כבר כשלושים שנה שמתקיימות ברחבי העולם סדנאות לנערים שמטרתן מניעת אלימות מינית נגד נערות, אולם מחקרים מראים כי הסדנאות הללו מחוללות שינוי יחסית קטן בעמדותיהם של הנערים ביחס לנערות סביבם. כשלון מתמשך זה דרבן את החוקרים למיפוי מחודש של התופעה ולניסיון לטפל בה מכיוון אחר. כשהם בקשו לבחון כלפי מי מופנית עיקר האלימות מצד נערים התשובה המפתיעה שהתקבלה הייתה: כלפי נערים וגברים, ולאו דווקא כלפי נשים.
מחקרים הראו, למשל, שעל כל מקרה של אלימות מצד נער כלפי נערה במוסד חינוכי מתרחשים בממוצע 15 מקרים של אלימות בין הנערים עצמם. החוקרים סוברים אפוא כי כאשר מדברים עם נערים על אלימות נגד נערות הם מוצאים את הנושא פחות רלוונטי עבורם, שכן הם עסוקים בהתמודדות יומיומית עם האלימות שמופעלת כלפיהם. מסתבר כי אי אפשר להביא נערים לחוויה של אמפתיה בנוגע לאלימות שחוות נערות מבלי להעניק הכרה לאלימות הרבה שנמצאת סביבם.
מדוע עבור נערים רבים האלימות היא עניין ״מצחיק״ ואפילו ״מרגש״? כיצד מגדירים נערים את גבולותיו של הצחוק? כלומר, מתי עניין מפסיק להיות מצחיק והופך לאלים?
המדיה קושרת תדיר בין אלימות לצחוק. מחקרים הראו ש-40% מהאלימות בסרטים ובסדרות מתחוללת על ידי דמויות המאופיינות דווקא בחוש הומור. בכלל, כאשר ילדים ונוער צופים בסרטים מצוירים הם נחשפים למאות אירועי אלימות מוגזמת המוצגים להם כ״הומור״. אלימות זו, אם הייתה מתרחשת במציאות, הייתה מסתיימת בנכות או במוות, ובחלק מהמקרים היא מהחמורות ביותר שילדים יחשפו אליה בחייהם.
ההערכה היא כי נער בן 18 שבשנות התבגרותו צפה במדיה ושיחק במשחקי מחשב ראה בחייו יותר ממיליון מקרי אלימות על המסך.
הומור נתפס בעיקרו כרכיב חשוב לנפש האדם וכטריגר חיובי לתחושות של פורקן והנאה. אין זה המצב במקרה של הומור אלים, המשמש ברוב המקרים כאסטרטגיה לעיצוב הסטטוס החברתי של הנער בתוך קבוצת השווים ולהתמקמות בהיררכיה הקבוצתית. לכן נערים נוהגים ליזום וליצור אירועים "מצחיקים-אלימים" – מילוליים, פיזיים או רשתיים.
הומור מילולי יכול להיות ״ירידה" מצחיקה, סוג של השפלה שנזרקת לאוויר. הומור פיזי מתבטא פעמים רבות ב"כאפה" והימלטות. הומור רשתי מבוסס לא פעם על כניסה למרחב אישי-חברתי של נער, למשל קבוצת וואטסאפ, ושליחת הודעה פרובוקטיבית או מינית לכאורה בשמו. יהיה אשר יהיה אופיו של ההומור האלים, זהו לרוב סוג של משחק עם גבולות לא ברורים שעלול להפוך לפגיעה אלימה.
בזמן שההומור גורם לעונג אצל המבצעים, הנפגעים מוצאים עצמם ללא מוצא בתוך חלל הכיתה או המרחב הקבוצתי. זהו מלכוד מורכב מכיוון שהנער שעליו צוחקים אינו חווה אלימות גלויה או בריונות ישירה, אלא דבר מה עדין יותר. מי שיתחיל את המהומה יבקש בדרך כלל מחבריו הצופים לשתף פעולה ולצחוק גם כן, ולרוב הם יעשו כן או ישתקו. הציפייה מהנער שעליו צחקו היא להצטרף לצחוק.
כך, אם נער מרביץ לחבר על הגב מצופה מהנפגע לומר משהו כמו: "תודה אחי, הגב שלי בדיוק היה צריך קצת מסאז'". אך אלו שיוכלו להגיב כך הם מן הסתם רק תלמידים מסטטוס חברתי גבוה, בעוד תלמידים ממעמד נמוך יתקשו להישאר אדישים לבדיחה על חשבונם וימצאו עצמם במלכוד. כל דבר "מצחיק" שיעשו או יאמרו יידחה מיד, שכן ההומור האלים "סגור" רק לחברי הקבוצה האקסלוסיבית.
כפי שהומור אלים מקבל עידוד בקבוצה, גם הפתרון הטוב ביותר עבורו הוא התערבות של כל הקבוצה לטובת אחד מחבריה. השאלה היא אם קבוצה מצליחה ״להתעורר״ ולהבין כי היחס הפוגעני, המחופש להומור, עלול להוביל לתוצאות חמורות אצל הנער הנפגע. אולם קבוצה שלא מקבלת את ההבנה וההשכלה כי בכוחה למנוע אלימות, לרוב לא תהיה מודעת לכך מתוך עצמה. ברוב המסגרות החינוכיות בריונים נחשבים ל״קולים״ ואירועים אלימים קבוצתיים מתרחשים במקומות גלויים כמו בכיתה, במסדרון, בקפיטריה, בשיעור התעמלות ובשירותים.
בהקשרים הללו חשוב לזכור כי בתקופתנו הנוכחית, בהיעדר פעילות רציפה בבית הספר או בתנועות הנוער, הרבה מהאלימות הקבוצתית עוברת למרחב של הרשת. פרסומים של תמונות, פוסטים או תיוגים אינטימיים, מקבלים תפוצה ותהודה בזכות הקבוצה. כל הודעה כזו שהופכת לציבורית עלולה לגרום נזק רב ליחיד/ה. מחקרים עדכניים מגלים כי בכיתות ז׳-ח׳ 11% מן התלמידים בוחרים להעביר מסרונים הכוללים תוכן אינטימי. בכיתות ט' קופץ המספר ל-17%, ובכיתות י׳ ל-28% (כמעט שליש בכל כיתה!).
כאשר קבוצה מעודדת העברת הודעה, טקסט, או תמונה פוגענית, הוויראליות שלה עלולה לצאת במהירות מכלל שליטה, לפרוץ מן המעגל החברתי הראשון ולעבור להפצה לקהל עצום. החשיפה ברבים מתבצעת כמעט תמיד ללא ידיעתו של נשוא ההודעה ולא יכולת שליטה מצדו. למעשה, כמעט כל תלמיד מכיתה ה׳ ומעלה מכיר סיפור על תמונה אינטימית שהופצה על ידי החבר׳ה, וגם כזו שהוא עצמו היה צריך להחליט אם להעבירה הלאה או שלא.
לכל המקרים הללו, הפיזיים והאינטרנטיים, הפתרון המרכזי הוא אחריות חברתית. קבוצת שווים אשר מחליטה לפעול כנגד כל מהלך של פגיעה תצליח לנצח אלימות מכל סוג. הבעיה היא שקבוצות חברתיות אינן מודעות כלל לכוח שלהן במניעת אלימות. תפקידנו כמחנכים, כמורים או כהורים, הוא להעלות על נס את האחריות הקבוצתית ואת היתרונות האדירים שיכולים להיות לקבוצה שתומכת בפרטים המרכיבים אותה ובכך מונעת אלימות כלפי כולם.
לרוב, הנער הנפגע שמתמודד עם פוגע ועם קבוצה התומכת בו יודע כי הגבריות שלו נבחנת באותו רגע. דרך ההתמודדות שלו ותגובותיו נבחנות ונשפטות כל הזמן, וכל תגובה עלולה להפוך אותו ל״פחות גבר״. הנפגע נכנס בעל כורחו לתחרות או קרב על מקומו בהיררכיה הגברית של הכיתה. ברוב המקרים הוא יגיב בצעדי לחימה, מילוליים או פיזיים, כדי להימנע מהשפלה וכדי לאשר בפני חבריו כי למרות הפגיעה הוא נשאר "גבר".
כך, הנער ישאף "להגן" על כבוד החברה שלו, אמא שלו, אחיותיו (בנות בכלל ובנות משפחה בפרט), יחפש דרכים להשפיל בחזרה את הפוגע וימהר להסכים לתחרויות אומץ וקשיחות או לקרבות פיזיים. ככל שתגובת הנפגע תהיה אגרסיבית יותר, ייווצר בעיני הצופים ריחוק בין האפשרות שהוא "נשי" או הומוסקסואל. מסיבה זו עדיף לנער להדגיש תכונות הטרוסקסואליות או להצהיר על יחס סקסיסטי כלפי נערות. כלומר, הנער לא בהכרח מגן על אמו או אחותו, אלא על מעמדו החברתי שלו ועל האפשרות שמעתה והלאה ייתפס כפחות גברי. ״גבר אמיתי״ אמור להיות מוכן תמיד להגן על הכבוד של עצמו. גם הנפגע, גם הפוגע וגם הקבוצה שמלווה אותו יבצעו ״הצגה״ של נאמנות לקודים קשיחים אלו של גבריות.
כל זה מותנה וכרוך באופי הגבריות הדומיננטי המקובל בחברה ספציפית. כל עוד גבריות תהיה מקושרת עם שליטה, קשיחות, כוח, תחרותיות, השפלת נשים והומופוביה, כל פגיעה שתתרחש כנגד נער ותאשר חולשה באחד המוטיבים הללו תהיה קשה לפתרון ב"דרכי שלום" עבור הנער הנפגע. למעשה, ניתן לומר שאלימות ברמה הקבוצתית או בגיבוי קבוצתי נועדה להשתיק קולות של גבריות אחרת.
נערים רבים, פוגעים ונפגעים, הודו במסגרת מחקרים שנערכו בנושא כי הם ערים לכך שקיימת אלטרנטיבה לאלימות, אך הם לא מעיזים להתנסות בה כי הם אינם בטוחים שיהיו מסוגלים להתמודד עם התוצאות. מסיבה זו נדרשת עבודה רבה על מערכת האמונות האישית, על מידות של הערכה עצמית (מיהו גבר?), יכולות של הגנה עצמית וטכניקות הרגעה (מדיטציה, ריכוז ונשימה).
עיסוק אינטנסיבי שכזה בגבריות יהיה בסופו של דבר הנתיב שיאפשר לנערים להתמודד עם הדרישה לחדול מאלימות כלפי נשים. כאמור, מחקרים רבים הראו כי כל עוד עוסקים עם נערים בנושא הזה באופן ישיר הם אינם ממהרים לשנות את עמדותיהם, אולם כשמדברים איתם קודם כל על גבריות ועל האלימות שהם מתמודדים איתה – הם מפתחים אמפתיה והכרה בפגיעה שחוות נשים.
לאחרונה ארגון הנשים של האו״ם נתן לגיטימציה לתובנה זו ופרסם מסמך המלצות בנדון, בו מודגשת החשיבות העצומה שיש לשיח עם נערים על גבריות ואתגריה ועל המקומות שבהם הם חווים אלימות. כל אלו הכרחיים כשיח מקדים כדי להגיע להבנות משמעותיות, המשנות גישות לחיים, בנוגע לשוויון מגדרי ואלימות כלפי נשים.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
