היסטוריוגרפיה הוא המונח בו משתמשים כדי לציין כתיבה היסטורית המונעת על ידי נטיות, דעות ומגמות של ההיסטוריון המעלה את תולדות האירועים על הכתב. למעשה כל כתיבה היסטורית היא היסטוריוגרפיה, באשר כל כותב אנושי מונע מנטיותיו, דעותיו ומגמותיו. אולם יש היסטוריונים ששואפים לכתיבה עד כמה שניתן נקייה וחותרת אל האובייקטיביות (תוך מודעות לחוסר היכולת להשיגה) ואילו את כתיבתם של אחרים מנחה השקפת עולמם. ההיסטוריוגרף המקראי נמנה על האחרונים – הוא אינו שואף לתאר באובייקטיביות את מהלך האירועים אלא מונע ממגמות שחלקן גלויות ומוצהרות ועל חלקן ניתן לעמוד מתוך ניתוח הכתובים.
אחת המגמות המוצהרות של כתיבת ההיסטוריה במקרא היא לימוד לקח, לעיתים קבוע מראש – כמו ההכרה בגדולת ה' דרך סיפור מאורעות העבר. כך למשל דברים י"א 1 – 9:
א וְאָהַבְתָּ, אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ; וְשָׁמַרְתָּ מִשְׁמַרְתּוֹ, וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וּמִצְוֹתָיו–כָּל-הַיָּמִים. ב וִידַעְתֶּם, הַיּוֹם, כִּי לֹא אֶת-בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ וַאֲשֶׁר לֹא-רָאוּ, אֶת-מוּסַר יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם: אֶת-גָּדְלוֹ–אֶת-יָדוֹ הַחֲזָקָה, וּזְרֹעוֹ הַנְּטוּיָה. ג וְאֶת-אֹתֹתָיו, וְאֶת-מַעֲשָׂיו, אֲשֶׁר עָשָׂה, בְּתוֹךְ מִצְרָיִם–לְפַרְעֹה מֶלֶךְ-מִצְרַיִם, וּלְכָל-אַרְצוֹ. ד וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְחֵיל מִצְרַיִם לְסוּסָיו וּלְרִכְבּוֹ, אֲשֶׁר הֵצִיף אֶת-מֵי יַם-סוּף עַל-פְּנֵיהֶם, בְּרָדְפָם, אַחֲרֵיכֶם; וַיְאַבְּדֵם יְהוָה, עַד הַיּוֹם הַזֶּה. ה וַאֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם, בַּמִּדְבָּר, עַד-בֹּאֲכֶם, עַד-הַמָּקוֹם הַזֶּה. ו וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְדָתָן וְלַאֲבִירָם, בְּנֵי אֱלִיאָב בֶּן-רְאוּבֵן, אֲשֶׁר פָּצְתָה הָאָרֶץ אֶת-פִּיהָ, וַתִּבְלָעֵם וְאֶת-בָּתֵּיהֶם וְאֶת-אָהֳלֵיהֶם–וְאֵת כָּל-הַיְקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם, בְּקֶרֶב כָּל-יִשְׂרָאֵל. ז כִּי עֵינֵיכֶם הָרֹאֹת, אֶת-כָּל-מַעֲשֵׂה יְהוָה הַגָּדֹל, אֲשֶׁר, עָשָׂה. ח וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-כָּל-הַמִּצְוָה, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ, הַיּוֹם–לְמַעַן תֶּחֶזְקוּ, וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה, לְרִשְׁתָּהּ. ט וּלְמַעַן תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל-הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם–אֶרֶץ זָבַת חָלָב, וּדְבָשׁ.
על פי קטע זה לימוד ההיסטוריה הוא עניין קיומי – יש להעביר את סיפור המאורעות לדורות הבאים שלא היו עדים להם משום שכך תצמח ההכרה במעשיו הגדולים של האל. זו תביא לידי שמירת מצוותיו שהיא תנאי להורשת הארץ ולישיבה בה.
בספרות המקרא ההיסטוריוגרפית (בראשית – מלכים ב', עזרא נחמיה ודברי הימים) באות לידי ביטוי מגמות שונות – גמול לשומרי דרכו של ה', התמודדות עם בעיות בדורו של ההיסטוריון, האדרת שבט או שושלת מסוימת וכו'.
נדגים את דרכו של היסטוריוגרף המקראי בעזרת שתי המגמות האחרונות –
א) התמודדות עם בעיות בדורו של ההיסטוריוגרף – מל"ב י"ז עוסק בחורבנה של ממלכת ישראל בשנת 721 לפנה"ס בידי אשור. ששת הפסוקים הראשונים של הפרק מוקדשים לסיבות הריאליות פוליטיות, קרי הכפיפות של ישראל לאשור, ניסיונה למרוד באשור בעזרת מצרים ותגובתו של מלך אשור שגרמה לחורבן ממלכת ישראל. כמעט פי שלושה יותר (17 הפסוקים מ 7 – 23) מוקדשות להשקפת העולם של המספר המסביר מדוע אירע חורבן. עיקר הסברו מתמקד בעבודת אלילים ועבודת העגלים בישראל. לדעתו התנהגות זו שמשמעותה עזיבת ה' הביאה לחורבן.
כ 40 שנה לפני 721- התהלך בממלכת ישראל הנביא עמוס והא ניבא את חורבנה. הוא התבונן במציאות וסבר כי היא מובילה לאבדון. המציאות שהוא ראה הייתה עושק של עניים , עוול הנעשה כלפיהם במשפט ופער חברתי וכלכלי בין רבדים שונים באוכלוסייה. עמוס הציב את הנסיבות החברתיות כלכליות מוסריות כסיבות הראשיות שיגרמו לחורבן ישראל.
אם כך על פי ההיסטוריוגרף של מלכים הסיבה היא דתית פולחנית ואילו לפי עמוס הסיבה היא חברתית מוסרית.
עמוס היה קרוב יותר למאורעות – הוא ראה את החברה הישראלית שני דורות לפני חורבנה. מתי כתב ההיסטוריוגרף של ספר מלכים?
בפרק האחרון בספר מלכים מתואר באריכות חורבנה של יהודה בשנת 586- והאירוע האחרון הוא יציאת יהויכין מבית הכלא בבל בשנת 560-. כלומר הוא חי כ 150 שנה לאחר חורבנה של ישראל. הסיבות שהוא נותן לחורבן האחות הצפונית קשורות לשאלות שהעסיקו אותו בהקשר של חורבן יהודה ומצב העם לאחר החורבן. אפשר שבעל ספר מלכים היה מוטרד מהבנת העם את תבוסתה של ממלכת יהודה כתבוסתו של ה'. יתירה מזאת, הגולים בבבל ראו את המקדשים המפוארים לאל מרדוך ולאלי בבל האחרים והייתה סכנה שלאור תפיסתם את התבוסה יתחילו להאמין ולעבוד את אלי בבל. אחת הדרכים של ההיסטוריוגרף בדור הזה להתמודד עם החשש שהיהודאים בגלות יאמצו את אמונות הבבלים הייתה לתאר את החורבן לא כתבוסה אלוהית אלא כעונש אלוהי. העונש הוא על התנהגות שממנה חושש ההיסטוריוגרף אצל בני דורו – הנהייה אחר עבודת האלילים. בעזרת תאור חורבן ישראל בעבר כנובע מעבודת אלילים מעביר הכותב מסר לבני דורו – עבודת אלילים החריבה את הממלכה הקדומה וההימשכות אליה ממשיכה ומחריפה את הנסיבות שבשלן איבדו ישראל ויהודה את עצמאותן. התקווה לחסד אלוהי ולשיבה לארץ ישראל לא תצמח מעבודת אלילים.
ב) האדרת בית דוד – ספר שמואל מעצב את דמותו של דוד כמורכבת ועשירה. בצד היותו בחיר ה' (שמ"א ט"ז 11 – 13) גיבור הבוטח בכוחו של ה' (שמ"א י"ז 45 – 50) הגון (שמ"א כ"ו 1 – 12) ואהוב על אנשיו (שמ"ב כ"ג 14 – 17) הוא מצויר גם בשיא שפלותו בבגידתו באחד מקציניו עם אשתו ובשליחת הקצין אל מותו (שמ"ב י"א) ובתגובתו הפסיבית למעשה האונס של בנו אמנון (שמ"ב י"ג 21 – 22).
דוד מתואר גם בספר דברי הימים, אך שם דמותו שונה – אין הוא דמות אנושית מורכבת אלא דמות ש מלך אידיאלי – מכונן המלוכה והשושלת ובונה את סדרי העבודה בבית המקדש. הפרקים בשמ"ב על בת שבע ואוריה על אונס תמר בידי אמנון ועל מרד אבשלום אינם מופיעים בספר דברי הימים. ספר זה שנכתב לאחר תקופת שיבת ציון רצה לצייר את תחילתה של ממלכת יהודה ושל מקימה ומייסד שושלת המלוכה בה כתקופה שיש לראות בה מודל לחיקוי. בפני ההיסטוריוגרף של ספר שמואל לא עמד צורך כזה ועל כן יכול היה לעצב תמונה אנושית מורכבת של דוד.
על המעיין במקרא להיות קשוב למגמותיהם השונות של הכותבים כדי ליהנות מעומק הכתוב, מהשכבות המסתתרות בו ומשיח הכתובים ביניהם.
