
בנוסף, דעתו השלילית של המספר מובעת בכך ש:
אז איך יתכן שירבעם חוזר על חטא העגל ובונה עגלי זהב?
גם אנחנו, ולא רק המספר, רואים כמובן מאליו שהעגלים הם חטא לה'. הדבר מיד מזכיר את סיפור חטא העגל במדבר. אם כך, כיצד יתכן שירבעם חוזר על חטא חמור זה? על מנת שנוכל לענות על שאלה זו עלינו לבדוק תחילה את הקשר בין סיפור חטא העגל בשמות ל"ב ובין הסיפור על עגלי ירבעם. קווי דמיון בין הסיפורים:
א. בניית עגל מזהב↔ בניית עגלים מזהב.
ב. העגל/עגלים כתחליף: העגל כתחליף למשה, העגלים כתחליף למקדש.
ג. קביעת חג, על מנת לחגוג את הפולחן החדש. (וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר, חַג לַה' מָחָר, שמות ל"ב 5)
ד. העגל/ים נעשה/ים על ידי דמות מנהיגה: אהרון↔ ירבעם.
ה. המשפט: אֵלֶּה/ הִנֵּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם – חוזר כמעט מילה במילה.
ו. שמות בניו של ירבעם דומים מאוד לשמות בניו של אהרון (בני ירבעם על פי מל"א ט"ו 25: נדב ואביה י"ד 1, בני אהרון על פי ויקרא י' 1-2: נדב ואביהו).
מה היחס בין סיפור חטא העגל בשמות ל"ב וסיפור עגלי ירבעם?
בשאלה זו נחלק המחקר לשתי גישות מרכזיותסיכום ממצה של הדברים ניתן למצוא בעולם התנ"ך, מלכים א', תל אביב, 1998. –
א. ירבעם נסמך על מסורת קדומה של אהרון שכנראה נמשכה על ידי צאצאיו עד ימיו של ירבעם בצפון. זו היתה מסורת לגיטימית ולא עבודה זרה. המספר מוסיף בעריכה פרטים שיוצרים דמיון ברור לסיפור בשמות, על מנת להדגיש את חטאו של ירבעם.
ב. סיפור חטא העגל (שמות ל"ב) נכתב לאחר חטאי ירבעם, כפולמוס עם ירבעם. זהו ניסיון להציג את ירבעם כחוטא, שחוזר על החטא הנורא של עגל הזהב במדבר, שהביא לסכנת כליה על העם, לשבירת הלוחות ולנדודים הארוכים במדבר.
בשתי גישות אלה יש קשיים – הקושי בגישה הראשונה הוא שעלינו להניח שהסיפור בשמות מסופר באופן מאוד מסולף, וכנראה שהעגל שעשה אהרון לא נתפס בשעתו כחטא כפי שזה מוצג על ידי המספר. הקושי בגישה השנייה הוא שקשה להניח שכל הסיפור המכונן על חטא העגל הומצא ונשתל רק לצורך השמצתו של ירבעם.
מילא ירבעם, אבל איך יתכן שהעם הולך אחרי העגלים?
רלב"ג נותן לכך שתי תשובות. האחת – העם לא עוסק בתורה, והשנייה – ירושלים באותה עת היתה מלאה בעבודת אלילים שהכניס אליה שלמה, ואילו העגלים הוו אלטרנטיבה המעוגנת במסורת:
וידמה כי לא עסקו ישראל בתורה אך היו 'אוכלים ושותים ושמחים', כמו שקרם בתחילת מלכות שלמה (מלכים א', ד 20). וזה היה סיבת נפלם באלו החטאים, עם שכבר ראו בימי שלמה שנעשו תועבות בירושלים מתועבות הגויים, אשר נתחתן בהם שלמה, ומזה המקום פרצו החטאים האלו בכל ישראל. וידמה שאמר להם: מה לכם לעלות לירושלים, ובה האלוהים אשר עובדים הגויים? טוב שנעבוד האלוהים אשר עבדו אבותינו, שהיה נעשה על ידי אהרון, שהיה נביא להיות לישראל תמורה למשה ואמר בו: 'אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים' (שמות ל"ב 4).
רד"ק מסביר שירבעם תפס את העגלים כחזרה למסורת אהרון וכך הציג זאת לעם. מכיוון שהעם עומד במצב דומה למצב אז – היעדר משה מול היעדר המקדש, יעשו אף הם עגלים.
כי מתחילה לא אמר ירבעם כי לשם עבודת גילולים היה עושה אותם, אלא לשם האל…..
ולמה עגל? אמר להם: הלוא אהרון עשה לישראל עגל להשרות השכינה בו במקום משה שלא היה להם; גם אתם, עתה שאין לכם מקום השכינה, שהיה בירושלים, נעשה עגל במקומו….
"ויהי הדבר הזה לחטאת" – ואמר כך שב הדבר ההוא והיה לחטאת, שקיבלוהו כאלוה, וממנו יצאו לאלוהים אחרים ככל הגויים.
האם העבודה לעגלים היא עבודה זרה?
בנאום משה (דברים ט' 8-21), בתיאור חורבן ממלכת ישראל (מל"ב י"ז 16) בנאום אביה בן רחבעם (דבה"ב י"ג 8-10), בתהילים ק"ו 19-23 ובנחמיה ט 17-19– בכל אלה העגלים מוצגים כעבודה זרה ממש ונתפסו כאלוהות ונעבדו כאלוהות. למשל:
יַעֲשׂוּ-עֵגֶל בְּחֹרֵב; וַיִּשְׁתַּחֲווּ, לְמַסֵּכָה.
וַיָּמִירוּ אֶת-כְּבוֹדָם; בְּתַבְנִית שׁוֹר, אֹכֵל עֵשֶׂב.
שָׁכְחוּ, אֵל מוֹשִׁיעָם– עֹשֶׂה גְדֹלוֹת בְּמִצְרָיִם.
(תהלים ק"ו, 19-21)
אולם, ראייה הפוכה ניתן להביא דווקא ממי שבמפתיע לא מזכיר כלל את פולחן העגלים.כך לפי אביה הכהן, "נגד המקדש – מעשה העגל", בית מקרא 42, ג', תשנ"ז, עמ' 267. לגבי עמוס הכהן טוען ש"אי הזכרת העגלים יש בה עדות מכרעת שהעגלים לא נתפסו כעבודה זרה". כל נביאי ישראל, למעט הושע,הושע מתבטא בחריפות כנגד פולחן העגלים ומנבא את חורבנו וחורבן ממלכת ישראל: זָנַח עֶגְלֵךְ שֹׁמְרוֹן, חָרָה אַפִּי בָּם; עַד-מָתַי, לֹא יוּכְלוּ נִקָּיֹן. ו כִּי מִיִּשְׂרָאֵל, וְהוּא–חָרָשׁ עָשָׂהוּ, וְלֹא אֱלֹהִים הוּא: כִּי-שְׁבָבִים יִהְיֶה, עֵגֶל שֹׁמְרוֹן. (הושע ח' 5-6). ועוד ברוח זו גם בהושע י"ג 2-4. עם זאת, א. הכהן טוען ש"הושע אינו קורא לעבודת ה' ללא עגלים אלא לנבואה ללא מקדש". שם, עמ' 269. לא יוצאים כנגד עבודת העגלים!!!
אפילו לא אליהו שנלחם בנביאי הבעל, וגם לא יהוא שמשמיד כל עבודה זרה בישראל.ריה"ל מביא את אליהו ויהוא כראיה לכך שהעגלים נעשו לשם ה': וְגַם אֵלִיָּהוּ לא דִבֵּר בַּעֲבודַת הָעֲגָלִים כַּאֲשֶׁר אָמַר: "קַנּא קִנֵּאתִי לַיָי אֱלהֵי צְבָאות" (מלכ"א יט, י,יד), כִּי סִיעַת יָרָבְעָם לַיָי אֱלהֵי יִשְׂרָאֵל הָיוּ כָל מַעֲשֵׂיהֶם, וּמַה שֶּׁהָיָה לָהֶם מֵהַנְּבִיאִים הָיוּ נְבִיאֵי יְיָ…. וּכְבָר קָם יֵהוּא בֶן-נִמְשִׁי לִמְחות אֶת מַעֲשֵׂה אַחְאָב… וְלא שָׁלַח יָד בָּעֲגָלִים. וְעושֵׂי הָעֵגֶל הָרִאשׁון, וְסִיעַת יָרָבְעָם וּבַעֲלֵי הַבָּמות וּפֶסֶל מִיכָה לא הָיוּ מְכַוְּנִים כֻּלָּם רַק לֵאלהֵי יִשְׂרָאֵל. (ריה"ל, הכוזרי, מאמר רביעי, י"ד, בתרגום אבן תיבון.
גם לפי דברי פרשני ימי הביניים שלעיל ואחרים, ירבעם לא התכוון לחטוא. העגלים (וכן העגל במדבר) נעשו לשם האל, כסמל, ייצוג של האל ולא האל עצמו. העגלים נחשבו כחזרה למסורת אבות, ולא היתה כוונה שתהיה בהם משום עבודה זרה. פרשני ימי הביניים מסבירים שפולחן העגלים הפך לחטא במרוצת הזמן כאשר העם לא הבחין עוד בין המסמל למסומל והחל לעבוד את העגלים עצמם.הדבר דומה למה שקרה עם האפוד של גדעון (שופטים ח' 22-27) ועם נחש הנחושת שעשה משה (במדבר כ"א 4-9 והריסתו ברפורמת חזקיהו, מל"א י"ח 1-4).
הצעה אחרת היא שהעגלים היו מקבילה לכרובים. כלומר, מרכבה/מושב לאל ולא האל עצמו. במזרח הקדום תיאורים רבים של אלוהות העומדת על גב של אריה או שור וכו'. קאסוטו בפירושו לשמות טוען שהעגל והעגלים נחשבו כמושב האלוהות הסמויה מן העין. עם זאת יש לזכור כי הכרובים היו בקודש הקודשים והעם הבא למקדש לא ראה אותם; לעומת זאת, העגלים היו גלויים לעיני כל העם הבא למקדשים.
גרינץ טוען שהעגל היה בעיני העם נושא כוח אלוהי כפי שתפסו גם את משה! העגל הזוכה להשראה אלוהית ינהיגם כמשה. הכרובים באו להחליף את העגל, וירבעם חוזר לעגל.לדעת גרינץ "משה נתפס בפי העם כנושא עצמות אלוהות, על הדרך שנתפס במצרים פרעה". דווקא העגל מקורו בכנען ואילו הכרובים הם השפעה מצרית (מוטיב ציורי מצרי). י. מ. גרינץ, "הרפורמה הראשונה בישראל", ציון מ"א, א-ב, תשל"ו, עמ' 113, 117, 119.
לפי רביב, העגלים כעגל הזהב, היו כנים שעליהם ירדה שכינת האל הלא נראה בדומה לכרובים שעל ארון הברית בירושלים.
פירוש אחר לעגלים מציע אברבנאל. הוא רואה בעגלים סמל לשבט, לבית יוסף (בדומה לעמודי שלמה במקדש או לאריות על כסאו המסמלים את שבט יהודה). לפיכך, העגלים אינם עבודה זרה כלל:הצעות שונות עלו במחקר מדוע בחר ירבעם דווקא צורה של עגל – יש הטוענים שמדובר בהשפעה מצרית ויש הטוענים שמדובר בהשפעה כנענית. בשתי התרבויות הללו השור משמש סמל תאיסטי.
לפי שראה ירבעם , ששלמה עשה שני עמודים וישם אותם פתח אולם בית ה' לזכר דוד ושלמה שבנו את הבית, לכן חשב גם הוא לעשות זכר וסימן למלכותו. ולפי שהוא היה משבט יוסף מבני אפרים, ומשה עליו השלום בברכותיו אמר עליו 'בכור שורו הדר לו' (דברים ל"ג 17), בחר ירבעם לעשות עגל אחד לזיכרון משפחתו שהיה משבט יוסף…..'ויהי הדבר הזה לחטאת' שהוא סיפור מה שנעשה אחרי כן, בהמשך הזמן, לא בכוונת עשייתם.
כוהנים מ'קצות העם' – רפורמציה או רסטורציה?
לכאורה ירבעם חוטא בהעמידו כהנים מקצות העם משום שהכהונה שמורה לשבט לוי והמספר המקראי מדגיש פסול זה במעשיו. אולם, ראוי להדגיש שני עניינים השופכים אור אחר על המעשה:
א. לטענת גרינץ ירבעם חוזר בכך לימים שלפני יסוד המשכן, בהם בני אהרון משמשים בכהונה יחד עם נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות כ"ד 5). הכהונה היא תפקידם של הבכורות מכל השבטים ועדיין אין ללויים מעמד של קדושה.גרינץ, לעיל הערה 18, שם, עמ' 125. לטענתו הלויים נבחרו לתפקיד מחמת מעשה העגל (שמות ל"ב 29-26, במדבר ג). שם, עמ' 126.
ב. על הכוהנים מקצות העם נאמר ששמשו בבית במות, ויש הבחנה מהותית בין מקדש ובין במה/ מזבח. לטענת הרןמ. הרן, "עבודת האלהים במלכות ישראל הצפונית", בתוך: עיונים בספר מלכים, ב', ירושלים, עמ' 165-166. העמדת כהנים שלא משבט לוי במזבחות שמחוץ למקדשים אינו מעשה בלתי חוקי! ישנן ראיות רבות במקרא לאישים (כאליהו) הזובחים בבמות. הדבר נאסר רק לפי תפיסה אחת מסוימת במקרא והיא התפיסה של ספר דברים האוסרת בכלל על קיום במות. כלומר, החטא אינו מינוי הכוהנים אלא עצם קיום במות מחוץ למקדש.
האם ירבעם בדא חג או חודש?
עצם השימוש במלה "בדא" מבהיר את מהות חטאו של ירבעם לדעת המספר. ירבעם ממציא חג זה על דעת עצמו ולא לפי צו האל. הייתכן? היעלה על הדעת שהעם ישתף עימו פעולה? המצווה הראשונה שנצטוו בה בני ישראל היתה על לוח השנה:
הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים: רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם, לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה (שמות י"ב 2).
בחודש זה נצטוו לחוג את הפסח. אולם, יחד עם זאת נצטוו גם:
שָׁמוֹר, אֶת-חֹדֶשׁ הָאָבִיב, וְעָשִׂיתָ פֶּסַח (דברים ט"ז 1).
הצורך לשלב בין שתי המצוות הללו הוביל לגיבוש לוח השנה כפי שאנו מכירים אותו, בו יש לאדם ולראייתו מרכיב מכריע בקביעתו. שינויי האקלים בין צפון הארץ ומרכזה הובילו לבעיה סביב מועד החגים שיש להם היבט חקלאי (פסח- אביב, ובמקרה שלנו סוכות-אסיף), ולכן כנראה ציינו חלק מהחגים באיחור ביחס למועד שנהג בירושלים. כלומר – אסיף בדרום החם הוא החודש השביעי ואילו בצפון – בחודש השמיני. נראה אם כן שירבעם פעל לפי מסורות שהיו נהוגות בשבטי הצפוןרמז למסורות אלו בצפון ניתן למצוא בדבה"ב ל 2-15. לאור הרצון לשמר דווקא את מצוות ה'.
החג של ירבעם סביב חנוכת העגלים דומה לתיאור חג הסוכות של שלמה כדי לחנוך את המקדש ולתיאור חגיגות הפסח של יאשיהו כגולת הרפורמה שלו במקדש בירושלים, וכן לחגיגות הסוכות על ידי שבי ציון כשהם חונכים את ההיכל , וחגיגות הפסח כשנשלמת התקנת המשכן.הרן, לעיל הערה 23, שם, עמ' 160.
לסיכום
לפי ניתוחנו ירבעם מוצג באור חדש. ראשית ניכר ההיגיון הרב במעשיו: הוא חידש מרכזי פולחן קדומים, יצר אלטרנטיבה לבית המקדש, הפך את עבודת ה' במקדשים לנוחה יותר בכך שהקים מקדש מרכזי בדן הצפונית ומקדש דרומי בבית אל שבדרום הממלכה, הוא התאים את מועד החג לתושבי הצפון והרחיב את מעגל העוסקים בקודש. אולם, העיקר הוא, ההערכה של מעשיו מהבחינה הדתית ולא הפרגמטית.
המספר שולל את מעשיו ומציגם כולם כאחד כחטא נורא, ואילו לפי ניתוחנו מתברר שכל מעשי ירבעם מהווים דווקא שיבה למסורת האבות:
הערים המקודשות, שותפות כל ישראל בפולחן, דמות העגל שעשה אהרון וחגיגת חג האסיף בעת האסיף. ירבעם כמחזיר עטרה ליושנה ומחדש מסורת האבות עומד בניגוד לחידושי הפולחן המהפכניים הנוהגים בירושלים.
הרחבה – עגל הזהב אז והיום:
לקריאה נוספת:
1. ש. אברמסקי, מרד ירבעם, בתוך: עיונים בספר מלכים, ירושלים, 1985, עמ' 351-362.
2. י. מ. גרינץ , "הרפורמה הראשונה בישראל לזיקה שבין מעשה העגל במדבר ל'חטאות' ירבעם בן נבט", ציון מ"א/ ג-ד, תשל"ו.
3. מ. הרן, "עבודת האלהים במלכות ישראל הצפונית", בתוך: עיונים בספר מלכים, ב', ירושלים, עמ' 157-166.
4. י. זקוביץ, א. שנאן, "האם היה חטא במעשה עגל הזהב?" מתוך: לא כך כתוב בתנ"ך, 2005 ניתן לראות גם באתר של מט"ח: http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=13016
5. י. זקוביץ, א. שנאן, "מה ספרו בממלכת ישראל על ירבעם?" מתוך: לא כך כתוב בתנ"ך, 2005., עמ' 195-201.
6. צ. טלשיר, תפיסת פילוג הממלכה בספר מלכים ובספר דברי הימים, על הפרק 7, 1994. ניתן לראות גם באתר של מט"ח: http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=10822
7. ח. שלום-גיא, "בין תיאור הרפורמה של ירבעם לפרשת העגל", שנתון לחקר המקרא והמזרח הקדום טז (תשס"ו), עמ' 15-27.
