תמכו בנו
זום בליל הסדר והשב"כ בטלפון: זו אותה ההתלבטות
לנוכח מגפת הקורונה, גם המערכת ההלכתית וגם המערכת המשפטית נאלצות לחפש פתרונות לשעת חירום. ההבנה הזו יכולה לסייע לגשר על פערים בחברה היהודית-דמוקרטית בישראל

בשום מקרה רב אינו יכול לפסוק לבדו, ושלא על פי מסורת הפסיקה המקובלת, כי אפשר להקל בנוגע להגבלות ההרחקה בין איש לאשתו, גם כאשר קיים חשש בריאותי משמעותי בטבילה במקווה. ובשום פנים ואופן אי אפשר להשתמש בשב"כ כדי לעקוב אחרי אזרחים, ללא פיקוח פרלמנטרי אפקטיבי וללא הגבלות חריפות על השימוש בנתונים, גם כאשר הדבר יכול לסייע במניעת התפשטות המגיפה ולהציל חיים.

שני מקרים שונים מאד, שתי מערכות משפטיות שונות מאד, שני מחירים שונים מאד אבל האינטואיציה שעומדת בבסיס ההתנגדות זהה: מה שזמני עלול להפוך לקבוע, ומה שהותר בעת חירום עלול להישאר מותר גם כאשר הזמנים יירגעו. גם בזמן החירום אסור להתעלם מהפרוצדורות, התהליכים והגדרים, כי הם הביטחון היחיד בפני המדרון החלקלק.

מערכת חוקית, כל מערכת חוקית באשר היא, בנויה לזמני שגרה אך מכילה בתוכה אפשרויות לשעת חירום, שעה של פיקוח נפש. בין אם שעת חירום של היחיד ובין אם שעת חירום של הרבים. האפשרויות הללו הן חלק אינהרנטי מהשיטה ולא חריגה ממנה.

שתי המערכת החוקיות שאני חיה בתוכן – זו היהודית הלכתית וזו הישראלית-דמוקרטית – מיטלטלות וסוערות לאור מצב החירום המובהק בו אנו נמצאים. בשתיהן נשאלת בעצם אותה השאלה: עד כמה צריך וניתן להפעיל את אופציות החירום שמכילה השיטה בתוכה. בשתי המערכות המחלוקת מתנהלת בטונים קשים ומתוך תחושת דחיפות. אופי הטלטלה הדומה, וההבנה כי יש כאן דמיון חשובה בעיניי, כי היא יכולה לייצר אמפתיה ואמון, שכרגע ממש לא קיימים.

בעולם ההלכתי שואלים האם להתיר שימוש בטכנולוגיה בליל הסדר. המטרות ברורות: להקל על בדידותו, הקשה מנשוא לעיתים, של הפרט השומר על ההנחיות ונותר לבדו בלילה המשפחתי ביותר בשנה. ובמקביל, למנוע הפרה המונית של ההנחיות מצד אלה שלא מסוגלים לדמיין את השארת הדור המבוגר לבדו ולא יעמדו בכך. ההתנגדות גם היא ברורה.

כיבוי המסכים והתקשורת הבינאישית הפכו לאחד הסממנים המרכזיים של השבתות והחגים, אחת האיכויות המרכזיות שלהם. התרת הטאבו הדתי על שימוש בחשמל וטכנולוגיה עלולה לפגוע אנושות ביצירה החשובה הזו.

שאלה אחרת נוגעת לתפילות בציבור באמצעות האפליקציה זום. האם ניתן ונכון לאפשר לתפילות כאלה להיות תחליף של ממש להתכנסות פיזית, האם אפשר לומר קדיש יתום או לעלות לתורה? גם כאן המטרות ברורות, גם אם פחות דרמטיות, וכן ההתנגדות. מוסד התפילה בציבור סובל גם כך משחיקה ניכרת, ופתיחת האפשרות לתחליפים עלולה להביא לסופו.

הנושא השלישי הוא סוגיית הטבילה במקווה: עד כמה היא מסוכנת, והאם נכון לאפשר לעודד נשים להימנע ממנה גם במחיר של שחיקת איסורי המגע – שאינו יחסי מין – בין איש לאשה שלא טבלה.

בעולם הדמוקרטי שואלים על שימוש בטכנולוגיות מעקב ואיכון טלפונים כדי ליידע אנשים שנדרשים להיכנס לבידוד, או לעקוב אחרי אכיפת הבידוד. גם כאן המטרה ברורה: בידוד יכול להציל חיים. את חייו של האדם עצמו ולא פחות מכך את חייהם של אחרים, את הציבור. גם ההתנגדות מובנת: מעקב שכזה מעניק לגורם העוקב נתונים רבים שלשלטון קל מאד להשתמש בהם למטרות אחרות, וכבר היו דברים מעולם. ולא פעם.

עוד שואלים בעולם הדמוקרטי על שימור פעילות הכנסת ובתי המשפט. מצד אחד, כל מקום בו נאספים אנשים רבים יחד עלול להפוך למרכז הדבקה. מצד שני, מערכת האיזונים הבלמים הדמוקרטית, המחייבת השגחה אפקטיבית של רשויות השלטון זו על זו, חיונית היום מאי פעם, כאשר הזכויות שלנו כפרטים מצטמצמות.

למעשה בשתי המערכות שואלים את אותה השאלה: כיצד נוודא ששעת החירום לא מנוצלת לרעה, ושהפגיעה בערכים שקדושים ויקרים לנו נעשית אך ורק בכדי להציל חיים ובמידה המצומצמת ביותר שאפשר.

בשתיהן, אגב, החשש נובע מאי אמון וחשדנות. פוסקי הלכה חושדים באחרים שידם "קלה מדי על הדק" ההלכה מכיוון שאולי ערכים אחרים קדושים להם יותר, ומנהיגים חושדים במנהיגים אחרים כי הם נמהרים מדי לפגוע במערכת הדמוקרטית משום שהם מבקשים לקדם צרכים ואינטרסים אחרים. בשני המקרים החשש, הכאב והסערה מתקבלים בצד השני בתמיהה, באדישות ואפילו בלעג.

לו היו מבינים הדתיים הנחרדים משימוש בטכנולוגיה בליל הסדר או מתנגדים לתפילה בציבור באמצעות אפליקציית זום לעד כמה הם דומים לאלו שהפגינו כנגד צמצום פעילות הכנסת או העברת תקנות לשעת חירום בישיבת ממשלה טלפונית וללא כל פיקוח – אולי מפלס העוינות הישראלי היה יורד מעט. לו אלו שסגירת בתי המשפט בהליך לילי עמום הדירה שינה מעיניהם היו רואים עד כמה הם דומים בחרדתם לאותם שנחרדים מקריאות גורפות שלא ללכת לטבול במקווה – אולי יכול היה להיווצר פה גשר בין אנשים שבדרך כלל נמצאים בשני עבריה השונים של המחלוקת הפוליטית.

לאלה בצד האחד קדושה הדמוקרטיה וההגנה על חירויות הפרט. הם רואים בה דרך לחיים טובים וראויים והישג אדיר של התרבות המערבית, שאותה הם אוהבים ומעריכים. אלו שבצד השני רואים קדושה במערכת ההלכתית וערכיה – השבת נטולת המסכים, חוקי טהרת המשפחה, והקהילתיות. הם רואים בהלכה הישג אדיר של תרבות שאותה הם אוהבים ומעריכים. להרבה מאד מאיתנו שני הדברים קדושים יקרים וחשובים.

הקורונה היא סכנה גדולה ומוחשית. המלחמה בה צריכה להיעשות בעזרת חיזוק האמון והסולידריות החברתית. אמון בהוראות וההנחיות הניתנות לנו, סולידריות עם מי שזקוק לסיוע. הדרך לסולידריות היא, בין השאר, לגלות אמפטיה כלפי מי שמבקש להגן על עולם ערכים שיקר לו, גם אם החשדנות מופרזת בעיני וגם אם הוויתור נראה לי מידתי – הן בעולם היהודי והן בעולם הדמוקרטי. הקושי עצמו, כמו גם הצורך באיזונים מחודשים – משותף לכולנו במדינת ישראל, היהודית והדמוקרטית.

השארת תגובה