למרות שבמאה ה-19 היתה העברית שפתם של גברים מלומדים בלבד, נשתמרו בידינו כתביהן של נשים יוצאות דופן אשר בחרו לכתוב ולפרסם בשפה העברית. ד"ר דנה קרן יער מציגה את מכתביה של אחת מאותן הנשים, יטי וולרנר, בהם היא מתארת את מערכת היחסים הסוערת והאינטימית שלה עם השפה העברית
ב-1837 כותבת עלמה בת 19 מלבוב מכתב למי שהיה המורה הפרטי שלה לעברית, ועתה שב לעיר הולדתו. העלמה מזכירה למורה את הבטחתו לכתוב לה ומביעה כמיהה לגשר על מרחקים – המרחק שבינה לבינו, והמרחק שבינה לבין השפה העברית: "העמדתני על חוף ים לשון עבר, לא אוכל לעבור בו; עוד לא תרגלתי לשתות מימי המליצים כי עזים המה". את מכתבה היא חותמת בשמה, יטי וולרנר, ובכינוי "העלמה חובקת שפת עבר'". כינוי זה מאפיין את תשוקתה לשפה העברית, תשוקה שתמשיך ותלווה את המכתבים שעוד תכתוב במהלך כל חייה.
מכתב זה הוא המוקדם מבין מכתביהן של משכילות עבריות שקובצו בספרם של טובה כהן ושמואל פיינר "קול עלמה עברייה – כתבי נשים משכילות במאה התשע-עשרה". בספר זה, המתאר את תופעת הנשים הכותבות עברית במאה ה-19, עומדים המחברים על ייחודיותה של התופעה, הבאה לידי ביטוי במאמציהן המוקדמים של נשים אלו להיכלל בתרבות העברית למרות היותם של הידע והשפה הכתובה תלויי מגדר באותה עת. כידוע, שפת האם של יהודים באירופה היתה היידיש, שנתפסה גם כשפת ההמון. לעומתה היתה העברית בעיקר נחלתם של גברים שעסקו בקריאה וכתיבה, ומבחינה זו ניתן לראות בה מעין 'שפת אב', אשר רק בידי מלומדים גברים היו מצויים המפתחות אליה. אכן, מאלף לראות כי הנשים המעטות שכן כתבו עברית בתקופה זו התייחסו אליה כאל מהות נשית ואמהית.

במאה ה-19 התקיימו שני מסלולים של מודרניזציה עבור נשים יהודיות. הראשון הוא באמצעות קריאה וכתיבה בלעז – במסלול זה צעדו נשים שהחליפו את קריאת הספרות הדתית המסורתית בקריאת רומנים ביידיש וספרות אירופאית, ספגו את הלכי הרוח החדשה של התרבות האירופאית והחדירו אותה לקהילותיהן. המסלול השני והנדיר יותר, הוא של משכילות עבריות – נשים שכתבו בשפה העברית ובכך פרצו לתוך מעגל ההשכלה היהודי. בשלב הראשון כתבו נשים אלו בעברית בעיקר מכתבים פרטיים לידידים, קרובי משפחה וסופרים משכילים, אך לקראת סוף תקופת ההשכלה הן החלו לשלוח גם למערכות כתבי עת משכיליים מכתבים ומאמרים שהעלו על במה ציבורית את "שאלת הנשים".
חרף הצלחתן של הכותבות להסתנן לתחום ה"גברי" של כתיבה בעברית, תופעת הנשים המשכילות נותרה בשולי תנועת ההשכלה. אמנם המאמרים המעטים שפורסמו בכתבי העת נשמרו בידינו, בליווי הערות העורך על נדירותה של התופעה, אך מכתביהן של הנשים הללו לא נתפסו כיצירות ספרות בעלות ערך (גם בעיני הנשים עצמן, שנטו להטיל ספק בערך כתיבתן ולפסול אותה), ולא כולם נותרו בידינו; אלו שכן נשתמרו, נמצאו בדרך-כלל בארכיונים של גברים משכילים שהתכתבו עם אותן נשים.

ינטה (יטי) וולרנר לבית קהלמן (1891-1810), "העלמה חובקת שפת עבר", היתה מן המשכילות העבריות הראשונות. היא הסתייגה מפרסום כתביה ברבים, ובכל זאת כבר בתקופתה נודעה כמי שכותבת מכתבים בעברית; כבר בחייה, ב-1879, נכללה בספר שפרסם מ. קייזרלינג על נשים בתרבות היהודית. במכתב משנת 1853 היא כותבת לאלכסנדר לנגבנק, איש חכמת ישראל, בתשובה לבקשתו לפרסם מפרי עטה בכתב עת משכילי. וולנר דוחה את הבקשה, בשל חששה לעורר קנאה ובשל מטלות הבית והפרנסה המטרידות אותה כאישה נשואה. אך מבעד לסירוב היא מביעה גם כמיהה לעברית, ופורשת את פרשת יחסיה הסוערת והאינטימית עם שפה זו. תחילה מדמה וולרנר את יחסה לשפה כיחסי אם ובת, ומתארת כיצד האם-העברית גידלה וחינכה את אותה:
"כאשר עלמה הייתי, בימי חורפי ועלומי, ראיתי השפה העברייה הלכה ודלה יושבת בגולה כי אין דורש לה, אז אזרתי חיל, קרבתי אליה לאט לאט […] יען יראתי לגשת אל היכלה פנימה – והנה הושיטה לי שרביט חכמתה, נגעתי בקצהו ותאורנה עיני, דבקתי אחריה, בצלה חמדתי לשבת, והיא כאם את בתה תריציני".
כל עוד גדלה הבת בחיקה, הרעיפה עליה השפה אינטימיות, תבונה ואור. גם הסביבה עודדה את הבת והפצירה בה להפגין את ידיעותיה בעברית בציבור, אך זו סירבה בשל החרדה מפני תוצאות הפרסום: "אז הרהיבוני מכירי ומיודעי הורי להפיץ מעיינותי חוצה, ולא הקשבתי לעצתם, כי לא אביתי לעורר קנאה בין רעיותי עלמות כגילי".
אך ההתבגרות, הנישואים והקמת המשפחה קורעים את הבת מן השפה: "אז בגדתי באהבה העברייה, נטשתיה, ועזבתיה, ירדתי מסולם נשגב ובמישור נטעתי רגלי, עיני לא למרום שעו, כי אך אל ילדיי יביעו והמה ישעשעוני. ואף גם עתה רותקתי, בחבלי עסקי, הן בענייני הבית והן בענייני המסחר". הנתק נחווה כנפילה מגן עדן; טרודה בתחזוקת הבית וכלכלתו חשה האשה כי "יכבד עלי מאד המשא ללקוט אמרי שפר משדי התבונה". וולרנר מנותקת מהעברית וחוששת שיותר לא תשוב ותרווה מאוצרה הטוב של השפה. ואכן, אלו הדברים שדוברת גם העברית עצמה, במילים ששמה בפיה וולרנר. היא מדמה אותה לאם התובעת מבתה להתמסר לייעודה הנשי המסורתי:
"הרפי ממני בתי, הרפי אל תגעי אל הקודש! די לך אשר טעמת מצוף דבשי, ולא אחלץ לך עוד שדי להניקך מחלבה, יען לא לזאת נבראת האשה עלי חלד להיות משתעשעת בחיקי […] לכי לך לסבלותיך; רעיוניך נוצרו לשוטט בין עסקי הבית, לחנך בניך ולהשתרר על אמהותיך, ומדוע תחלישי כוחך בדברך בי?".

William Merritt Chase, A Lady in Brown

מדוע וכיצד, אם כן, המשיכה וולרנר לכתוב בעברית בכל זאת? תשובה מסויימת עשוייה להמצא במכתב האחרון שלה שנשמר בידינו, משנת 1879. זהו מכתב תודה לד"ר קייזרלינג על כך שכלל אותה בספרו על הנשים בתרבות העברית. במכתב זה מתארת וולרנר את חבלי היצירה שלה, וכחלק מהם גם את החשש משליחת המכתב עצמו לקייזרלינג. מדבריה ניבטים מבוכה, חששות ורתיעה ממעשה הכתיבה לגבר המשכיל:
"אירא כי אהיה עליו למשא ויתרעם עלי על אשר באתי בלהג […] לשלול רגעי זמנו המוקדשים לדעת ולתושיה – כן ינע לבי ויניד הנה והנה כנוד הקנה במים לא אוכל לחתור ולהגיע אל חוף האמת לדעת ברוח נכון ובטוח איך אבחר דרכי לבל אכשלה".
אך מכתב זה נשלח בסופו של דבר אל יעדו, ממש כשם שבתחנות קודמות בחייה בחרה וולרנר בכתיבה למרות החששות והקשיים. וכאן, במכתב זה, היא מסבירה במילים קצרות את מקור החלטתה לשלוח את הדברים: "ואך לעצת רגש לבי אנוכי שומעת". וולרנר היא אישה הקרובה לרחשי לבה, וההקשבה לקולות הפנימיים שבה היא עבורה דרך חיים המובילה אותה אל הכתיבה. ההקשבה ללבה, אם כן, מאפשרת לדחף הכתיבה שלה לנצח התלבטויות ופחד בסופו של דבר. ממרומי חייה בגיל שבעים משמיעה יטי וולרנר את המסר שאִפשר לה לכתוב מתוך ההיסוס ואודותיו – היא בוחרת לשמוע בקולו של הלב.

ד"ר דנה קרן יער לומדת בבית המדרש "סדר נשים" במכון שלום הרטמן