/ ראשית - מיזם התנ"ך

^{1 נלקח מויקיפדיה http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%9E%D7%9C%D7%9A_%D7%9E%D7%AA,_%D7%99%D7%97%D7%99_%D7%94%D7%9E%D7%9C%D7%9A!}  ב – 1 בספטמבר 1715 מת לואי ה – 14 מלך צרפת. באותו היום הוכתר בנו, לואי ה – 15, למלך והוא בן חמש שנים בלבד. מה שהניע את הצרפתים לנקוט בצעד, שנראה על פניו חסר הגיון, היא התפיסה שלפיה כסא המלוכה חייב להיות מאויש ללא הפסקה.
גם הפרק הפותח את ספר מלכים יוצא מהנחה דומה. הוא עוסק בשנותיו האחרונות של האריה הזקן – דוד המלך, במאבק הירושה שהתנהל בין שנים מבניו, ובהמלכתו של אחד מהם, שלמה, בנה של בת שבע. במקרה זה, דאגו אנשי החצר לכך שדוד יאייש את כסאו בעודו בחיים. התהליך, שאמור להיות רציף וחסר מחלוקת, מוצג כאן כבעייתי. ויותר מזה – שלוש הדמויות הגבריות השייכות לשושלת המלוכה מוצגות באור מורכב.
עוד ענין מרתק ומאתגר בפרק הוא האפשרות לקרוא כמעט כל עניין בשתי צורות הפוכות, כשכל קריאה מאירה את גיבורי הפרק באור שונה לחלוטין.

האם דוד מתפקד כמלך?
אולי דוד הוא מֶּלֶךְ זָקֵן וּכְסִיל אֲשֶׁר לֹא-יָדַע לְהִזָּהֵר עוֹד?^{2קהלת ד 13}
לפי הכתוב, התיאור של קהלת מתאים מאד למצבו של דוד כפי שהוא מתואר בפסוקים הראשונים של הפרק.

וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַיְכַסֻּהוּ בַּבְּגָדִים וְלֹא יִחַם לוֹ. ב וַיֹּאמְרוּ לוֹ עֲבָדָיו יְבַקְשׁוּ לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ נַעֲרָה בְתוּלָה וְעָמְדָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וּתְהִי-לוֹ סֹכֶנֶת וְשָׁכְבָה בְחֵיקֶךָ וְחַם לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ. ג וַיְבַקְשׁוּ נַעֲרָה יָפָה בְּכֹל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל וַיִּמְצְאוּ אֶת-אֲבִישַׁג הַשּׁוּנַמִּית וַיָּבִאוּ אֹתָהּ לַמֶּלֶךְ. ד וְהַנַּעֲרָה יָפָה עַד-מְאֹד וַתְּהִי לַמֶּלֶךְ סֹכֶנֶת וַתְּשָׁרְתֵהוּ וְהַמֶּלֶךְ לֹא יְדָעָהּ.

המלך אינו רק זָקֵן, אלא גם בָּא בַּיָּמִים. קרובים ימיו למות. זקנתו גורמת לחולשת הגוף: קר לו כל הזמן, והאמצעים הרגילים לחימום אינם עוזרים. עבדיו המסורים חושבים על אמצעי חימום חדש. איננו יודעים אם הכרית החשמלית האנושית הצליחה לחמם את גופו של דוד, או שגם היא לא הצליחה בזאת, אבל בואה אל מיטתו חשף חולשה נוספת, שלא היינו מודעים לה קודם. וְהַמֶּלֶךְ לֹא יְדָעָהּ, כלומר – העומד בראש הממלכה לא רק שאינו עומד בראשה, הוא רק שוכב במיטתו, ומסתבר שגם אינו גבר.^{3חז"ל, ובעקבותיהם חלק מפרשני ימי הביניים, כתבו שדוד יכול היה אבל לא רצה, כי עדיין כיפר על חטאו עם בת שבע, או כי היו לו יותר מדי נשים ואבישג הייתה אסורה עליו על פי דין. יוספוס, לעומתם, כותב בפירוש "ליחסי דודים וזווג היה חלש מפאת גילו המופלג".} לפי כתובים אלה אפשר לראות שדוד כמעט ואינו מתפקד, הן בגוף והן ברוח.

אף שדוד מוצג בחולשתו, מעניין לראות כי לא הוא המעלה את הרעיון לגבי הדרך לשיפור מצבו. עבדיו מממשיכים לדאוג לו, לכבד אותו ולהתייחס אליו כאל מלך למרות חולשתו: הם מכנים אותו אדֹנִי הַמֶּלֶךְ פעמיים במשפט קצר, ומדברים אליו בגוף שלישי לאות כבוד. אותם עבדים נאמנים הם אלה שחושבים על חיפוש נערה בתולה^{4רש"י טוען שבתולה מחממת יותר מבעולה, ולכן לא ביקשו מאחת מפילגשי דוד או מאחת מנשיו לקבל עליה את התפקיד.} שתשמש סוכנת^{5המילה סכנת היא יחידאית. בישעיהו כ"ב 15 מופיע סכן, שתפקידו להיות "אשר על הבית", האחראי והדואג לכל ענייני הארמון. כך גם אבישג, שתפקידה לדאוג לענייני דוד, לשרת אותו ולחמם אותו.} למלך, הם אלה שמבצעים את החיפוש, והם אלה שמביאים את היפה ביותר אל יצועו של דוד.

מדוע מספר כותב הפרק, הנאמן לדוד ולביתו, את הפרטים הללו על זקנתו של דוד?
אפשר היה לדלג על הסיפור כולו, לכתוב רק וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן ולהמשיך מיד בתיאור התנהגותו של אדוניה ויריבותו עם שלמה. אפשר היה להציל את כבודו של דוד, שזקנתו, לפי הכתובים הפותחים את הפרק, ביישה את נעוריו. סביר להניח שלסופר יש סיבה טובה מאד לעשות זאת.
למעשה, הומלך שלמה בעוד דוד בחיים. דבר זה יכול היה להיתפס כגזל השלטון מהמלך החוקי. יש לסופר צורך להדגיש היטב שלמרות ששלמה הומלך כשאביו עדיין חי, הוא עשה זאת מסיבות טובות. סיבה טובה אחת היא מצבו של דוד, שאינו יכול לתפקד בד' אמותיו, וודאי שאינו יכול למלוך – ולכן החליף אותו בנו בעודו בחייו. חשוב להדגיש שמכיוון שדוד עוד היה בחיים כששלמה הומלך, רק הוא יכול היה להמליך את המלך הבא, ורק בידיו הייתה ההחלטה לגבי היורש. גם זאת מטרה חשובה של הסיפור.

אם כבר צריך להחליף את דוד – מדוע לא אדוניה, הבכור?
כדי להסביר מדוע אדוניה – הבכור שנותר לדוד^{6אמנון נרצח על ידי אבשלום. אבשלום עצמו נהרג על ידי יואב בזמן המרד. כלאב, או דניאל לפי הכתוב בדברי הימים, בנו של דוד מאביגיל, נעלם מהסיפור לאחר לידתו. יש הטוענים שנושל מהזכות לרשת את דוד כי לא היה ברור אם הוא מזרעו של דוד או מזרעו של נבל, בעלה הקודם של אביגיל. ויש הסבורים כי היה בו פגם ולא היה יכול למלוך.} אינו ראוי להיות המלך הבא, מספר לנו הכתוב על התנהלותו בימי דוד האחרונים.

ה וַאֲדֹנִיָּה בֶן-חַגִּית מִתְנַשֵּׂא לֵאמֹר אֲנִי אֶמְלֹךְ וַיַּעַשׂ לוֹ רֶכֶב וּפָרָשִׁים וַחֲמִשִּׁים אִישׁ רָצִים לְפָנָיו. ו וְלֹא-עֲצָבוֹ אָבִיו מִיָּמָיו לֵאמֹר מַדּוּעַ כָּכָה עָשִׂיתָ וְגַם-הוּא טוֹב-תֹּאַר מְאֹד וְאֹתוֹ יָלְדָה אַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם. ז וַיִּהְיוּ דְבָרָיו עִם יוֹאָב בֶּן-צְרוּיָה וְעִם אֶבְיָתָר הַכֹּהֵן וַיַּעְזְרוּ אַחֲרֵי אֲדֹנִיָּה…. וַיִּזְבַּח אֲדֹנִיָּהוּ צֹאן וּבָקָר וּמְרִיא עִם אֶבֶן הַזֹּחֶלֶת אֲשֶׁר-אֵצֶל עֵין רֹגֵל וַיִּקְרָא אֶת-כָּל-אֶחָיו בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וּלְכָל-אַנְשֵׁי יְהוּדָה עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ.

לסופר יש לומר רק רעות על אדוניה. הוא מִתְנַשֵּׂא ואומר לכולם שהוא יהיה המלך הבא, בעוד אביו בחיים. הוא עושה לו רֶכֶב וּפָרָשִׁים וַחֲמִשִּׁים אִישׁ רָצִים לְפָנָיו,^{7ומתנהג בדיוק כמו המלך ב"משפט המלך" בשמואל א ח 11.} נותן לעצמו כבוד מלכים, ממש כמו אחיו אבשלום לפניו לפני שמרד.^{8ראה שמואל ב ט"ו 1: וַיַּעַשׂ לוֹ אַבְשָׁלוֹם מֶרְכָּבָה וְסֻסִים וַחֲמִשִּׁים אִישׁ רָצִים לְפָנָיו. התנהגותו החתרנית של אבשלום ממשיכה ומתפרשת בפרק, עד המשפט המסכם אותה: וַיְגַנֵּב אַבְשָׁלוֹם אֶת-לֵב אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל. (שם, פס' 6)}  בכלל מדגיש הכתוב את הדמיון בין אדוניה לאבשלום: וְגַם-הוּא טוֹב-תֹּאַר מְאֹד (כמו אבשלום, שהיה ידוע ביופיו החריג) וְאֹתוֹ יָלְדָה אַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם (למרות שאין המדובר באותה אם),^{9ראה שמואל ב ג 2 – 3: ב וילדו (וַיִּוָּלְדוּ) לְדָוִד בָּנִים בְּחֶבְרוֹן וַיְהִי בְכוֹרוֹ אַמְנוֹן לַאֲחִינֹעַם הַיִּזְרְעֵאלִת. ג וּמִשְׁנֵהוּ כִלְאָב לאביגל (לַאֲבִיגַיִל) אֵשֶׁת נָבָל הַכַּרְמְלִי וְהַשְּׁלִשִׁי אַבְשָׁלוֹם בֶּן-מַעֲכָה בַּת-תַּלְמַי מֶלֶךְ גְּשׁוּר.} כדי לעורר בקוראים אסוציאציות שליליות לגביו.
דוד לא מיחה באזני אדוניה על התנהגותו השחצנית – ואולי כבר לא יכול היה – דבר שגרם לאדוניה להמשיך ולהעז. הוא מצא לו תומכים בחצר המלוכה, ויצר לעצמו מעין מפלגה בין אנשי החצר והצבא. בין תומכיו היה יואב בן צרויה, אחיינו של דוד, המצביא הגדול שהלך איתו בכל מלחמותיו עוד מתקופת היותו ראש גדוד, אביתר הכהן – גם הוא מוותיקי החצר של דוד, בנו של אביתר כהן נב, וכן (כמעט) כל אחיו בני המלך, וחלק מאַנְשֵׁי יְהוּדָה עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ. הרושם שנוצר הוא שאדוניה בטוח בלגיטימיות של מלכותו וזוכה לתמיכת מפקד הצבא, אחד משני הכוהנים הראשיים ורוב בני המלך. אולם לא כל אנשי החצר ובעלי התפקידים הבכירים תמכו בו, כפי שעולה מפס' 8:

וְצָדוֹק הַכֹּהֵן וּבְנָיָהוּ בֶן-יְהוֹיָדָע וְנָתָן הַנָּבִיא וְשִׁמְעִי וְרֵעִי וְהַגִּבּוֹרִים אֲשֶׁר לְדָוִד לֹא הָיוּ עִם-אֲדֹנִיָּהוּ.

אדוניה קרא את תומכיו לזבח. הזבח נערך עִם אֶבֶן הַזֹּחֶלֶת אֲשֶׁר-אֵצֶל עֵין רֹגֵל, מעיין שנמצא במפגש גיא בן הינום עם נחל קדרון, כחצי ק"מ מחוץ לעיר דוד ומדרום לה. לפי הכתוב לא ברור לאיזו תכלית נועד הזבח. הסופר, בדווחו על מה שקרה, מספר רק מי הם הקרואים: כָּל-אֶחָיו בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וּלְכָל-אַנְשֵׁי יְהוּדָה עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ (פס' 9). הוא מדווח גם מי אינם קרואים: נתן, בניהו, הגיבורים ושלמה. בת שבע ונתן, כשהם מספרים את הסיפור לדוד, טוענים שמדובר בזבח לשם הכתרה בו המליך עצמו אדוניה (לפי דברי בת שבע בפס' 18: וְעַתָּה הִנֵּה אֲדֹנִיָּה מָלָךְ וְעַתָּה אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ לֹא יָדָעְתָּ. יט וַיִּזְבַּח שׁוֹר וּמְרִיא-וְצֹאן לָרֹב) וקיבל את הסכמת העם להמלכתו (לפי דברי נתן בפס' 25: כִּי יָרַד הַיּוֹם וַיִּזְבַּח שׁוֹר וּמְרִיא-וְצֹאן לָרֹב וַיִּקְרָא לְכָל-בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וּלְשָׂרֵי הַצָּבָא וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֵן וְהִנָּם אֹכְלִים וְשֹׁתִים לְפָנָיו וַיֹּאמְרוּ יְחִי הַמֶּלֶךְ אֲדֹנִיָּהוּ).
קשה לדעת מה הייתה האמת.
יכול להיות שאדוניה בכלל לא התכוון להמליך את עצמו לפני מות אביו, אך חבריו, כטוב לבם ביין ובמזון, קראו יְחִי הַמֶּלֶךְ אֲדֹנִיָּהוּ בלי שאדוניה עודד אותם לכך, וללא משמעות של הכתרה מיידית. הלא לא מוזכרים כלי נשק, או תכנוני מרידה בסיפור. ברור כי השותפים לזבח שחברו לאדוניה חרדים מעליית שלמה למלוכה וממהרים להתפזר (פס' 49), מה שמחזק את האפשרות כי היה כאן טכס המלכה או טרום המלכה או תמיכה באדוניה.
אפשרות נוספת היא להסתכל על הכתוב מבחינה ספרותית. לעיתים פרט הנמסר במקום מאוחר משלים מידע שאיננו ניתן לקורא בתחילה.^{10כך, למשל, לא מוזכר יופיה של שרה בבראשית כ' כסיבה שבגללה לקח אותה אבימלך לארמונו, אך הוא מוזכר בבראשית י"ב. או – העובדה שהאל עצר את כל נשי בית אבימלך מלדת לא מוזכרת במהלך פרק כ בבראשית, אלא רק בסופו, כשמסופר שאברהם התפלל בעדן כדי שירפאו.} לפי כלל זה, דברי נתן ובת שבע הם דברי אמת, והסופר בחר לספר לקוראיו על המלכתו של אדוניה דרך שיחתם עם דוד, כאמצעי סגנוני הבא להעצים את המתח של הקורא ואת מעורבותו בסיפור.
אבל – כשמשווים את שאר הפרטים בדבריהם לפרטים שכתב הסופר, ניכרת מגמתיות כמעט בכל פרט – כך, למשל, מדגישים בת שבע ונתן שאדוניה זבח שׁוֹר וּמְרִיא-וְצֹאן לָרֹב (פס' 19 ו 25), שלא כתיאור שבפס' 9, המשמיט את המילה לָרֹב. כך מדגישים נתן ובת שבע כמה גדול היה המשתה שערך אדוניה להכתרתו (או ל"הכתרתו"). יש לקחת, אפוא, את דברי נתן ובת שבע בעירבון מוגבל, ולזכור שדבריהם באים לשרת את מגמתם.
בכל מקרה – הרושם שמותיר אדוניה על הקורא אינו רושם טוב; וכך ברור לו, לקורא, מדוע אדוניה אינו ראוי להחליף את דוד, לא אחרי מותו של זה ובוודאי לא בחייו.

כיצד הצליחו בת שבע ונתן להעלות את שלמה למלוכה במקום הבן היורש – אדוניה?
שלמה לא היה הבא בתור לירושה. לפניו נולדו שפטיה, יתרעם, שמוע, שובב ונתן.^{11ראו שמואל ב' ה' 14 – 15}
לפי הכתוב בפרק, כוחו של שלמה נמצא דווקא בפסיביות שלו. הוא אינו נוקט כל יוזמה. גורלו נקבע בהסכמים שנעשים מאחורי גבו בין אימו לבין נתן הנביא, בין דוד לבין שניהם, ואחר כך נקבע גורלו על ידי דוד אביו ופקודותיו. שלמה אינו מנהיג את קבוצת תומכיו,^{12בקבוצת תומכי שלמה נמנים גם שִׁמְעִי וְרֵעִי וְהַגִּבּוֹרִים אֲשֶׁר לְדָוִד. לא ברור עד הסוף למי הכוונה – כנראה מדובר על חבורת הגיבורים המיתולוגית של דוד המלך, שלוותה אותו מאז ימיו כראש גדוד, או, לפי פירוש אחר הכוונה לקבוצת הכרתי והפלתי.} שבה חברים צדוק הכהן, שהסתפח אל חצרו של דוד אחרי שכבר הייתה קיימת, ובניהו בן יהוידע, שפיקד על הכרתי והפלתי, הצבא הפרטי, הקטן והחכם של דוד. (שני מתחרים רציניים ליואב ולאביתר, השייכים לקבוצה שתומכת באדוניה).
חצר המלוכה בסוף ימי דוד הייתה מפולגת לשתי קבוצות. בכל קבוצה היו איש צבא וכהן – שני מרכזי הכוח החשובים ביותר בחצר. בכל קבוצה היה מנהיג. אדוניה הנהיג את הקבוצה שלו. נתן, בעצותיו ובמפגשו עם דוד, הנהיג את הקבוצה שפעלה להעלות את שלמה למלוכה.
נתן החליט שהגיעה השעה לפעול, אחרי שהשמועה על הזבח שערך אדוניה הגיעה לארמון. האם חשש לחייו ולחיי שלמה ובת שבע, משום שאדוניה אכן המליך את עצמו; או שניצל את התנאים שנוצרו כדי לדחוף קדימה את המלך הרצוי לו? קשה לדעת. הוא שולח את בת שבע אל דוד ובפיה מסר מוכן מראש.
בת שבע הגיעה לחדרו של דוד. שוב מדגיש הסופר לקוראיו שהַמֶּלֶךְ זָקֵן מְאֹד. שוב מסופר שאינו מתפקד בעצמו ושאבישג עוזרת לו. ההרגשה היא שהזמן הולך ואוזל – לדוד, לאדוניה, ובמיוחד לבת שבע ולשלמה. אם לא תפעל – אדוניה יעלה על כס המלוכה.
דברי בת שבע הם מופת של אמנות הרטוריקה. כך גם דבריו של נתן, שמגיע מיד אחריה לחדרו של דוד, להשלים ולחזק את דבריה. בת שבע מספרת לדוד על הזבח שערך אדוניה, ומזכירה שרק את שלמה לא הזמין, ולפיכך ברור שאינו חלק מהמזימה של אדוניה (היא איננה מספרת שהיו עוד שלא הוזמנו).ובכך מחדירה לראשו של דוד את נאמנותו של שלמה אליו ורומזת על יחס רע של אדוניה אל שלמה. היא משתמשת בכמה דרכים כדי להניע את דוד לפעול:
היא מזכירה (או "מזכירה") לדוד שנשבע לה בה' ששלמה ימלוך אחריו. אין אזכור של שבועה זו בספר שמואל, ופרשנים, הטוענים לאמיתותם של דברי בת שבע, מסתמכים על הכתוב בשמואל ב' י"ב 24:

וַיְנַחֵם דָּוִד אֵת בַּת-שֶׁבַע אִשְׁתּוֹ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ וַתֵּלֶד בֵּן ויקרא (וַתִּקְרָא) אֶת-שְׁמוֹ שְׁלֹמֹה.

אפשרות אחרת היא לפקפק בקיומה של שבועה זו ולשאול שמא יש אפשרות שבת שבע ונתן שותלים רעיון שלא היה ולא נברא במוחו הזקן מאד של דוד? הרי גם כאן ניתן להחיל את הכלל המוזכר קודם לגבי פרטים שאינם מסופרים בתחילת הסיפור (או שלא?).^{13ראה הערת שולים 9}
עוד מציגה בת שבע את עצמה כחלשה וחשופה לסכנה (פס' 22) בשל אותה שבועה שנשבע (או "נשבע") דוד ולפיה שלמה ימלוך (גם נתן וגם בת שבע מדגישים את נאמנותם ונאמנותו של שלמה (לעומת אי נאמנותו של אדוניה, שלטענתם המליך את עצמו וסחף עמו את כל העם), על ידי שימוש תכוף במילים "עבד" ו"אמה". שניהם מדגישים את כוחו של דוד כמלך לפסוק מי ישב על כסאו אחריו, ואת אי ידיעתו של דוד את מה שקורה מחוץ לארמון, (כאן הם נוגעים בנקודה רגישה אצל דוד, שלא ידע את אבישג, וכעת מסתבר לו שגם לא ידע מה עושה בכורו). מגדיל לעשות נתן – הוא בסך הכל מבקש מדוד שיידע את נתן בכך שאישר את המלכת אדוניה:

אִם מֵאֵת אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ נִהְיָה הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא הוֹדַעְתָּ אֶת-עבדיך (עַבְדְּךָ) מִי יֵשֵׁב עַל-כִּסֵּא אֲדֹנִי-הַמֶּלֶךְ אַחֲרָיו (פס' 27).

חוץ מזה אין לו שום בקשה…
שניהם – בת שבע ונתן – מצליחים להניע את דוד לפעולה.
מי מהם הוא היוזם, ומי הנגרר? על פניו נראה שבת שבע רק מבצעת את הוראותיו של נתן, אם כי אינה חוזרת בדיוק על הניסוחים שהוא מכתיב לה. אפשר שמשפט אחד שלה יכול להעיד על הבנה טובה וצינית של המצב בו היא נמצאת. אחרי שדוד מבטיח לה בשבועה ששלמה אכן ימלוך אחריו, היא אומרת לו, תוך כדי קידה עמוקה: יְחִי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ דָּוִד לְעֹלָם (פס' 31). זהו משפט ברכה מקובל להודות בו למלך שהיטיב איתך,^{14כך גם בנחמיה ב 3 הַמֶּלֶךְ לְעוֹלָם יִחְיֶה}  אבל במצב בו דוד נמצא ניתן למצוא בו ציניות רבה. בת שבע יודעת שדוד נוטה למות, והיא מברכת אותו בברכה חסרת משמעות^{15חז"ל, ופרשני ימי הביניים בעקבותיהם, הבינו את הבעייתיות בביטוי, וניסו לפרשו בצורה פחות צינית. היו שאמרו שהיא מאחלת לו חיי עולם הבא, או שניסתה בברכתה זאת לשכנע את דוד שאינה דוחקת את הקץ בציפיה למותו ולהמלכתו של בנה.} הרי – אם ברכתה תתקיים, כל מאמציה להושיב את בנה על כסא המלוכה יעלו בתוהו, ואת זאת אינה רוצה.
שלמה, המלך לעתיד, כלל אינו צד בסיפור של נתן ובת שבע. מסתמן שלפנינו אדם חלש, שעומד להיות מלך בובה, במדינה בה השליטים האמיתיים הם אם המלך^{16לאם המלך, הגבירה, מעמד גבוה בחצר המלוכה היהודאית והישראלית, וכן בחצרות מלוכה במסופוטמיה ובחת. כסאה היה לימין כסא בנה המלך, ככתוב במלכים א ב 19, ולעיתים התערבה בענייני מלוכה (איזבל) או פולחן (איזבל, עתליה, מעכה)} ויועצה הצמוד – נתן הנביא.
לפי המסופר עד כאן, הן אדוניה הן שלמה אינם ראויים למלוך אחרי דוד.

איך מקבלת המלכת שלמה תוקף?
דוד חוזר להיות מלך חזק וחכם
כפי שראינו עד כה – תפקודו של דוד מפוקפק – פיזית וגם מנטאלית. חיזוק לאי תפקודו המנטאלי ניתן לראות בכתוב בפסוק 28: וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ דָּוִד וַיֹּאמֶר קִרְאוּ-לִי לְבַת-שָׁבַע, והרי בת שבע עומדת לידו, היא רק סיימה לדבר את דבריה כשנתן התפרץ לחדר ומילא אחריהם, ודוד, אבוי, אינו מרגיש שהיא בחדר, ומבקש שיקראו לה. כאן מתגבר הרושם ההתחלתי של מלך זקן וכסיל, אולם זקן עובר בטל זה עומד להפוך לאריה לוחם בפעם האחרונה בחייו.
כשדוד מתחיל לדבר נושרות ממנו השנים הרבות, נעלמת הפאסיביות הבאה עם הזקנה, ולפנינו מלך צלול וחד כתער, המתכנן תכנית שלא הייתה מביישת אפילו את דוד הצעיר.
דוד נשבע בה' לבת שבע (שוב? או בפעם הראשונה? הוא מחלק לנתן ולבת שבע הוראות מדויקות כיצד יש להמליך את שלמה. גם כאן, כמו בשני הקטעים הקודמים בהם לא כל האינפורמציה נמסרת בבת אחת, הדברים שקורים בפועל שונים – במעט או בהרבה – ממה שנאמר בהתחלה. האם הוסיפו נאמני שלמה על הוראותיו של דוד, או האם כל ההוראות ניתנו על ידו, והדברים רק מסופרים בהדרגה?
הוראותיו של דוד, בתוספת מה שעוד נעשה בעקבותיהן וברוחן, הפכו את שלמה למלך החוקי על כל שבטי ישראל.
דוד מצווה לרכז את כל סמלי המלוכה וההמלכה יחד, ולהמליך את שלמה באופן החוקי ביותר האפשרי, בגיחון – במקום שונה אך לא מאד רחוק מעין רוגל, שם חגג אדוניה עם תומכיו. להמלכה יש עדים: צָדוֹק הַכֹּהֵן וּלְנָתָן הַנָּבִיא וְלִבְנָיָהוּ בֶּן-יְהוֹיָדָע, וכן עַבְדֵי אֲדֹנֵיכֶם (פס' 32 – 33). את שלמה הרכיבו על פרדת המלך – זו המיועדת לשימושו הבלעדי, ומכאן שכל הרוכב עליה הוא מלך. צדוק הכהן וגם נתן הנביא מושחים אותו בטקס דתי למלך, בשמן שנלקח מאוהל מועד (פס' 39), ובכך מוכיחים שאלוהים מסכים ששלמה ימלוך – הסכמה הנדרשת בכל המלכת מלך. הם תוקעים בשופר, פעולה הקשורה להכרזה חשובה,^{17למשל בשמואל ב ו 15, בזמן העלאת הארון לירושלים: וְדָוִד וְכָל-בֵּית יִשְׂרָאֵל, מַעֲלִים אֶת-אֲרוֹן ה', בִּתְרוּעָה, וּבְקוֹל שׁוֹפָר}  כל הנוכחים מאשרים את המלכתו בקריאה יְחִי הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה. אחרי המשיחה חוזרת השיירה העירה בשמחה ובנגינה, ושלמה מתיישב על כסא המלכות; בישבו שם באים כל אנשי החצר לברכו כמלך החדש – וגם דוד, שאינו יכול לקום ממיטתו, משתחווה לו ומברך אותו (פס' 47).
כל הפרטים הללו מעניקים לשלמה מעמד של המלך הבא החוקי, אף שהוא אינו הבן שהיה אמור לרשת את המלוכה. מעכשיו אי אפשר לערער על מעמדו.
מה קרה פה לדוד? האם הזקן הכסיל, רפה הגוף והרוח, אזר כוחות אחרונים כדי להמליך את הבן בו בחר על כסא מלכותו? אפשר שהייתה לו הבלחה של הכרה, שאחריה שקע שוב. בניגוד לאדוניה ואנשי החצר שאיתו שלא "ספרו" את דוד המלך, התייחסו נתן ובת שבע אל דוד כאל מלך בעל עוצמה. אולי עמדה זו היא שהפיחה בו רוח חיים.
בכל מקרה, בסוף הפרק שלמה הוא היורש החוקי של דוד.

איזו דמות של שלמה מצטיירת מהסיפור – ומדוע?
שלמה מוצג כפאסיבי לחלוטין. האם זו דמות המלך הראוי? אפשר שהצגה זו של שלמה נועדה להגן עליו.^{18ראה מאמרן של דינור, ואחרות, סעיף "עלייתו של שלמה למלוכה" בקישור הבא: http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=22602} עלייתו למלוכה לוותה בתככים, בקידומו למרות שאין הוא הבכור, היא כללה גם את הרג האח הבכור, הטוען לשלטון. הסיפור מעמיד את שלמה כמישהו שהדברים קרו לו ולא היה אחראי להם; כך מנקים את דמותו ומגוננים על ערעור מעמדו כמלך ועל ביקורת אפשרית.
אפשרות אחרת היא להבין את דמותו של שלמה מתוך קריאת הפרק במעגל רחב יותר, תוך התייחסות לתפיסת מעורבותו של האל בהיסטוריה בכלל ובחיי המלכים בפרט. שלמה נחשב לחכם מכל אדם, שמע חכמתו הגיע עד לקצווי ארץ וכל העם פחד ממנה. בחלום בגבעון, הכתוב במלכים א' ג' 9, מבקש שלמה מהאל לְהָבִין בֵּין-טוֹב לְרָע והאל אכן נותן לו לֵב חָכָם וְנָבוֹן אֲשֶׁר כָּמוֹךָ לֹא-הָיָה לְפָנֶיךָ וְאַחֲרֶיךָ לֹא-יָקוּם כָּמוֹךָ. חכמתו מתחילה להרקיע לשחקים רק החל מהתגלות האל והבטחתו. אולם ניצני חכמתו של שלמה ניכרים כבר בסיפור הרג שמעי ואדוניה.

ביבליוגרפיה
1. אליצור, י' וי' קיל (עורכים) אטלס דעת מקרא ירושלים 1993
2. גינצבורג, ל' משפחת דוד אגדות היהודים ה רמת גן 1975
3. גרסיאל, מ' מלכים א, אנציקלופדיה לתנ"ך, תל אביב 1994
4. דינור, ג' ואחרים הרקע ההיסטוריוגרפי של מלכות שלמה, בתוך http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=22602
5. ליונשטם, ש' צדוק. אנציקלופדיה מקראית כרך ו ירושלים 1971
6. מזר, ב' ימי דוד ושלמה בתוך ההיסטוריה של עם ישראל ימי המלוכה – היסטוריה מדינית תל אביב תשמ"ב
7. סרנה נ' מ' המקורות המקראיים לתולדות תקופת המלוכה בתוך ההיסטוריה של עם ישראל ימי המלוכה – היסטוריה מדינית תל אביב תשמ"ב
8. קיל, י' מלכים א דעת מקרא ירושלים 1989
9. שלו, מ' מלך זקן וכסיל תנ"ך עכשיו תל אביב 1985