"בלב החיים בלב הכאב בלב הצער מופיעה תקווה," במילים אלה פתח פרופ' אבי שגיא את המענה שניסה לתת לאלכס צייטלין על שאלתו "האם יש מקום לתקווה?" – בשיחה ביניהם בערוץ "באים אל הפרופסורים".

"כדי לענות על השאלה הזאת, צריך קודם כל לבחון בעומק מה התקווה נותנת ומה היא איננה נותנת. התקווה איננה מבטיחה שהעתיד יהיה טוב," הדגיש שגיא.

בבסיס הדיון בשאלת התקווה האנושית אין להעמיד את השאלה "על מה היא מבוססת" אלא דווקא את ההנחה שהקיום האנושי הוא שמושתת על תקווה. "אבל תקווה אין פירושה ביטחון, ש'יהיה טוב'.  להפך – התקווה מושתתת על אי ביטחון ביחס למה צופן העתיד.

"מילות השיר 'התקווה' הן: 'כל עוד נפש יהודי הומיה'  – נפש הומיה פועלת לקראת משהו בלי להיות בטוחה בו."

"סוכני היאוש הם דווקא אלה המכוונים אל עתיד טוב וידוע מראש בנוסח 'אנחנו נתגבר', או 'יהיה רק טוב'. כך דיברו גם המהפכנים הצרפתיים או המרקסיסטים הקומוניסטים – על עולם מושלם שייבנה אחר כך.

"מי שרוצה לבנות עולם מושלם מניח את את האבני היסוד לחורבן הקיום האנושי כי אין קיום אנושי מושלם מי שרוצה עולם מושלם יאבד את הסבלנות לסבל, לנחמה ולחמלה. כי חמלה היא לסבול עם האחרים.

"תקווה בעת הזאת בישראל לא תבוא מהפוליטיקאים יודעי האמת, היא תבוא והיא אכן באה, מהנכונות של בני אדם להתבונן בתוך עצמם ולראות כי גם בתוך הסבל הנורא יש אופק פתוח."