גילויים של אי שוויון כלפי יוצאי אתיופיה
הקיץ האחרון היה כואב וסוער מאד עבור יוצאי אתיופיה. סלומון טקה, צעיר אתיופי, נורה ונהרג תוך עימות עם שוטר. לאחר מותו של טקה פרצו הפגנות מחאה ומהומות סוערות שנמשכו מספר ימים. המפגינים ביטאו תחושות קשות של חוסר שייכות, זרות וניכור כלפי החברה הישראלית. הם ביקרו את הגזענות כלפי יוצאי אתיופיה, המתבטאת בשיטור יתר, באפליה ומקרים רבים של השפלה.
בשיעורים אלה נפגוש ונכיר קולות של בני נוער מהעדה האתיופית, ננסה להבין האם וכיצד באה לידי ביטוי הגזענות בחברה הישראלית, לשאול מי אחראי לתיקונו של המצב ואף לחשוב על צעדים מעשיים לצמצום תופעות אלה.
השיעורים מתאימים לכיתות ז' וח' ויכולים גם לשמש "מקרה מבחן" (case study) לפרקים העוסקים בערכי שוויון האדם וכבוד האדם בספר הלימוד החדש לכיתה ט' 'להיות אדם'.
צפו בכתבה של אלמז מנגיסטו 'החופש שלהם' (המהדורה המרכזית, 12.7.2019), המתארת ארבעה בני נוער מהעדה האתיופית המשתפים את התחושות והמחשבות שלהם לגבי מציאות חייהם במדינת ישראל, בקיץ 2019.
בזוגות:
בחרו דמות אחת מתוך הארבע : שלמה, אברהם, ליאל או ספיר, ועקבו אחרי:
במליאה: "הצבע שלנו מפריד בינינו לבין השאר"
גזענות מוגדרת כעמדה שלפיה בקרב בני אדם מתקיים קשר הכרחי בין מוצאם לבין תכונות אופי מסוימות או כישורים שכליים. כך שהיחיד אינו נשפט על פי ייחודו האישי, אלא על פי השתייכותו לקבוצה בלבד. ברוב המקרים משתמעת מהגישה גם עליונותה של קבוצה אחת על האחרות והיא משמשת צידוק למעשים ולהתבטאויות שעיקרם העדפה של קבוצה אחת על האחרת. בחוק מוגדרת הגזענות כרדיפה, השפלה, ביזוי, גילוי איבה, עוינות או אלימות והכל בשל צבע או השתייכות למוצא לאומי- אתני. ( מתוך ויקיפדיה )
הערה למורה: ניתן לאפשר לתלמידים להתנסות בכתיבת טיעונים מנוגדים הנוגעים לאפשרות להשפיע על תופעת הגזענות ואח"כ לאפשר לערוך דיבייט בין זוגות המעוניינים בכך.
קראו קטעים מתוך הפוסט בפייסבוק של דר' הדס מלדה-מצרי, רופאה מקיבוץ כרמים, ששירתה בחיל האוויר כרופאה. הפוסט נכתב בעקבות הפגנות יוצאי אתיופיה , לאחר הריגתו של סלומון טקה, וזכה לאלפי תגובות ושיתופים ברשת.
בימים האחרונים מאז ההרג של סלמון טקה ז"ל ע"י השוטר, חשתי שאין לי אוויר לנשימה. שאין לי טעם לקום לעבודה. הרגשתי דחף עז לעשות משהו שיביא לשינוי עמוק ומהותי אך לא ידעתי מה ואיך. חיפשתי אנשים שמרגישים כמוני שאולי אוכל לשתף בתחושות שלי ובחוסר האונים. ראיתי את פרץ הזעם והתסכול שהתארגן ספונטנית ויצא לרחובות. נערים זעקו מדם ליבם. אמהות זעקו מרחמם הכואב על אובדן ילד נוסף. הרהרתי עם עצמי ללא הרף. איך עוצרים את הטירוף הזה? איך מביאים לשינוי אמיתי? איך מסבירים לחברה הישראלית, לאנשים שאני פוגשת מידי יום בעבודה, בקיבוץ, בלימודים ובמסגרות אחרות מה קרה לקהילה הזאת? מה מביא לפרץ כזה של זעם ושנאה שכרגע גם פוגע באזרחים תמימים בחלק מהמקרים. מנגד אני רואה ושומעת את החדשות והמגמתיות של התקשורת ומבינה שהקרב על התודעה הציבורית כמעט אבוד. הגעתי לעבודה אחרי יומיים שלא הייתי כי כל מה שרציתי היה להתכנס הביתה ולחבק חזק חזק את ילדי ולהגיד להם שהעתיד שלהם יהיה אחר. בעבודה כולם התנהלו סביבי כאילו כלום לא קרה ורק אני הרגשתי שסערה עצומה מתחוללת בתוכי , סערה שאף אחד לא שותף לה. גם בקיבוץ, מקום מגורי, השגרה המשיכה באין מפריע…
בד"כ אני לא מדברת על גזענות. ההורים שלי תמיד אמרו שדעות קדומות הן רעש רקע ולא צריך להתייחס לזה. צריך להסתכל למטרה ולא לתת לזה להפריע לנו. כשאני חושבת על מה שעברתי בחיי אני מבינה שהגזענות והדעות הקדומות אינם נחלתם של הנערים האתיופים בשכונות המצוקה או אוכלוסיות שוליים אחרות. הגזענות הינה חוצה שכבות באוכלוסיה, היא חלק מהחברה הישראלית ונמצאת גם באופן ממוסד ומובנה בשלטון. אין זה משנה אם אני ד"ר לרפואה או אחרון הנערים שיושב ושותה כוס בירה להנאתו בפארק השכונתי. אני, הרופאה, הקצינה שמתגוררת בקיבוץ ונשואה לאיש יקר שאינו יוצא אתיופיה ומהווה סמל ההצלחה של קליטת עליה ושילוב חברתי, חווה גזענות כמעט על בסיס יומיומי. זה התחיל בילדות כשקראו לי ילדים מהכיתה או סתם ברחוב "כושית", המורים בבית הספר שהתעקשו לשנות את שמי להדס כי "אדיסה" זה לא ישראלי ואף העיזו לבחור לי את השם החלופי. עזבתי את בית הספר אך גם בבית הספר החדש התעקשו שאשנה את שמי. התייאשתי. לא יכולתי לעזוב בתי ספר בלי סוף.
כשניסיתי לשכור דירה כסטודנטית תמיד בעלי דירות שמחו לשמוע בטלפון שתהיה להם סטודנטית לרפואה, בטח רצינית, לימודים ארוכים, שכירות לטווח ארוך, עסקה נהדרת. עד שפגשו אותי. "אבל אין לך מבטא בטלפון" היה המשפט הכי נפוץ ששמעתי. בדיוק סגרנו חוזה שניה לפני שהגעת…חבל"… ועוד. הבנתי את העניין. פניתי לבן זוגי הלבן ואמרתי לו: "אם אתה רוצה שתהיה לנו דירה, אתה חייב ללכת לפגישות. אני אסגור הכל טלפונית". הפלא ופלא תוך זמן קצר סגרנו את הדירה שרצינו.
כשהגעתי למרפאה הצבאית, כל מטופל שהגיע אלי לא יכול היה להסתיר את הבעת התדהמה על פניו שאני היא ד"ר הדס מצרי. אך אני יכולה לקבל זאת. בכל זאת בזמנו לא היו הרבה רופאים יוצאי אתיופיה. אך כשחיילת פנתה לחובשת ואמרה אני לא מוכנה להכנס לרופאה האתיופית המסריחה הזאת וכשטייס בדרגת אלוף משנה שהתארח בבסיסנו לא רצה להיבדק על ידי, את זה כבר לא יכולתי לשאת, הדמעות חנקו אותי ותחושת העלבון טיפסה במעלה הגרון. כשטסתי לחו"ל עם בעלי וילדי או אפילו בתפקיד בשרות צבאי במדים, תמיד עצרו אותי בנתב"ג בבידוק הביטחוני, העבירו את בעלי וילדי בקלות ואילו אותי עיכבו לחקירה צולבת, ארוכה, כאילו הייתי מחבל פוטנציאלי. לשאלתי מדוע אני נחקרת כך, נאמר לי שזה הנוהל. ילדי תמיד לא הבינו ושאלו "אמא מה רצו ממך? למה נשארת שם?" ולי אין תשובות לתת להם עד היום. זה החלק הכי שנוא עלי ביציאה לחו"ל.
יש לנו אחריות חברתית לתקן את הדבר הזה. רוב הנערים שאתם רואים היום בחדשות שיוצאים בזעם הם נערים ונערות שכואבים את האפשרות לחלום שנלקחה מהם עוד בילדותם ואף אחד לא נתן על זה את הדעת. משם זה מתחיל ונמשך למציאות יומיומית של חוויות גזעניות בכל אספקט בחיים.
אני רוצה להאמין שבמדינה שאני אוהבת ,שאין לי אחרת מלבדה, אנשים רוצים באמת לתקן את העולם, לשנות את ההיסטוריה, בטח לא לשחזר אותה.
לדברי דר' הדס מלדה-מצרי "הגזענות אינה רק נחלתם של הנערים האתיופים בשכונות המצוקה, אלא היא חוצה שכבות באוכלוסייה, היא חלק מהחברה הישראלית והיא נמצאת באופן ממוסד ומובנה בשלטון".
סיכום: "יש לנו אחריות חברתית לתקן את המצב הזה"
עבודה בקבוצות:
אתם נציגים בצוות עירוני או איזורי שתפקידו לגבש הצעות מעשיות למיגור הגזענות בסביבתכם הקרובה (בית הספר, מרחב שכונתי, תנועת נוער). עליכם לגבש הצעה תמציתית שתאפשר לצמצם את תופעות הגזענות.
עליכם לכלול בהצעה :
מקורות אפשריים בהם ניתן להסתייע:
כל המאבד נפש אחת, מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת, מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא.
וכאשר תגדל –
התוכל אז לפגוע באדם אחר
אשר כמותך הוא פלא,
גם הוא יחיד ומיוחד.
מקובלות עלינו אמיתות אלו כמוכחות מאליהן: שכל בני אדם נבראים שווים במעלה, שיוצרם העניק להם זכויות מסוימות שאין להפקיען, וביניהן הזכות לחיים ולחופש ולרדיפת עושר.
ויברא אלוהים את האדם בצלמו, בצלם אלוהים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם.
ואולי יבוא יום ונהפוך שווים
מָה-אֱנוֹשׁ כִּי-תִזְכְּרֶנּוּ; וּבֶן-אָדָם, כִּי תִפְקְדֶנּוּ
וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט, מֵאֱלֹהִים; וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ
תַּמְשִׁילֵהוּ, בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ; כֹּל, שַׁתָּה תַחַת-רַגְלָיו
צֹנֶה וַאֲלָפִים כֻּלָּם; וְגַם, בַּהֲמוֹת שָׂדָי
צִפּוֹר שָׁמַיִם, וּדְגֵי הַיָּם
מדינת ישראל תהא פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל. תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה, בלי הבדל דת , גזע ומין.
כל בני האדם נולדו בני חורין שווים בערכם ובזכויותיהם. כולם חוננו בתבונה ובמצפון, לפיכך חובה עלינו לנהוג איש ברעהו ברוח של אחווה. כל אדם זכאי לזכויות ולחרויות שנקבעו בהכרזה ללא אפליה כלשהיא מטעמי גזע, צבע, מין, לשון…. בגלל מוצא לאומי או חברתי.
מה ששנוא עליך, לא תעשה לחברך – זוהי כל התורה כולה.
כבוד האדם נגזר מכבוד הבורא מפני שהאדם נברא בצלמו. כבוד האדם פירושו שלא לבייש את צלם האלוקים שבאדם… על-פי תפיסתה של היהדות, נקודת המוצא לכבודם של בני-אדם אחרים היא כבודך בעיני עצמך: כבוד חברך צריך להיות שווה בעיניך לכבוד עצמך.
כבוד האדם לעולם יהא מטרה ולעולם לא יהא אמצעי. כבוד האדם, אין לו מחיר. אין להקריבו למען ערך אחר. כבוד האדם הוא הערך העליון.
העיקרון של כבוד האדם הוא לא רק זכות אדם בסיסית; העיקרון של כבוד האדם הוא בעצם הבסיס המרכזי לכל מסורת הומניסטית או לכל אמונה בזכויות אדם. זאת, מפני שאמונה בזכויות אדם היא אמונה בכך שיש לאדם, מפני שהוא אדם, איזשהו קובץ של זכויות שעליהן אנחנו רוצים להגן מפני החברה, מפני המדינה ומפני אחרים. הזכויות האלו נתונות לבני אדם לא מפני שחברה מסוימת בחרה להעניק להם אותן, אלא מפני שהזכויות האלו מגיעות להם, בשל כבודם האנושי. הרעיון המרכזי בכל המסורת הזו הוא, שהאדם כפרט יש לו כבוד , שהוא ראוי שיתייחסו אליו בכבוד, וזהו המקור הבסיסי של כל התיאוריה של זכויות האדם.
הרחבה למורה
ממשלת ישראל הכירה בחודש פברואר 2016 בצורך הדחוף לגבש תכנית פעולה להתמודדות עם תופעת הגזענות נגד יוצאי אתיופיה. בהוראת רה"מ נתניהו הוקם הצוות למיגור הגזענות נגד יוצאי אתיופיה. הצוות הגיש דו"ח מסכם ומקיף , בו תיאר את היבטיה המגוונים של תופעת הגזענות כלפי ישראלים אתיופים. כמו כן, הציע הצעות לצמצום התופעה ולשינוי המצב הקיים. חוות הדעת המחקרית שפתחה את הדו"ח קבעה כי: "יוצאי אתיופיה סובלים מביטויי גזענות גלויים וסמויים, המאופיינים, בין היתר באפלייה על בסיס סטיגמות וסטריאוטיפים שליליים. ההשפעה של הללו באה לידי ביטוי בהדרתם מהמרחב הציבורי, בהפלייתם בהשכלה ובתעסוקה ואף בגילויי אלימות ישירה כלפיהם ברמה חברתית ואף ממוסדת…
עד העת עת האחרונה, המילה גזענות נשמעה רק מפיהם של יוצאי אתיופיה וגם זאת במקרים של תסיסה חברתית על רקע אירועים נקודתיים (משברים הקשורים בעלייה ,היתקלויות עם שוטרים). הדבר אינו מפתיע, שכן בחברות מערביות מודרניות בכל העולם, גזענות נחשבת "לא תקינה פוליטית", ולכן מקבלת צורות סמויות, כגון הימנעות מקשר ומגע חברתי, הדרה מהמרחב הציבורי ומניעת הזדמנויות להשתלבות בקהילה. בד בבד, המניעים הגזעניים להצדקת תופעות אלו מוכחשים לרוב"
(פרופ' ערן הלפרין, בית הספר לפסיכולוגיה, במרכז הבינתחומי בהרצליה, מתוך דו"ח הצוות למיגור הגזענות נגד יוצאי אתיופיה, יולי 2016).
הדו"ח גם תאר את סוגיית שיטור היתר בקרב יוצאי אתיופיה ואת חוסר האמון כלפי הממסד בקרב ישראלים יוצאי אתיופיה:
"התנכלות, הטרדה, עיכוב ומעצר סתמי של יוצאי אתיופיה ע"י שוטרים הפכה שגרת חיים בלתי אפשרית, הפוגעת בזכותם הבסיסית של יוצאי אתיופיה להתהלך חופשי בארצם, והכל בשל התייחסות עבריינית של שוטרים כלפי יוצאי אתיופיה על רקע צבע עורם…
חלק גדול ממקרי ההתנכלות ליוצאי אתיופיה נובע על רקע דרישת הצגת תעודת זהות, תוך ליווי בגידופים והתבטאויות גזעניות, אשר מובילים להסלמה ולביצוע מעצריים סתמיים, בגין הפרעה לשוטר…
אין מדובר בדרישה להזדהות על בסיס חשד סביר לביצוע עבירה, אלא דרישת שוטר מיוצאי אתיופיה להציג תעודת זהות על בסיס "פרופיילינג" (איפיון גזעי), כשהנחת המוצא של השוטר היא, שיוצאי אתיופיה מוגבלים לנוע באזור מסויים בלבד."
(מתוך דו"ח הצוות למיגור הגזענות נגד יוצאי אתיופיה, יולי 2016, עמ', 23).
