אורלי גולדקלנג
סגנית עורך מקור ראשון אורלי גולדקלנג וראש מרכז המחקר להגות עכשווית במכון הרטמן שרגא בר-און, צוללים בהסכת החדש "ציונות עכשיו" אל יסודותיה של התנועה, ולא מפחדים לשאול את כל השאלות הקשות. דווקא עכשיו, בלב המשבר, הם מבקשים להבין לעומק את הרלוונטיות של המושג ציונות, אבל גם לקרוא בקול ברור – ציונות, עכשיו!
בפרק הראשון בודקים השניים האם הציונות, שהבטיחה מדינה ומקלט, ומקום שבו יהודי כל העולם יוכלו להתאחד – עמדה בהבטחותיה.
שלהי אוגוסט 1897 התכנס בבאזל הקונגרס הציוני הראשון בהובלת בנימין זאב הרצל. שם, על אדמת שוויץ, הוקמה ההסתדרות הציונית העולמית, ובכך חתמה על תעודת הלידה הרשמית של המפעל הציוני. מטרתה הראשית של הציונות הוגדרה כמעט מיד: חידוש הריבונות היהודית בארץ ישראל, כלומר – הקמת מדינה יהודית. לאחר שזו הוקמה, התעדכנה מטרה זו לכדי – תמיכה בישראל, הבטחת קיומה וחיזוקה.
בחודש זה אנו מציינים 127 שנים לקיומו של הקונגרס הציוני הראשון, כשמדינת היהודים מצויה בשנתה ה-77 להקמתה. מתקפת הפתע בשבעה באוקטובר הפכה את המובן מאליו שבו גדלנו – אנחנו בני הדורות שנולדו אל המוכן – למלחמת קוממיות נוספת, ועוררה איתה שאלות שעומדות בבסיס הציונות כולה.
שנה לפני הקונגרס הציוני הראשון הגדיר הרצל את תפקידה המרכזי, לכאורה, של מדינת היהודים כך: "מדינת היהודים תהיה בטוחה, במצב נייטרלי, מבלי התערב בכל ריב, ומבלי אשר יבוא חיל זרים בגבולה. חיל צבאה – המזוין בכלי נשק היותר חדשים – יהיה רק למגן בעד משטרי הארץ מבית ולשמור על גבולותיה מחוץ".
האם המשבר הביטחוני הנוכחי מעיד על כישלון הציונות להבטיח לנו מקלט לאומי? האם הקיטוב החברתי שהקצין קשות בשנים האחרונות מעיד על היפרדות יהודית לשני לאומים שונים, אולי אפילו יותר?
