בשבעה באוקטובר, בשקט המחריד שהשתלט על רחובות ירושלים בשמחת תורה – בדרך כלל אחד החגים הכי רועשים שיש – מצאתי את עצמי כועס על סבא וסבתא שלי. הם, ניצולי שואה, לימדו אותי שהקמת מדינת ישראל שינתה באופן מהותי את מסלול ההיסטוריה של העם היהודי. אבל באותו יום, כמו הרבה מאיתנו, אני מניח, לא הרגשתי שישראל שינתה את מצב היהודים בעולם.

הייתה לי תחושה שאני חווה את מה שחוו יהודים רבים לאורך כל ההיסטוריה היהודית – אותה תחושת חוסר אונים, אותה תחושת בדידות. פוגרום התרחש במדינה שההבטחה הבסיסית ביותר שלה לאזרחיה הייתה כי כאן לא יהיו עוד פוגרומים. החוויה באותו יום הייתה שישראל היא עוד מקום שבו יהודים נרצחים, כמו שנרצחו במקומות שונים ובתקופות שונות לאורך ההיסטוריה.

המילה "טראומה" שגורה היום בפינו כל כך, עד שהיא הפכה למושג שחוק. ובכל זאת, השימוש נכון – גם עבורנו וגם עבור הציבור הפלסטיני. כאשר אדם עובר טראומה, וכאשר אומה עוברת טראומה, טבעי להסתגר ולנסות לשקם את הדבר הבסיסי ביותר שנשבר. אני מרגיש שמאז השבעה באוקטובר אנו מנסים, בנחישות ובנואשות, לאסוף את רסיסיו של סיפור שהתרסק באותו יום ולחבר אותם חזרה: הסיפור של מדינת ישראל כמקום מקלט, כמקום בטוח שבו נוכל להגן על עצמנו ולהרתיע את אויבינו.

זה בולט, לדוגמה, בסיסמה שאימצנו במאבק להשבת החטופים: Bring them home, ולא, למשל: Release them now. בעיניי יש בכך ביטוי לא רק למחויבות העליונה שלנו לחטופים, אלא גם לניסיון להשיב לעצמנו את השליטה בביטחון אזרחינו.

אני מגיע מעולם העשייה המדינית. קורות החיים שלי כוללים אין־ספור שעות של משא ומתן עם שכנינו, רצף של כישלונות במאמץ לקדם שלום, לצד הצלחות ספורות. היו רגעים רבים שבהם הרגשתי כי השגת שלום היא משימה בלתי אפשרית, לצד רגעים שבהם הרגשתי חלק מפריצת דרך של ממש. אבל אינני מתכוון לפרושׂ כאן ניתוח מדיני של מצבנו ולשער לאן מועדות פנינו. בפתיחה של כנס שמנסה לאלץ אותנו לדבר על "שלום", למרות כל הקושי, ואחרי חודשים רבים כל כך של מלחמה, אובדן, חרדה וכאב, אני רוצה לדבר בנימה אישית.

הכנס הזה אינו מבקש לדחוף אותנו להסכים על הגדרת ה"שלום". אין כאן ניסיון לאמץ עמדה פוליטית או תוכנית מדינית, או אפילו להגיע למסקנה שהשלום אפשרי בכלל. בבסיס הכנס ניצבת השאלה אם אנו, כחברה, מסוגלים לחזור ופשוט לדבר על שלום, על כל היבטיו.

אני מכיר בכך שאפילו דיבור על שלום בעת הזאת עלול להיראות מוזר ומנותק, בלתי נסבל כמעט. ובתור התחלה, אני רוצה לתת מקום וכבוד לתחושה הרווחת הזאת.

מה הטעם לדבר על שלום?

ברמה הביטחונית והאסטרטגית ניתן לומר שמדינת ישראל נמצאת היום במצב טוב יותר לאין־שיעור ממצבה בשישה באוקטובר, ולמען האמת – טוב יותר ממצבה האסטרטגי בעשורים האחרונים. יחיא סינואר לא היה יכול לדמיין שהוא יתניע תהליך שיביא לקריסת טבעת האש, טבעת החנק, שאיראן ושלוחותיה יצרו סביבנו. אולם ברמה החברתית, בנפש האומה, אם נזמין את החברה הישראלית לשכב על ספת הפסיכולוג – ספק אם הפנמנו את התפנית האסטרטגית הזאת. ספק אם אנו מרגישים שאנו נמצאים ברגע נדיר של הזדמנות, רגע של תקווה, של בניית משהו חדש. רגע שבו אנו זקוקים לדבר על שלום. אנו פגועים וחבולים מדי, מרגישים את הכאב ואת האובדן בעוצמה גדולה מדי.

החברה הישראלית היא חברה חזקה, אבל גם מוכה ומסוכסכת עם עצמה. היא מתמודדת עם אי־ודאות כה גדולה, ועברה טלטלות כל כך עוצמתיות – כולל בעצם ימים אלה – עד שנדמה כי עבור רובנו, ביטחונה של המדינה והישרדותה הם כרגע הרף העליון של שאיפותינו. נכון שלא הקמנו את ישראל כדי לרכז חרדה יהודית במקום אחד, או כדי להיות שטעטל חזק עם F16 ו־F35, אבל בעת הזאת אנו רוצים להיות בטוחים. אנחנו רוצים לנשום. אנחנו מסתפקים בשרידות. נמשיך לחיות על חרבנו, כך אנחנו אומרים. אין לכך חלופה. אנו מכירים את השכונה.

על רקע כל זה המושג "שלום" – שעוד לפני השבעה באוקטובר היה לא־רלוונטי עבור חלק ניכר מאיתנו בעקבות כל כך הרבה כישלונות, טרור ואלימות – הפך בעיני ציבור רחב למילה שכמעט בלתי אפשרי להגיד אותה, אפילו כשאיפה. שפת התקווה והסיפור הציוני על עם שלא רק שורד, אלא ממציא מחדש את עתידו ועתיד סביבתו, נדמים עבור רוב הישראלים כמנותקים מהמציאות. אנחנו מדברים על הישרדות, על חוסן, על גבורה והרתעה, אבל לא שומעים על השאיפה לשלום.

מצב הנפש הזה מובן מאוד. העוינות כלפינו היא בלתי נתפסת בהיקפה. ארגון טרור מכור למוות, הנוהג באכזריות שאינה יודעת גבולות, ובעלות בריתו שאינן מסתירות את סדר היום הרצחני שלהן, מגדירים לנו את תפיסת המציאות, את שדה הראייה שלנו ואת מה שאנו תופסים כאפשרי. זאת לא רק האכזריות של השבעה באוקטובר, אלא גם התופעות של שמונה באוקטובר. הסירוב במחוזות רבים במערב לגנות את הזוועות, התפרצות האנטישמיות, ההזדהות עם הטרוריסטים, הזעם הסלקטיבי בתקשורת הבין־לאומית וברחוב, הדממה והצביעות המקוממות של מוסדות האו"ם – כל אלה פועלים יחד כדי לכבות כל ניצוץ של מחשבה שאפשר לבנות כאן משהו אחר. כשהרשות הפלסטינית מסרבת, למשל, לגנות את הזוועות, וכשסקרים מעידים על תמיכה פלסטינית רחבה בהן – רבים מאיתנו נדחפים לחשוב שזהו סכסוך נצחי ולראות בכל אופטימיסט נביא שקר.

כן, אנחנו רוצים "לנצח". ואכן, אנחנו משיגים ניצחונות בשדה הקרב, אם כי במחיר כבד לנו ובמחיר כבד לאזרחים הפלסטינים רבים. אבל כשבשיח הישראלי אומרים "ניצחון", הכוונה לרוב היא לניצחון בכוח על אויבינו, בלי לשנות את תנאי היסוד של המציאות האכזרית שבה אנו חיים. אנחנו לא מדברים על ניצחון כעל שינוי המציאות שלנו לכיוון של שלום. לעת עתה הניצחון נמדד במה שאנו הורסים, ולא במה שאנו מסוגלים לבנות במקומו. הדבר מזכיר לי שיחה שניהלתי לפני כמה שנים עם נושא ונותן פלסטיני בכיר, ברגע של כנות ואומץ. ביקשתי ממנו להגדיר מהו ניצחון בעיני העם שהוא מייצג, והוא השיב: "ניצחון עבורנו יהיה להוציא לכם עין אחת, בזמן שאנחנו הופכים לעיוורים."

לדבר ברצינות על שלום, כפי שהמונח הזה מובן בדרך כלל – דו־קיום, כבוד הדדי, קבלה של האחר, קבלת אחריות והשלמה אמיתית של כל עַם עִם הזכות להגדרה עצמית של האחר – נשמע לרובנו כמו חלום מסוכן. אם כל כך הרבה אנשים סביבנו תופסים את העם היהודי במולדתו כמו הצרפתים באלג'יריה, אם כל כך הרבה אנשים רואים חובה מוסרית או דתית עליונה להתנגד לעצם קיומנו – מה הטעם לדבר על שלום?

ובכל זאת, יש לי כמה שאלות על המסקנה הרווחת והנחרצת הזאת. אחרי השבעה באוקטובר וקריסת הקונספציה הביטחונית שלנו, כולנו למדנו, כך אני מקווה, כמה חשוב לפתח אלרגיה לדיבור חד־משמעי, לתחושת ודאות באשר לתפיסת המציאות. האם אין זה נכון לפתח אלרגיה כזאת גם בתחומים נוספים ולבחון מחדש גם הנחות אחרות, כמו קונספציית השלום/האי־שלום שלנו?

אני זוכר רגע במשא ומתן בין הישראלים לפלסטינים, שבו העלה נציג פלסטיני בכיר הצעה שחשבתי שהיא טובה וחכמה, וכמו טירון מייד אמרתי: "זה רעיון נפלא". נדרשו לעמיתי הפלסטיני כשתי דקות לחזור בו מההצעה. אם הנציג הישראלי חושב שזה רעיון טוב כל כך – סימן שזה רעיון רע

ברוח זו אני מבקש להציג ארבע תהיות בנוגע למסקנה שלפיה יש להוציא את המושג "שלום" מהלקסיקון הלאומי.

א. לשוב ולחלום

יש נטייה להשוות את המלחמה הנוכחית למלחמת התקומה של 1948. ואכן, במובנים מסוימים ההשוואה הזאת במקומה. כדאי אפוא לזכור שבאותה תקופה עמד העם היהודי ברגע שבו לא היה ברור כלל, לאף אחד, שנמשיך ונשרוד כאן. נסו לדמיין את מצב הנפש של אומה שנים ספורות אחרי רצח העם הנורא ביותר בהיסטוריה של האנושות, ערב מתקפה חזיתית של ששת צבאות ערב, ותוך כדי מלחמה שכבר בערה בארץ פנימה. ובכל זאת, בהכרזת העצמאות מצאנו את תעצומות הנפש לתת ביטוי לחזון חיובי ומלא תקווה. מדהים למדי שהשאיפה לשלום מופיעה בהכרזת העצמאות לא פחות משלוש פעמים. מדינות ערב הבטיחו להשמיד אותנו, ואנו השבנו: "אנו מושיטים יד לשלום ושכנות טובה לכל המדינות השכנות ועמיהן".

אני רוצה לשאול למה אז, למרות הכול, היינו מסוגלים להביע שאיפה לשלום? והאם גם היום, אחרי השבעה באוקטובר, אבל גם אחרי ההישגים שלנו וכל מה שבנינו כאן, יש ביכולתנו להמשיך לשאוף לשם? במלחמת התקומה המקורית יכולנו גם לחלום. האם במלחמת התקומה השנייה אנו מסוגלים למצוא שוב את אותם כוחות הנפש, ולחזור לחלומות שלנו?

ב. להגדיל את כמות השלום

כשאנחנו מדברים על ביטחון, קיימת הבנה טבעית כי מדובר ביעד שאי אפשר להשיגו בשלמותו. אין ביטחון הרמטי ומלא. לעד יהיו סכנות, ובסביבה שלנו סביר להניח שתמיד יהיו אויבים. המחויבות לביטחון משמעה חתירה תמידית למזער את הסכנות האלה, לא להעלים אותן. אבל בכל הנוגע לשלום, רבים מאיתנו מטפחים ציפייה אחרת – שהשלום יהיה מלא ומוחלט. שלום מעורר תקוות אוטופיות, שאיפה ל"גר זאב עם כבש", ואם שלום כזה אינו אפשרות ריאלית – אין טעם להתעסק בו ולשאוף אליו. אולי מסיבה זו, בשיח הציבורי הרווח – מי שמנסה להעלות את נושא השלום לסדר היום הציבורי נתפס כנאיבי, כמי שאינו מבין את המזרח התיכון ואת ההיסטוריה של העם היהודי והווייתו.

אבל אני רוצה לשאול אם התפיסה הזאת, שלפיה שלום הוא נאיבי ומסוכן, אינה נובעת מכך שאנו תופסים בטעות את השלום כמושג בינארי – או שאין אותו או שיש אותו – ולא כמושג כמו ביטחון, שיש יותר ממנו או פחות ממנו? האם לא נכון לומר שבפועל היו תקופות של יותר שלום ופחות שלום, יותר דו־קיום ופחות דו־קיום? האם אנחנו לא מפספסים הזדמנויות להגדיל את השלום (וגם את הביטחון, יש לומר) כשאנו תופסים את המושג "שלום" בדיכוטומיה כל כך מובהקת?

בתהילים נאמר "בקש שלום ורדפהו" (תהלים לד טו), ובמסכת אבות: "הוי מתלמידיו של אהרון, אוהב שלום ורודף שלום" (משנה אבות, א יב). לא נאמר "בקש שלום והשיגהו", אלא רדפהו. החובה אינה להגיע לתוצאה הסופית, שהרי הדבר לא בידינו. מי אנחנו שנחשוב שיש לנו את השליטה בכל המשתנים שיבטיחו את השלום? המקורות מציעים לנו הסתכלות אחרת: אנו לא מצוּוים להשיג שלום, אלא להיות בעלי אופי של רודפי שלום, להיות אנשים – וחברה – המחויבים להגדיל את כמות השלום בעולם.

אין ספק שגם המלחמה נגד אויבי השלום היא חלק בלתי נפרד מרדיפת השלום. אבל המשימה העיקרית היא לא להפסיק לשאול: כיצד מקדמים שלום? איך רודפים אחריו? רצוי לעשות זאת ללא אשליות מסוכנות, אבל גם בלי להחליט מראש שזה בלתי אפשרי, בלי לוותר עליו, גם אם הוא רחוק ממושלם או שייקח זמן רב מאוד להשיג אותו. רדיפת שלום, כך לפחות לפי מקורות אלה, איננה קשורה לניתוח קר של הצד השני בסכסוך או של המציאות כפי שאנו תופסים אותה. זוהי תכונה שצריכה להיות מושרשת בנו כחברה בריאה וכעם הנצח שלא מפחד מדרך ארוכה.

ג. לצאת ממשחק סכום אפס

המלחמה הזאת אינה רק מערכה נגד היכולות הצבאיות של אויבינו, היא גם מאבק בסיפור שהם מספרים – סיפור שלפיו יהודים ופלסטינים, היהדות והאסלאם, נמצאים במשחק סכום אפס.

אני זוכר רגע במשא ומתן הישראלי־פלסטיני, לפני לא מעט שנים, בתקופתו של ג'ון קרי כמזכיר המדינה. נציג פלסטיני בכיר הציג הצעה שחשבתי שהיא טובה וחכמה, ואני, כמו טירון במשא ומתן, מייד אמרתי: "זה רעיון נפלא". נדרשו לעמיתי הפלסטיני כשתי דקות לחזור בו מההצעה, שכן ההתלהבות שלי כנראה הביכה אותו מול העמיתים שלו. אם הנציג הישראלי חושב שזה רעיון טוב כל כך – סימן שזה רעיון רע. ייתכן שאילו היינו נפגשים בארבע עיניים, הדברים היו מתגלגלים אחרת, אבל בתיאטרון של חדר המשא ומתן, כאשר הדינמיקה של סכום־אפס מרחפת מעל השולחן, הסכמה מהירה של צד אחד עשויה להיות נורת אזהרה עבור הצד השני.

אם בתוכנו פנימה נצמצם את שאיפת החלום הציוני להישרדות ולביטחון בלבד, אזי נפסיד בשדה הקרב על נפש האומה. גדולתו של עם נמדדת לא רק בחוסן שלו או בהישגים שלו, אלא גם בשאיפותיו ובחלומות שלו, לְמה הוא מחנך את ילדיו – מהם הדברים השווים מאמץ, זמן והקרבה

לעניות דעתי, יש לנו אינטרס מובהק לקדם, ככל הניתן, חלופה לתפיסת סכום־אפס הזאת שהצדדים נוטים להיות כלואים בה, ואשר מקשה כל כך כל התקדמות. ככל שנצליח לשנות את השיח מוויכוח בינארי בשאלות: "למי שייכת האדמה הזאת", "מי העם היליד", "מי הקורבן ומי הרשע", להבנה שכולנו שייכים לאדמה הזאת; ככל שנפנים שקורבנוּת, אף אם יש לה מקום, אינה צריכה להיות החמצן של הזהות שלנו – כך נגדיל את כמות השלום כאן, גם אם לא נעלים את הסכנות.

תהליך הנורמליזציה שקידמנו בהסכמי אברהם, ושעתה אולי יש הזדמנות להרחיבו עם ערב הסעודית ומדינות אחרות, מעניק לנו הזדמנות להשפיע בדיוק על הפרדיגמה הזאת. אני מבקש להתעכב על עניין זה ולנסות להסביר מתוך ניסיוני מדוע זה כך.

לאורך רוב הקריירה שלי כנושא ונותן, מדינות האזור הערביות נשארו בדרך כלל מאחור כדי לא להרגיז את "הרחוב הערבי", ולמעשה, הטילו על הפלסטינים את המשימה להיות החלוצים אשר ישלימו עם מדינת ישראל עבור האזור כולו. הן כמו אמרו לפלסטינים: "אתם תישאו על גבכם את התפקיד של השלמת העולם הערבי־מוסלמי עם ריבונות יהודית במזרח התיכון, ואנחנו נרוויח מזה".

לאורך השנים – בין שאנחנו סבורים שהפלסטינים היו צריכים לקחת על עצמם תפקיד זה ובין שלאו – העובדה היא שהמשימה הייתה קשה מדי עבורם. אבל מה עשוי לקרות כשהסדר משתנה, ומדינות ערב לוקחות על עצמן את האחריות להשלמה עם ריבונות יהודית לפני הפלסטינים? אילו אפשרויות נפתחות כאשר הכרה במדינת ישראל מקבלת תמיכה, מומנטום ולגיטימציה במרחב הערבי והמוסלמי? האם יש אפשרות שבעקבות זאת תהיה יותר נכונות של הציבור הפלסטיני ומנהיגותו להשלמה עם מדינת ישראל כביתו הלאומי של העם היהודי? האם במציאות של נורמליזציה המתרחבת באזור גם הציבור הישראלי־יהודי יתחיל לחשוב אחרת בנוגע לסוגיה: מה אפשרי מול הפלסטינים?

אני לא טוען שתהליך כזה הוא בלתי נמנע או שיש כאן פתרון קסם, כי אין. אבל האם התקדמות בכיוון זה היא בלתי אפשרית? האם אין כאן דרך ליצירת מציאות אזורית, שתוכל לאפשר לשני העמים לפתוח קצת את הלב, לגדול עם הזמן מהטראומה, לערער את הנחות היסוד, ולאפשר לנו להתחיל לראות זה את זה באמת, דרך משקפיים חדשים? האם אפשרות כזו אינה ראויה לפחות לדיון ולמחשבה, ובכלל זאת – לבחינה של המחירים שכדאי לשלם כדי לקדם את הסיכוי ליצור מומנטום חיובי שכזה לטובת יותר שלום?

ד. לחיות עם החרב ולא על החרב

איזה סוג של עם נהפוך להיות אם נגיע למסקנה שאין סיכוי לשלום, שאין טעם אפילו לדבר עליו? האם יש בכלל דבר כזה יהדות ללא תקווה? האם יש ציונות שאינה מבחינה בין המצוי לרצוי? כמו שעמיתי יהודה קרצר טוען, הציונות מראשית דרכה הייתה אקט של דמיון יותר מאשר אקט של נאמנות. מהי ציונות אם לא ההבנה ש"באין חזון ייפרע עם"? האם החלטנו לעקור מהמסורת שלנו את המקום המרכזי שהמחויבות לשלום תופסת?

אם אנו מאמינים ש"דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" ושכל אדם נברא בצלם, אם אנו מקבלים את המחויבות של "ואהבת את הגר", אם אנחנו העם של "בקש שלום ורדפהו", אם אנו עדיין מחויבים לחזון הציוני של הקמת חברת מופת – איך נוכל לוותר על שיח של שלום? מי שטוען שגורלנו הוא לחיות על חרבנו, אולי שוכח שבתנ"ך זאת ההבטחה שיצחק נתן לעשיו, לא ליעקב. האם החלטנו לאמץ לעצמנו, בשובנו למולדתנו, את גורלו של עשיו?

יש להבחין כאן באופן חד בין המסקנה שעלינו לחיות על חרבנו ובין ההבנה שעלינו לחיות עם חרבנו. במזרח התיכון לחיות עם חרב הוא דבר חיוני. מי שלא חי כאן עם חרב, הוא מתאבד, ואינו מכבד את צלם האלוקים שבתוכו. אבל לחיות על חרבנו זה כבר דבר אחר. מי שחי על חרבו נותן לחרב להגדיר את מי שהוא ולגדוע לא רק את אלה הקמים להורגו, אלא גם את האפשרות לפעול לטובת הרחבתו של השלום.

הזכות לחיות בעידן של מדינה ריבונית יהודית אין משמעה לחיות במציאות ללא אויבים. זוהי הזכות לחיות בעולם שבו המילה "שלום" אינה רק מושג אוטופי. זוהי הזכות לא לחכות למשיח שיביא שלום, אלא לעבוד כדי להגדיל את כמות השלום במו ידינו.

החזית על נפש האומה

אומרים שאנו נמצאים במלחמה בשבע חזיתות: עזה, יהודה ושומרון, לבנון, סוריה, עיראק, תימן ואיראן. אבל קיימת גם חזית שמינית, והיא החזית על נפש האומה, על תהליך ההחלמה מהטראומה. בעולם הפסיכולוגי מוכרת התופעה של תגובה פוסט־טראומטית, PTSD. אבל חשוב לזכור גם תופעה אחרת, של PTG, Post Traumatic Growth – צמיחה בעקבות הטראומה. השבת הדיון על השלום לשיח הציבורי; שיחה נוקבת עם מי שחושבים ששלום עם הפלסטינים הוא בלתי אפשרי ואף בלתי רצוי; ועיצוב שיח המבקש להגדיר לא רק למה אנו מתנגדים, אלא גם במה אנו תומכים ואיך נפעל לטובתו – כל אלה הם בעיניי חלק בלתי נפרד מהגדילה ומהצמיחה מתוך המלחמה הנוראה שהתרגשה עלינו.

מובן שעלינו לנצח ככל שניתן בכל שדה קרב, בכל שבע החזיתות. אבל אם בתוכנו פנימה נצמצם את שאיפת החלום הציוני להישרדות ולביטחון בלבד, אזי נפסיד בשדה הקרב על נפש האומה. גדולתו של עם נמדדת לא רק בחוסן שלו או בהישגים שלו, אלא גם בשאיפותיו ובחלומות שלו, לְמה הוא מחנך את ילדיו – מהם הדברים השווים מאמץ, זמן והקרבה, שיח וּויכוח. המאבק בחזית השמינית חיוני לא פחות מהמאבק בחזיתות האחרות לעתיד האומה והמדינה, לעתיד הנפש שלנו – הפרטית והקולקטיבית.