תמכו בנו

/
EN
הצטרפו לניוזלטר שלנו
מאמרים מבית המדרש לרבנות ישראלית

קרבי זה הכי אחותי: הנשים שניצחו את היוונים

חנה שהקריבה את שבעת בניה, האחות של יהודה המכבי שעשתה מעשה פרובוקטיבי להחריד, וכמובן יהודית שהביאה את ראשו של המנהיג היווני. אלה סיפורי הנשים שבאמצעותן הפכו חז"ל את חנוכה לחג של שוויוון מגדרי-הלכתי. מה חבל שהרב הראשי הספרדי בחר בכיוון אחר
הרב ד"ר שרגא בר־און הוא סגן נשיא המכון, מנהל מרכז קוגוד למחקר והגות יהודית וישראלית ומנהל מרכז דוד הרטמן למצוינות אינטלקטואלית. מרצה לתלמוד ומחשבת-ישראל במרכז האקדמי שלם. במרכז דוד הרטמן אחראי בר-און על ההכשרות המתקדמות במכון: בית-המדרש לרבנות ישראלית, תוכנית עמיתי דוד הרטמן לפוסט-דוקטורט ותוכנית משכילות לדוקטורנטיות. מחקריו בתחום המחשבה והזהות היהודית עוסקים בקשת רחבה של תקופות ונושאים: בספרות הבית השני, במחשבת חז"ל, בספרות ימי הביניים, בספרות דור התחייה ובזהות יהודית בת-זמננו. ספריו ומחקריו רואים

לפני כשבוע פסק הרב הספרדי הראשי יצחק יוסף כי אין לאפשר לנשים להדליק חנוכיות בכותל, אפילו אם מדובר בעזרת הנשים. נדמה כי פסיקה זו של הרב נוגדת את רוח החג ואת רצונם של חכמים בכל הדורות להשוות את מעמדן של הנשים בכל הנוגע למצוות נר חנוכה.

בחגים רבים תפסו הנשים את קדמת הבמה והנהיגו את העם לישועה: אסתר בפורים, רות בשבועות, שפרה פועה ומרים ושאר נשים צדקניות בפסח. אולם דווקא בחנוכה – החג המצ'ואיסטי ביותר בלוח השנה – הדגישה המסורת היהודית את תפקידן המרכזי של הנשים ואף יצרה שוויון הלכתי-מגדרי כתוצאה מכך: המשנה במסכת קידושין פוטרת נשים ממצוות עשה שהזמן גרמן. לכאורה, אין מצווה התלויה בזמן באופן מובהק יותר מהדלקת נר חנוכה, שיש לקיימה בשמונת הימים בין צאת הכוכבים ועד שתכלה רגל מן השוק. ובכל זאת קבעו חכמים אשר ייסדו את המצווה כי "אשה ודאי מדליקה". את הנימוק להלכה מהפכנית זו סיפק רבי יהושע בן לוי: "שאף הן היו באותו הנס".

חכמי ימי הביניים נחלקו באשר לכוונתו. לדעת חלקם, הנשים נהנו מן הישועה בדומה לגברים ולפיכך מעמדם שווה בהדלקת נר חנוכה. לדעתם של אחרים, ר' יהושע בן לוי רומז בדבריו למסורות גנוזות שנשתמרו במדרשים ובספרים חיצוניים לפיהן עיקר הנס נעשה על ידי הנשים עצמן. מסורות אלו מעלות כמה סוגים של נשים מנהיגות ותפיסות שונות, ואף מנוגדות, של המנהיגות הנשית שהביאה לגאולתם של ישראל. בימים אלו ראוי לשוב ולהנכיח את גיבורות התרבות היהודיות, נשים מנהיגות שזכו להכרה והפכו לדמויות מופת של הספרות היהודית, אף שרובה ככולה נכתבה על ידי גברים.

מנהיגה ראשונה: חנה ושבעת בניה

סיפור מרד המקבים נשתמר בשתי גרסאות בספר מקבים א' ובספר מקבים ב'. דניאל שוורץ עמד על כך שבניגוד לספר מקבים א', המדגיש את גבורת המקבים, ספר מקבים ב' מדגיש את גבורת ההקרבה של מקדשי השם – אשר מסרו את נפשם כדי לשמור על התורה בעת גזירות השמד של אנטיוכוס הרשע. הסיפור המפורסם ביותר הוא של אשה (יש שגורסים ששמה חנה) ושבעת בניה: בניגוד למתייוונים, שנכנעו לגזירה לאכול חזיר, בניה של אותה אישה עומדים בעינויים קשים ומשלמים בחייהם על הסירוב לעבור על מצוות התורה ולוותר על התרבות היהודית. בעל ספר מקבים מדגיש את גבורתה העילאית של אמם:

חנה ושבעת בניה, וברקע -הפסל (צילום: וולצ'ק סטטלר)
חנה ושבעת בניה, וברקע -הפסל (צילום: וולצ'ק סטטלר)

‍"ועל כולם ראויה להשתוממות ולזיכרון טוב האם אשר ראתה את שבעת בניה מומתים ביום אחד והיא נשאה בגבורת נפש בתקווה לה'. את כל אחד מהם היתה מעודדת בלשון אבות, מלאה רוח נדיבה, ובחזקה את לב האשה ברוח גבר אמרה להם: 'לא אדע איך נגליתם בבטני ולא אני נתתי בכם את הרוח ואת החיים ואת חומר כל אחד מכם לא אני יצרתי. ולכן בורא העולם, אשר יצר את האדם והמציא התהוות כל, הוא ישיב לכם בחסד גם הנפש וגם החיים, יען לא חסתם עליהם בעבור תורתו'". לפי ספר מקבים, אם הבנים גילתה גבורה ועודדה את בניה למסור את נפשם כשהיא מבטיחה להם שבורא העולם עתיד להחזירם לחיים.

בגרסה של הגמרא לסיפור – לעומת זאת – מודגש המחיר הכבד שאין לו גמול. על הפסור מתהלים "כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה" רב יהודה אמר "זו אשה ושבעה בניה…". על פי הגמרא, האם ביקשה לנשק את בניה רגע קט לפני הוצאתם להורג: "'הביאום אליי ואשק אותם מעט'. אמרה להם: 'בניי, לכו ואמרו לאברהם אביכם: אתה עקדת מזבח אחד ואני עקדתי שבעה מזבחות'. אף היא עלתה לגג ונפלה ומתה. יצתה בת קול ואמרה: 'אם הבנים שמחה'".

מנהיגה שניה: מרד החשמונאית

מסורת עתיקה אחרת מספרת כי לא החשמונאים הניפו את נס המרד לראשונה, אלא החשמונאית. המרד פרץ מפני שגזירות השמד כללו מתן רשות ליוונים לאנוס כלות בליל הכלולות. לפי מדרש מאוחר, גזירה זו נהגה במשך שלוש שנים ושמונה חדשים, עד שבתו של מתתיהו בן יוחנן כהן גדול, אחות המקבים, הציתה את המרד באמצעות פרובוקציה מצמררת:

"פרעה ראשה וקרעה בגדיה ועמדה ערומה בפני העם. מיד נתמלא יהודה ואחיו חימה עליה ואמרו הוציאוה לשריפה… שהעיזה פניה להיות ערומה בפני כל העם הזה. אז אמרה לו: 'היאך אתבזה לפני אחי ורעי ולא אתבזה בעיני ערל וטמא שאתם רוצים למעול בי ולהוליך אותי לשכב אצלו?'

"כיון ששמע יהודה וחביריו כך, נועצו יחדיו להרוג ההגמון. מיד הלבישו הנערה בלבוש מלכות ועשו חופה של הדס מבית חשמונאי עד ביתו של הגמון, ובאין כל בעלי נבל וכנור ובעלי זמר והיו מזמרים ומרקדים עד שבאו לבית ההגמון. כיון ששמע ההגמון כך אמר לשריו ועבדיו ראו אותם שהם מגדולי ישראל מזרע אהרן הכהן כמה הם שמחים לעשות רצוני ראויים הם לכבוד גדול, וציווה להוציא חוץ שריו ועבדיו ונכנס יהודה וחביריו עם אחותו אצל ההגמון וחתכו ראשו ובזזו כל אשר לו…"

על פי מדרש זה, לא היה בגזירות שבין אדם למקום בכדי להניע את החשמונאים למרד. הגברים עמדו חדלי אישים ומסרו את בנותיהן להגמון במשך כמעט ארבע שנים. המרד החל כמאבק על כבוד האשה והוא שהוביל להגנה על כבוד הדת והלאום.

מנהיגה שלישית: יהודית

אולם הגיבורה המפורסמת ביותר שזוהתה עם חנוכה היא יהודית. יהודית היתה האשה המושלמת: צדיקה, עשירה, יפת תואר וטובת מראה ויראת ה'. כשפרנסי העיר, בתוליה ומגיניה מבקשים להיכנע לאולפרנא וצבאו היא לוקחת מנהיגות: מזמנת את ראשי העיר ומוכיחה אותם, נואמת בטוב טעם תוך גילוי ידע בכתובים. עוזיה מודה במנהיגותה באומרו: "כל אשר אמרת בלב טוב דברת ואין אשר יקום על דבריך, כי לא מהיום נודעה חכמתך, כי מראשית ימיך יודע כל העם את שכלך, וכי טוב יצר לבך". לאחר מכן היא יוזמת ומבצעת את התשועה לבדה:

"שמעוני ואעשה דבר אשר יגיע עד דורי דורות בבני עמנו. עמדו אתם בשער הלילה, ואצא אני עם נערתי, ובימים אשר אחריהם אמרתם להסגיר את העיר לאויבינו, יפקוד ה' את ישראל בידי. ואתם אל תחקרו את פעלי כי לא אגיד לכם עד תום הדברים אשר אני עושה…"

יהודית עם ראשו של אולפרנא (ציור: ז'ולס קלוד סיגלר)
יהודית עם ראשו של אולפרנא (ציור: ז'ולס קלוד סיגלר)

‍היא יוצאת באומץ אל מחנה אולפרנא, הורגת אותו ומביאה את ראשו לעיר שניצלה מהשמדה. הספר מסתיים בחגיגה פומבית של שירי הלל וריקודים לאשה הגדולה הזו, שבה שותפים כל מנהיגי העם:

"וכבואם אליה ברכו אותה כלם יחדיו ויאמרו אליה 'אֲת רוממות ירושלים, את תהילות ישראל הגדולה, את תפארת עמנו הרבה. עשית כל אלה בידיך, עשית הטובה הזאת את ישראל ואלוהים רצה בה. היי ברוכה לה' צבאות עד עולם'… ותצא לפני כל העם במחול בראש כל הנשים. וילך כל איש ישראל אחריה חלוצים, ושירים בפיהם".

בימים ההם בזמן הזה

חג החנוכה עוצב מתוך הכרעה ערכית כחגיגה של שוויון מגדרי. קל היה להדיר את הנשים מפרסום הנס; קל היה לאפשר להן להצטרף להדלקת הנרות הגברית כיוון שגם הן זכו בעצמאות שנשאו המקבים על כידוניהם, בבחינת "פרחים בקנה ובנות בצריח".

המסורת היהודית לא הלכה בדרכים אלו אלא בחרה להדגיש את תרומתן הסגולית של מנהיגות מסוגים שונים לעיצוב החג. היא העמידה דמויות מופת של נשים שעשויות להוות דגם עבור נשים וגברים כאחד: האם המקדשת את השם בעת הגזירות; החשמונאית מניפת נס המרד במעשה מחאה נועז מול החברה הגברית; או יהודית כלילת המעלות המשמשת דגם למנהיגה דגולה.

בעת הדלקת נרות החג אנו מפרסמים גם את אורן של מנהיגות אלו. הלוואי שאור זה יאפשר לחברה כולה לחזור ולחגוג את מנהיגותם של נשים וגברים בעבר ובהווה מתוך שוויון, הערכה והכרה בחשיבות של נוכחות כל הדגמים הללו במרחב הציבורי בישראל בדומה לנוכחותם בסיפורים המסורתיים שלנו.

הוספת תגובה
חיפוש
עיקבו אחרי מכון הרטמן
הרשמו לניוזלטר של מכון הרטמן

SEND BY EMAIL

The End of Policy Substance in Israel Politics