תמכו בנו
הם מנותקים: מדוע אין נשים בקבינט הקורונה?
לא רק בשם עקרון השוויון נשים צריכות להיות חלק מקבינט הקורונה, אלא גם מאחר שהמאבק במגיפה דורש חיבור בין ההנהגה והציבור, ובין עולם המשפחה והבית לתפקיד הייצוגי

בישיבת הממשלה שהתקיימה בתחילת השבוע הביא ראש הממשלה, בנימין נתניהו, הצעה לממשלה להקים את קבינט הקורונה מחדש, בהרכב של עשרה שרים במקום שישה עשר שהיו בקבינט הקודם. בקבינט החדש שהוצע ואושר אין נשים כלל, זאת לאחר שהשרות מירב כהן ומירי רגב שהיו חברות בקבינט הישן הוצאו מן ההרכב. כאשר שאלה השרה כהן את ראש הממשלה מדוע אין נשים בקבינט, השיב נתניהו: "גם אני שואל לפעמים באמצע הלילה למה הרמזור אדום. יש הרבה דברים שאין בהם היגיון. יש פה עניין של פריטטיות ואני מבקש להעביר את הוועדה כמו שהיא".

השיח הציבורי שהתפתח בנושא בימים האחרונים התמקד בהסבר המקומם של ראש הממשלה להיעדרן של נשים מהקבינט. בשורות הבאות אבקש להאיר את הנושא מן הזווית המשפטית, ולהציע הסבר אחד (מני רבים) לחשיבות הימצאותן של נשים במוקד קבלת ההחלטות בכל נושא, ובפרט במשבר הפוקד אותנו בימים אלו.

סמכויותיו של קבינט הקורונה מוגדרות בחוק סמכויות מיוחדות להתמודדות עם נגיף הקורונה (הוראת שעה), התש"ף – 2020. לפי החוק, הקבינט רשאי להטיל הגבלות משמעותיות על הציבור: מהגבלת פעילות של מסחר, בילוי או פנאי, דרך הגבלת פעילות מוסדות חינוך, ועד להטלת סגר מקומי או כללי.

מבחינה משפטית, אפשר לטעון שקבינט הקורונה החדש אינו עומד בקנה אחד עם הוראות חוק שיווי זכויות האשה, תשי"א – 1951, הקובע שבצוות שמינו הממשלה או ראש הממשלה, כלומר ועדה או גוף שהוקמו לשם עיצוב מדיניות לאומית בכל נושא, יינתן ביטוי הולם, בנסיבות העניין, לייצוגן של נשים ממגוון קבוצות האוכלוסייה. ההתעלמות מהוראות החוק אולי ניתנת להצדקה משפטית כאשר מדובר בחברי ממשלה המייצגים את הממשלה, אך ראוי לציין שבעבר בג"ץ החיל את עקרון הייצוג ההולם גם כשלא הייתה על הגוף המדובר חובה סטטוטורית. ומעבר לכך, ההתעלמות מעקרון הייצוג צורמת במיוחד לנוכח פסק הדין שניתן רק לפני חודשיים ועסק בהיעדר ייצוג נשים בצוות מומחים שייעץ למל"ל בנושא ההתמודדות עם התפשטות הקורונה:

דווקא בצוק העיתים ודווקא מאחר שהמל"ל נטל על עצמו את ההובלה בימי הקורונה, קשה להלום מצב של היעדר ייצוג הולם לנשים. זאת, לא רק בשל כללי הייצוג ההולם ולא רק בשל שיקולים מגדריים, חשובים כשלעצמם. שיקולים של שכל ישר והגיון מכתיבים זאת אף הם. בהינתן שהמל"ל קיבל על עצמו לתכלל את הפעילות בימי קורונה בכל תחומי החיים, מטבע הדברים התמונה אינה יכולה להיות שלמה ללא ייצוג הולם לנשים. בג"ץ 2541/20: עמותת איתך משפטניות למען צדק חברתי ואח' נ' ראש הממשלה ואח'

מגפת הקורונה והמשבר שהתחולל בעקבותיה משפיעים באופן חמור במיוחד על נשים, בישראל ובעולם. ראשית, הנתונים מעידים על כך שהשיתוק הכלכלי פוגע יותר בנשים מאשר בגברים, ובפרט בנשים שאינן חולקות משק בית עם גבר (רווקות, גרושות ואלמנות). שנית, בעקבות הסגר הכפוי והממושך בבתים נרשמה עלייה במקרים ובעוצמה של אלימות במשפחה¹. בשל ההשפעה הגדולה של המשבר על נשים, הפציר מזכ"ל האו"ם אנטוניו גוטרש בממשלות ברחבי העולם להעמיד נשים וילדות במרכז המאמצים להתמודדות עם התאוששות ממגפת הקורונה. מאמצים אלו מתחילים, כפי שציין גוטרש, בהצבת נשים כמנהיגות, עם ייצוג שוויוני במוקדי קבלת ההחלטות.

אך אפילו אם נשים לא היו נפגעות באופן מיוחד ממגפת הקורונה, מן הראוי הוא שנשים ייטלו חלק משמעותי בהובלת ההתמודדות עם המגפה. לעמדה זו יש מספר נימוקים, וברצוני להאיר אחד מהם, הנובע מן הפמיניזם ההקשרי (relational feminism).

דרושה הנהגה מחוברת ומחברת

הפמיניזם ההקשרי (או הפמיניזם התרבותי) נוסד מתוך הנגדה לתפיסה הליברלית הגברית הקאנטיאנית, הרואה את בני האדם כאינדיבידואלים מנותקים ואטומיסטיים. אל מול תפיסה זו, הגישה ההקשרית אשר הובילו רובין ווסט וקרול גיליגן ראתה נשים כיצורים הקשריים באופן בסיסי, הן מבחינה חומרית, באמצעות הדאגה לילדיהן, והן מבחינה מוסרית ופרקטית².

לפי גישות אלו, אופן המחשבה, התכונות והערכים הנשיים נדחקו על ידי החברה הגברית לספירה הפרטית והמשפחתית, והוצמד להם ערך נורמטיבי נמוך יותר מזה שהוצמד לאופן המחשבה, התכונות והערכים הגבריים, כדוגמת היררכיה ובינאריות. הגישה הפמיניסטית ההקשרית מבקשת להביא את הקול הנשי השונה, המעמיד במרכז מערכות יחסים וקשרים, לספירה הציבורית, ולהעניק לו ערך נורמטיבי עצמאי, שאיננו תלוי באמת מידה גברית. בין היתר, גישה זו טוענת כי המשפט, כפי שהוא מתקיים בחברות פטריארכליות, משקף רק את תפיסת הצדק הגברית, וכתוצאה מכך הוא פוגע בנשים, שתפיסת הצדק שלהן אינה מקבלת ביטוי במערכת המשפט. המשפט אף נפגע בעצמו מכך, שכן הוא כבול לגישה אחת כאשר שתי הגישות טובות ומועילות.

במקביל להתפשטותה של הגישה הפמיניסטית ההקשרית החלה להתפתח בספרות האקדמית גישה הקשרית רחבה וכללית יותר. דוגמה מובהקת לכך ניתן למצוא בכתיבתה של ג'ניפר נדלסקי, שפיתחה תיאוריה הקשרית כמסגרת קונספטואלית לניתוח המציאות³. כאמור, הפמיניסטיות התרבותיות כדוגמת ווסט ראו באוטונומיה ערך גברי, אטומיסטי ומבודד, ויצאו כנגדו מתוך תפיסה של נשים כיצורים הקשריים. לעומת זאת, התיאוריה ההקשרית של נדלסקי מכירה בחשיבותה של האוטונומיה, ומציעה תפיסה אלטרנטיבית שלה, הרואה את האוטונומיה עצמה כערך הקשרי ולא מבודד.

לפי הגישה ההקשרית שמובילה נדלסקי, בני האדם (ובכללם הנשים) הם אכן יצורים אוטונומיים, אך מהותה של אותה אוטונומיה שונה בתכלית מתפיסת האוטונומיה הליברלית הגברית. לפי נדלסקי, אוטונומיה צומחת מתוך הקשרים, ומתממשת או נפגעת באמצעות מערכות יחסים – עם הורים, מורים ומעסיקים. המשפט, לרבות הזכויות אשר הוא מקנה, הוא אחד המנגנונים המרכזיים המעצבים מערכות היחסים אשר בונות אוטונומיה או חותרות תחתיה. על כן, יש לעצב את המשפט על יסודות הקשריים, המשקפים נכוחה את המציאות.

עמדה זו, המתאימה למציאות הרגילה, נכונה על אחת כמה וכמה במציאות הנוכחית של משבר הקורונה. אחת הטענות המרכזיות כנגד החלטות הממשלה והתנהלות חבריה בתקופת הקורונה היא הניתוק מהציבור וממציאות החיים הישראלית. דוגמה מובהקת הייתה ההנחיה – ששונתה לאחר מחאה – שלא להדליק מזגנים בכיתות הלימוד ובתחבורה הציבורית. דוגמה נוספת הייתה התמריץ למעסיקים להוציא את עובדיהם לחל"ת ושלילת סיוע ממעסיקים שעשו מאמץ לשמור על פרנסתם של עובדיהם ולא הוציאו אותם לחל"ת. החלטות כאלו עודדו את החברה הישראלית וחבריה להתנהל כיחידים אוטונומיים ומבודדים ולא מתוך אוטונומיה מבוססת קשרים, וזאת, כאשר המצב הבריאותי מחייב ממילא שמירה על ריחוק חברתי. כאשר זהו מצב הדברים, אין פלא שהסולידריות החברתית – המצויה גם כך במשבר במדינת ישראל – נשחקה עד דק.

לעומת דוגמאות אלו של ניתוק ובידוד, הנהגה נשית מאופיינת בהקטנת הפער בין ההנהגה לבין הציבור שבו היא חיה, בשיתוף דמוקרטי ובשילוב בין עולם הבית והמשפחה לבין התפקיד הציבורי. ⁴אמנם, לא כל הנשים מפגינות תכונות אלו, אך הימצאותן של נשים במוקד קבלת ההחלטות היא בעלת פוטנציאל להקטין את הבידוד והניתוק החברתיים – שאינם כורח בריאותי – ולעודד קבלת החלטות המעמידה במרכז מערכות יחסים וקשרים.

במציאות החיים הישראלית, המבוססת באופן עמוק ביותר על מערכות יחסים, וכאשר על סדר היום עומדות סוגיות העוסקות בכל תחומי החיים, כדוגמת אופן התנהלות מוסדות החינוך והתפוררות המארג החברתי, הנהגה מחוברת ומחברת היא קריטית במיוחד. על כן, גם ללא חובה משפטית ברורה זקוקה החברה הישראלית בימים אלו לכך שנשים ייטלו חלק מרכזי ומשמעותי בהובלת ההתמודדות עם המגפה ועם המשברים הבריאותי, הכלכלי והחברתי שהתחוללו בעקבותיה.

הערות שוליים

[1] דפנה הקר "אתגרי הקורונה בעדשה מגדרית", התפרצות 28.3.2020.

[2] Robin L. West, The Difference in Women's Hedonic Lives: A Phenomenological Critique of Feminist Legal Theory, 3 Wis. Women's L.J. 81 (1987); קרול גיליגן בקול שונה: התיאוריה הפסיכולוגית והתפתחות האישה (1995).

[3] Jennifer Nedelsky, Law's Relations: A Relational Theory of Self, Autonomy, and Law (2011).

[4]  ראו לדוגמה, טובה כהן "מנהיגות דתית נשית: האורתודוקסיה המודרנית בישראל כמקרה-מבחן" תרבות דמוקרטית 10, 251 (2006).

השארת תגובה