אחת השאלות הבוערות ביותר היום בחברה הישראלית היא היחס לחברה החרדית, במיוחד לנוכח מגיפת הקורונה שהתפשטה בקרבה באופן נרחב יותר משאר האוכלוסייה.
הכפר הגלובלי, שהבטיח חירויות שמעבר לכל דמיון, הוביל עתה את כל האנושות לחלוקת גורל קיומי משותף. אלא שבעוד שההידבקות בנגיף לא מבדילה בין גזע, דת, לאום או מגדר – לא כך הריפוי. התשובה לשאלה אם נחיה או נמות תלויה בראש ובראשונה במקום שבו אנו חיים: מדיניותה של מנהיגותנו הפוליטית, תרבותנו הלאומית ותחושת האחריות הקולקטיבית של חֶברתנו האזרחית – כל אלה יקבעו את עתידנו. המגפה היא כלל עולמית, המרדף אחר חיסון משתרע על-פני העולם כולו, אולם הריפוי המיידי הוא תלוי-מקום.
כפי שנוכחנו לדעת, השאלה מי ישרוד אינה תלויה בלבד בשאלה "מי יידבק?" אלא בעיקר בתגובתנו למצב שבו הנגיף כבר התפשט. אנו תלויים ביכולתה של ארצנו להשיג את הציוד הנדרש. אנו נתונים לחסדיהם של קובעי המדיניות, ליכולתם ולרצונם לתכנן מראש, ובאופן משמעותי יותר – לאחריותם של שכנינו להקפיד על ריחוק חברתי ועל בידוד עצמי.
עקרון המחסור משחק תפקיד מרכזי בחלוקת משאבי החברה. בזמנים כתיקונם התופעה מעודנת וניכרת פחות, אך עדיין משפיעה מתחת לפני השטח. כך, כאשר המדינה קובעת "סל תרופות", היא חורצת גורלות מתוך אילוצים של תקציב נתון ומוגבל. במשבר הנוכחי שאלת המחסור גלויה לעין וחשופה לכול: כמות אנשי צוות רפואי, מיטות בתי חולים, ציוד מיגון, ערכות בדיקה, והגורלי מכול – ציוד הנשמה.
מה נעשה, מה נחשוב ומה עלינו להרגיש, כאשר מגזר חברתי אחד מתוכנו, שכונה או עיר, פעלו בחוסר אחריות ועתה הם נגועים מעל ומעבר לכל פרופורציה? מהי אחריותי לקהילה שאני סבור שהתעלמה מהנחיות משרד הבריאות והממשלה, ושעתה היא משתמשת בכ-50 אחוז מהכמות המוגבלת של מכונות ההנשמה, בעוד שהיא מונה רק כעשרה אחוז מהתושבים? האם לגיטימי לבחור בין דם לדם? האם מותר להעדיף את דמי על דמם?
אין ספק שגורמים רבים השפיעו על אחוז ההידבקות בחברה החרדית: צפיפות האוכלוסין, עוני, מגבלות הגישה אל התקשורת, אמונות תפלות ומנהיגות כושלת ומוטעית. בעוד רבים בחברה החרדית – ואולי אף רובם – הינם קורבנות המצב, אין ספק שההידבקות היא במידה מסוימת תוצאה של החלטות מודעות של חלקים מהחברה הזו ושל מנהיגיה להתעלם מההוראות ולהתנתק מנורמות הבריאות שאימצה רוב החברה הישראלית.
המסורת שלנו העמידה את ערך הערבות ההדדית במרכז זהותנו החברתית. על כן חז"ל הורו על מצוות פדיון שבויים. אולם במקרה שאדם מכר את עצמו, נקבע כי החברה משוחררת מאחריותה לפדותו (מסכת גיטין). יש גבול לערבות ולאחריות החברתית. על האזרח והיחיד לנהוג באחריות, בוודאי אם הוא מתכוון לתבוע מן האחר להיות אחראי כלפיו. אפשר לדרוש נאמנות – אולם רק אם היא הדדית. במציאות שלנו עיקרון זה יכול לחזק את הטענות המסירות אחריות כלפי חלקים מהחברה החרדית.
ואולם חז"ל שמו סייג לעיקרון זה: אם מדובר בסכנת נפשות, חובת האחריות נשמרת ויש לפדות אדם אפילו אם הוא מכר את עצמו לשוביו. האחריות והנאמנות של היחיד הם רלוונטיים, אך לא ברגע של חיים ומוות. יש עת לשיפוט ולהטפת מוסר, אך כששאלת החיים על הפרק – לא עתה היא העת לכך. ברגע זה אין מבחינים בין הטוב לרע, בין האחראי לבלתי אחראי: אסור להבדיל בין דם לדם.
עוד תגיע העת, ואני מקווה שבקרוב, שבה יהיה על החברה הישראלית בכלל ועל החברה החרדית בפרט לעשות חשבון נפש נוקב בדבר החובות האזרחיות והאחריות לעם ולחוקי והוראות המדינה. מה אנו חייבים זה לזה, וחשוב מכך – מה אנו חייבים לאחר. מעבר למחלוקות השבטיות, האתניות, הדתיות, הפוליטיות והלאומיות, הקורונה הזכירה לנו שכבני אנוש אנו חולקים גורל אחד. היא גם הזכירה לנו כמה אנחנו בחברה הישראלית תלויים זה בזה ומשפעים זה על זה. לא היום, אך מחר נצטרך כולנו לחשוב כיחידים וכחברה מה עלינו לשנות כדי להבטיח את עתידנו המשותף. היום הוא העת לאמץ אל ליבנו את אחריותנו זה לזה, כבני אנוש שנבראו כולם בצלם אלוהים.
(צילום: איתמר גרינברג, ויקיפדיה)
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
