קריאת מנכ"ל משרד הבריאות לפעול לעיגונה החוקי של חובת חיסון כללית עוררה דיון סוער בשיח הציבורי. אכן, חיסון כלל הציבור עשוי להיות פתרון למגפת הקורונה, אולם סקרים שנעשו לאחרונה מראים כי חלקים רבים באוכלוסיה חוששים מהשלכות החיסון ויסרבו לקבלו. כיצד עלינו להתמודד עם שעת חירום זו? האמנם ניתן וראוי לעגן חובת חיסון בחוק הישראלי? ובאיזה אופן?
למעשה, תשתית חוקית לכפיית חיסונים קיימת זה מכבר בחוק הישראלי. פקודת בריאות העם משנת 1940, העוסקת ברגולציה של סוגיות הנוגעות לבריאות הציבור ומסדירה את המסגרת הנורמטיבית בנוגע למחלות מדבקות ומגפות בישראל, מעניקה סמכות למשרד הבריאות לנקוט בפעולות מרחיקות לכת במצבי חירום, כאשר "סכנה חמורה מרחפת על בריאות העם על ידי איומה או קיומה של מחלה" [סעיפים 19-20 לפקודה]. במסגרת זו מוענקת הסמכות למתן חיסונים לאנשים החשודים שהיו בזמן האחרון חשופים לאפשרות להידבק במחלה, והפקודה אף קובעת מנגנוני אכיפה וענישה כקנסות ומאסר לסרבנים.
אולם עולה השאלה האם ראוי מבחינה מוסרית ליישם הוראות אלו ולכפות את חובת החיסון בפועל? מובן כי מטרת כפיית החיסון הינה לתכלית ראויה ונועדה לקידום אינטרס ציבורי של דאגה לבריאות הציבור. אך יש לבחון האם כפיית החיסון מהווה אמצעי ראוי להשגת המטרה ואינה פוגעת במידה העולה על הנדרש בזכות לכבוד האדם, במניעתה אפשרות של כיבוד רצונו האוטונומי של הפרט על גופו. אכן, על אף הבסיס החוקי המאפשר כפייה אקטיבית של מתן חיסונים הרי שלא נעשה בו שימוש עד היום במדינת ישראל. במקום זאת, בדרך כלל הופעלה הדרך הראויה ביותר מבחינה מוסרית: עידוד הציבור להתחסן מרצונם החופשי בדרכים שונות.
אולם יש לתהות האם מאפייניה של מגפת הקורונה מהווים נסיבות חריגות המצדיקות מבחינה מוסרית שימוש בכפיית חיסון בכדי למגר את המגפה ולדאוג לבריאות הציבור? עד כה חלו בקורונה 74 מיליון איש ברחבי העולם ונפטרו ממנה מעל מיליון וחצי אנשים. ברור לכל כי מדובר במגפה קשה ביותר שגבתה קורבנות רבים ועלינו לפעול לעצירתה. לאור זאת, נראה כי במקרה זה פגיעה מידתית באוטונמיה של הפרט תהיה מוצדקת למען דאגה לבריאות הציבור. למעשה, פגיעה מסוימת כזו מתרחשת למעשה כבר כיום בדרישה לעטות מסיכות, בהטלת סגר והגבלת חופש התנועה והעיסוק.
כפיית חיסון נראית כפגיעה קיצונית בזכויות האדם, אולם כיוון שחיסון האוכלוסיה מהותי לשם עצירת המגיפה דומה כי ראוי להשתמש באמצעי כפייה מידתיים כלשהם בכדי לעודד את הציבור להתחסן באמצעות מתן תמריצים. כך למשל, ניתן לקבוע חובת הצגת אישור חיסון כתנאי כניסה למקומות עבודה ומוסדות חינוך (בדומה לדרישת חיסון ילדים בעת התפשטות מחלת החצבת בחריש בשנת 2018), וכתנאי להשתתפות באירועים ציבוריים ואף לנסיעה לחו"ל ולכניסה לארץ. גם שימוש בסנקציות כלכליות במטרה לעודד חיסון באוכלוסיה הוא אפשרות שיש לשקול ולמעשה חוקיותה הוכרה בפסיקה הישראלית כבר בשנת 2013, בקביעת בג"צ המאשרת להפחית את קצבאות הילדים של מי שיסרבו להתחסן על פי תכנית החיסונים של מדינת ישראל. בפסק הדין הודגש אלמנט האחריות החברתית, לפיה תכלית החיסון כפולה ונועדה להגן הן על הפרט והן על כלל הציבור, וכן החשש שתרווח באוכלוסיה תופעת "הטרמפיסט" – אנשים שיעדיפו שלא להתחסן ולסמוך על "חיסון עדר" שינטרל את הסיכון להדבק במחלה. אפשרות נוספת טמונה במודלים של תמרוץ חיובי שידרבן את האוכלוסיה להתחסן. כך למשל ניתן להבטיח תיעדוף בטיפול הרפואי בקורונה עבור המתחסנים ומשפחותיהם, אם יזדקקו לכך. מודל דומה קיים למשל בחוק תרומות איברים, המקנה עדיפות ברשימת ההמתנה לתרומות לחתומים על כרטיס אדי.
הצלת חיים ודאגה לבריאות הציבור הוכרו גם בשיח ההלכתי כערכים עליונים המצדיקים אפילו את סיכון הפרט בנסיבות מסויימות. במסורת ההלכתית מצויים דיונים קונקרטיים לגבי פרקטיקת החיסונים, המניחים תשתית לקביעת חובת חיסון ולכל הפחות מתירים אותו – גם אם קיימים בו סיכונים מסויימים – בשל חשיבותו הנעלה לבריאות הציבור. מעניין להזכיר בענייננו את נימוקו של הרב ישראל ליפשיץ להיתר להתחסן נגד מחלת האבעבועות השחורות שהיוותה גורם קטלני במאה ה-19. לדידו, הסיכון הקיים בחיסון זניח לעומת הסכנה שבמחלה ואדם רשאי לסכן עצמו בסיכון רחוק כדי להציל עצמו מסכנה קרובה (יומא ח ו, 'בועז' ג). לצד התועלת שבחיסון עבור הגנה על האדם הפרטי עמד הרב ליפשיץ על תועלת החיסון עבור כלל החברה. כך עולה מהדברים שכתב על ממציא החיסון, אותו הוא הגדיר כאחד מחסידי אומות העולם שיש להם חלק לעולם הבא: "כמה מהן שהיטיבו ביותר לכל באי עולם, כהחסיד יענער שהמציא האפאקקענאימפפונג [=חיסון נגד אבעבועות], שעל ידה ניצולים כמה רבבות בני אדם מחולי וממיתה וממומין" (אבות ג יד, 'בועז' א).
חשיבות החיסון עבור מניעת מגיפות הוכרה בפסיקות נוספות של גדולי הרבנים במרוצת הדורות, ומרחיקת הלכת שבהן היא זו של הרב הרצוג, המתיר להתחסן בשבת על אף חילול השבת הכרוך בכך במקרה של חשש להתפשטות מגיפה.
מן הראוי שקולות אלו מהמסורת היהודית, המדגישים את ערך קדושת החיים ואחריות אישית לדאגה לבריאות הציבור, יישמעו כיום בשיח הציבורי ויתווספו לשורות התמריצים המעודדים את הציבור להתחסן. אכן, משמח להיווכח ששורת רבנים פרסמה בשבועות האחרונים קריאות המעודדות את הציבור להתחסן ומתנגדות לאמירות כוזבות בשם הדת, לפיהן נטילת חיסון סותרת אמונה באלוהים.
אולי אף הגיעה העת להבין שמגפת הקורונה הביאה עימה נסיבות חריגות המצריכות פעולות נחרצות מהרגיל למען הצלת חיים, גם במישור הדתי. קריאות חלוציות מעין אלו נשמעו לאחרונה בשיח ההלכתי והן ראויות לציון. הרב הראשי לישראל לשעבר, הרב ישראל מאיר לאו, התחסן וטען כי ישנו ציווי של ממש לעשות כן. הוא אימץ פרשנות מרחיבה למאמר חז"ל, לפיו "ניתנה רשות לרופא לרפא", וטען כי רשות זו הופכת לחובה הלכתית. הרב לאו לא הסתפק בהגדרת החיסון כמצווה אלא אף רמז שמי שלא יתחסן עובר עבירה על דרך המחדל, בהזכירו כי אדם הנמנע מלהציל אחר עובר על איסור "לא תעמוד על דם רעך".
קריאה דומה התפרסמה בניו יורק על ידי הרב אבי וייס, שתיאר את השתתפותו בניסוי לחיסון הקורונה כלא פחות מאשר "שיא רוחני", המצדיק ברכה בשם ומלכות. הרב וייס הסביר כי ברכתו, ""ברוך אתה ה' יוצר האדם ומפליא לעשות", מבטאת את התפיסה היהודית הבסיסית לפיה אלוהים מעניק לבני האדם את ההזדמנות לשתף עמו פעולה בקיומם של מהלכים אלוהיים ולקדם ריפוי והצלת חיים המביאים לתיקון עולם. הוא קרא לקהילתו לפעול באחריות אישית וחברתית לדאוג לבריאות ושלום הציבור.
לוואי וקולות כאלה יהדהדו אל תוך השיח הציבורי וישפיעו לטובה על אחוזי ההתחסנות, על מניעת המגיפה ועל החוסן החברתי של כולנו.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
