תמכו בנו
נפלאות שיר: סוד הקסם של תור הזהב השני בספרד | מאת אביבה דורון

לאחר סיומה של תקופת תור הזהב בספרד המוסלמית, המשיכה להכתב שירה עברית בחצי האי האיברי תחת השלטון הנוצרי. עיון בשירה זו, שאינה מוכרת לקהל הרחב וטרם נחקרה דיה, חושף את מאפייניה היחודיים. פרופ' אביבה דורון מציגה בספרה את שירת תור הזהב השני בספרד, וחושפת את זיקותיה לתקופה ההסטורית ולרקע התרבותי בהן נכתבה

שירת תור הזהב בספרד המוסלמית הינה אחת מפסגות היצירה היהודית לדורותיה. דמויות כגון ר' יהודה הלוי, שלמה אבן גבירול ושמואל הנגיד, מוכרות לכל המצוי בספרות היהודית. השירה העברית שנכתבה בספרת המוסלמית זכתה למחקר מקיף ומסועף, ויצירותיהם של המשוררים העבריים בספרד נדפסו במהדורות רבות.

אך השירה העברית בספרד לא נפסקה עם סיומה של תקופת תור הזהב וכיבושה של ספרד בידי הנוצרים. למרות שהם אינם מוכרים כקודמיהם, ועל אף שהמחקר לא עסק בהם רבות, בספרד הנוצרית המשיכו לפעול משוררים כגון טדרוס אבולעפיה, משולם דיפיארה, יצחק בן שלמה אלאחדב, ועוד. לשירתם של משוררים אלו, ולאפיוניה המובהקים והיחודיים מוקדש ספרה של פרופ' אביבה דורון "נפלאות שיר".

כל אחד מחמשת הפרקים שבספר מאיר היבט מסוים בשירה העברית בספרד הנוצרית ומדגים אותו באמצעות שורות שיר שונות הקשורות לנושא המרכזי של הפרק. לאור נגישותם המוגבלת של רבים מהשירים המצוטטים בספר, בסוף כל פרק מצורף נספח ובו נדפסו השירים המלאים שהוזכרו לאורך הפרק, בצירוף הסבר קצר אודות כל שיר. כך, עמודים רבים מהספר מהווים למעשה אוצר של שירים בני התקופה.

לאורך כל פרקי הספר מובלט הרקע ההסטורי של השירה העברית בספרד הנוצרית, והמעיין בהם לומד לא מעט על ההתרחשויות המרכזיות בתקופה המכונה בספר "תור הזהב השני בספרד". כך למשל בנוגע להתליכים הכלכליים והחברתיים שהביאו לירידת מעמדו של המשורר בן המעמד הגבוה בספרד הנוצרית, ולעליית קרנם של ה"חוגלרים", משוררים עממיים שיצירותיהם מתוחכמות הרבה פחות ושבהופעותיהם פנו לקהל עממי. מציאות זו השפיעה כמובן גם על המשוררים העבריים של התקופה, שתיארו כיצד "השיר צועק על מפלתו" (כניסוחו של המשורר יצחק אלאחדב המובא בספר בעמ' 204). המשוררים הנוצרים והיהודים כאחד נאלצו אפוא לשנות את טעם שיריהם כדי שיתחבבו על קהלם, דבר שהשפיע לא מעט על עיצוב דמותה הייחודית של השירה בתקופה זו.

ההקשרים ההסטוריים גם חושפים כמה מדמויות המפתח של התקופה, שאחת המעניינות בהן היא דמותו של המלך אלפונסו העשירי. "אלפונסו החכם" עסק, כפי שמעיד עליו כינויו, בפיתוח מפעלי התרבות ומדע כגון "בית הספר למתרגמים" בו עבדו יחד יהודים, נוצרים ומוסלמים על תרגום יצירות ספרותיות, כתבים פילוסופיים וחיבורים מדעיים. אלפונסו אף חיבר בעצמו שירים רבים, יצירות הגותיות העוסקות בספרות ואמנות, ספרי חוקים מרשימים, ועוד.

לאורך הספר נקראת השירה העברית בספרד הנוצרית לאור שני מוקדי השוואה מרכזיים: הראשון הוא השירה הלא-יהודית בת הזמן שנכתבה בשפות שונות ומצוטטת לא מעט לאורך הספר. במקרים רבים נידונים הקשרים המובהקים בין השירה העברית בת התקופה לבין לשירה הכללית. קשרים אלו באים לידי ביטוי חד בפרק העוסק בהשוואה בין שירי האהבה העבריים בספרד הנוצרית בין שירת הטרובדורים, שהתפתחה בפרובנס החל מהמאה מן המאה ה-11 והגיעה גם לספרד במהלך המאה ה-13. סוג האהבה הנפוץ בשירת הטרובדורים – אהבה אבירית, אצילית וטהורה, המופנית בדרך-כלל לגבירה נשואה ולא מושגת – חלחל אל השירה העברית ורשמיו ניכרים בה. ההשפעות הטרובדוריות ניכרות בסגנון ובצורה, למשל בסגנון הסתום והבלתי-מפוענח במכוון, בפתיחה ארוכה לשיר שלעתים מהווה למעשה את רובו של השיר, או בהזכרת שם המשורר בתוך שירו.

המוקד השני להשוואה הוא השירה העברית בתור הזהב בספרד המוסלמית. המחברת מרבה להדגים את ייחודה של השירה בספרד הנוצרית באמצעות חידוד ההבדלים בינה לבין אחותה הבוגרת והמפורסמת יותר. כך למשל, אחד ההבדלים המובהקים החוזר לאורך פרקי הספר קשור ליחס בין צורה ותוכן. השירה שנכתבה בספרד המוסלמית מתאפיינת בנאמנות למוטיבים מוסכמים, מקבצים קבועים וחוקים סדורים, שבאמצעותם ועל-גביהם הפגין המשורר את יכולותיו האישיות ואת הוירטואוזיות שלו. לעומתה, השירה בספרד הנוצרית התנערה במובנים רבים מן הקונבנציות הקבועות וכך "מרכז הכובד הועתק מן הצורה אל התוכן, מן הקישוט וההברקה הלשונית אל המסר הרעיוני" (עמ' 48).

כאמור, הספר מציג אפיונים "רוחביים" שונים המייחדים את השירה העברית בספרד הנוצרית. אחד מהם הוא החיפוש אחר האמת – המשורר מתאר את בקשתו אחר אמת אלוהית, דתית, כאשר רבים מן השירים כוללים גם אלמנט דידקטי, שבמרכזו רצון להנחיל את אותה אמת לאחרים. מעניינת במיוחד היא המגמה לבטא גם את האמת האישית של המשורר עצמו באמצעות מבע אינדווידואלי ורגשי. בניגוד לשירה העברית בספרד המוסלמית, עליה הוטלו מגבלות פואטיות ומוסכמות שהגבילו את יכולת ההבעה האישית, בשירה המאוחרת יותר בספרד הנוצרית מובעים לרוב רגשותיו של המשורר, תחושותיו, תקוותיו וייאושו. נושאים אלו מוכרים לקוראי שירה מודרנית, המתמקדת לרוב בעולמו הפרטי של המשורר, אך במונחים של המאה ה-13 מדובר בנתיב פואטי חדש. עובדה זו מומחשת בספר באמצעות השוואה מאלפת בין שורה משירו של טדרוס אבולעפיה, הטוען ש"אין חפצִי לבד מקרִי לספר" – כלומר אין רצוני אלא לספר את הקורות אותי – לבין השורה המפורסמת של רחל המשוררת "רק על עצמי לספר ידעתי" (עמ' 141).

אפיון אחר הנידון בספר הוא הדיאלוג בין המשורר לבין שירו, תופעה בולטת בשירה בת הזמן. דו-שיח כזה מניח את קיומו של השיר כיישות פואטית עצמאית, תופעה שאכן מאפיינת את שירי התקופה, המאנישים את השיר ומייחסים לו תכונות אופי משלו; השיר עשוי להיתפס כבנו של המשורר וכמי שיירש את הונו, כנערה צעירה או כאישה בשלה. כאמור, המשורר אף משוחח עם שירו, ומערכת היחסים שבינו לבין שירו נפרסת לפני הקורא. תופעה זו קשורה גם לרלפקסיה ולמודעות העצמית המשתקפת בשירי התקופה. המשורר פונה אל שירו לא פעם בבקשה שישתף עמו פעולה וייענה לרצונו לכתוב שירה; ישנו עיסוק רחב בארס פואטיקה ושירים לא מעטים עוסקים במלאכת השיר עצמה – בכתיבתו, בשאלת היחס אל השיר וכיצד הוא יתקבל אצל הקוראים, ועוד. בהקשר זה יש גם לציין את העיסוק הנרחב בביקורת שירה בשירים עצמם; לא פעם באמצעות דו-שיח שירי מבקר משורר שיר שרעהו שלח אליו לעיון.

הספר מאיר אפוא פרק חבוי ונסתר בתולדות הספרות העברית, ולצד העיון הספרותי הפואטי מעלה שאלות מהותיות כגון הרצף והשינוי ביצירה העברית בספרד של ימי הביניים, הזיקה בין התרבות היהודית לתרבות הנוצרית והשפעתם של תהליכים הסטוריים וחברתיים על הספרות העברית.

הספר "נפלאות שיר: סוד הקדם של תור הזהב השני בספרד" ראה אור לאחרונה בהוצאת הקיבוץ המאוחד (ספריית הילל בן חיים).

השארת תגובה