תמכו בנו
מי צריך בית (מקדש) כשאפשר לבנות סוכה?
חג הסוכות מסמל בדרך כלל את עזיבת בית הקבע לטובת ישיבה בדירת ארעי, אך עיון בפסוקי התורה מגלה כי במקורו נחוג סוכות באופן ריכוזי בבית שאין קבוע ממנו – במקדש

מיד עם צאת יום הכיפורים, פונה אבי, כמו רבים מישראל, למלאכת בניית הסוכה, לקיים את הציווי המקראי "בסוכות תשבו שבעת ימים" (ויקרא כג, מב). על פניו, דומה כי כך התנהל הריטואל של החג מימים ימימה. אבל כשנכנסים לעומק המקורות בתנ"ך,מגלים תמונה אחרת, מורכבת ומרובדת יותר:

"שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת וְלֹא יֵרָאֶה אֶת פְּנֵי ה' רֵיקָם. אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ כְּבִרְכַּת ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לָךְ" (דברים טז, טז-יז).השוו לשמות כג טו-יז; ויקרא כגלד-לז. המקורות הנחשבים קדומים, כמו שמות כג טו-יז, אינם מתייחסים למקדש מרכזי אחד, אבל הם מתייחסים למקום שבו ישנה נוכחות אלוהית, בבחינת 'פני האדון ה'".

ספר דברים אינו מצווה על ישיבה בסוכות, אלא בדיוק ההפך. ישיבה בסוכה היא ריטואל שניתן לקיימו בכל מקום, ואילו על פי הציווי בספר דברים קיום חג הסוכות מעוגן במקדש. עולי הרגל (הגברים,כמובן) מצווים להגיע לירושלים ולהביא מנחה מהתוצרת החקלאית שלהם. מנחם הרן סיכם יפה את הקשר בין מקדש לפולחן במקרא: "זה הכלל במקרא: חג לעולם אינו נעשה אלא בחצרותיו של מקדש, "לפני ה'". מנחם הרן, תקופות ומוסדות במקרא, תלאביב 1972, עמ' 78.

אז איך קרה שמחג סוכות המתנהל סביב מקדש, במקום אחד, בצורה ריכוזית למדיי, מוחזקת ונשלטת, הפך חג הסוכות לחג של איש בביתו, שבו אפשרויות רבות יותר לשיתוף של הקהילה כולה? התשובה לשאלה נטועה באירוע אחד, רב משמעות, שהפך לחלוטין את העולם הריטואלי היהודי לדורות – חורבן הבית הראשון.

סוכות לאחר החורבן

נהוג לסמן את שנת 586 לפני הספירה, השנה שבה חרב בית המקדש הראשון, כנקודת סוף של ממלכת יהודה. ואכן הסוף הגיע, במובנים רבים: חייהם של אלפים מתושבי יהודה וירושלים נגדעו, אלפים נשלחו לגלות, החומות נותצו והמקדש חרב. אך במובנים רבים המשיכו החיים להתנהל גם לאחר החורבן: מונה מנהיג שיעמוד בראש שארית היהודים (גדליה בן אחיקם), התסיסה הפוליטית בין הפלגים השונים נמשכה, ואפילו הנביאים המשיכו להתנבא.

המשך החיים בירושלים שלאחר החורבן בא לידי ביטוי בסיפור אחד המתאר קבוצת אנשים אבלים (בגלל החורבן), שעלו לרגל לירושלים בחודש השביעי:

"וַיָּבֹאוּ אֲנָשִׁים מִשְּׁכֶם מִשִּׁלוֹ וּמִשֹּׁמְרוֹן שְׁמֹנִים אִישׁ מְגֻלְּחֵי זָקָן וּקְרֻעֵי בְגָדִים וּמִתְגֹּדְדִים וּמִנְחָה וּלְבוֹנָה בְּיָדָם לְהָבִיא בֵּית ה'" (ירמיה מא, ה).

גורלם של שמונים האנשים שעשו את דרכם מהערים הצפוניות לירושלים לא שפר עליהם במיוחד, אבל לא בכך נתמקד. חשיבות הסיפור היא בעדותו על המשך התנהלות חיים פולחניים בירושלים, גם ללא קיומו של מקדש. הכתוב אינו מציין איזה סוג של פולחן רצו לקיים אותם שמונים האנשים,אבל שתי עובדות גורמות לנו לשער שמדובר בחג הסוכות: ראשית, אותם אנשים עולים לרגל לירושלים בחודש השביעי; ושנית, הם מביאים מנחה לבית האלוהים.שרה יפת, בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים, כרך א', ירושלים 2017, עמ' 57. הסיפור מציג תפיסת עולם מורכבת, ואפילו מהפכנית: הריטואל של חג הסוכות ממשיך להתקיים גם לאחר חורבן הבית, ופועל בניגוד ליסודות המהותיים של החג המקראי, שלפיהם חייב הפולחן להתקיים בצמוד למקדש.

אין לדעת כמה שנים קיימו אנשים את חג הסוכות ללא מקדש, אבל יש יסוד סביר לשער שבמשך שבעים השנים שמימי החורבן ועד ייסוד הבית השני, המשיכו להתקיים ריטואלים של פולחן קורבנות ועלייה לרגל רציפה, כפי שמלמד ספר עזרא:

"וַיַּעֲשׂוּ אֶת חַג הַסֻּכּוֹת כַּכָּתוּב וְעֹלַת יוֹם בְּיוֹם בְּמִסְפָּר כְּמִשְׁפַּט דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ" (עזראג, ד).

ספר עזרא מעיד על עשיית חג סוכות עוד לפני שהונחו יסודות המקדש.שרה יפת, בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים, כרך א', ירושלים 2017, עמ' 58. שבי ציון התקשו בהקמת המקדש (כמסופר בספר חגי), אך הם לא וויתרו על קיום ריטואל חג הסוכות בחודש השביעי, גם ללא המקדש. כפי שניסחו חז"ל: "מקריבין אף על פי שאין בית" (בבלי,זבחים סב ע"א).

סוכות: עם או בלי בית?

עד כאן ראינו שהקשר בין חג סוכות למקדש נפרם כבר עם חורבן הבית הראשון. עם הקמת הבית השני בשנת 516 לפנה"ס, היינו מצפים שהריטואל ישוב לאופן קיומו מימי הבית הראשון, ולא כך הוא. עזרא ונחמיה, המעצבים את חג הסוכות לדורות, מציעים ריטואל שכולל שתי אופציות, סביב המקדש ובניתוק מהמקדש:

"וַיִּמְצְאוּ כָּתוּב בַּתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' בְּיַד מֹשֶׁה אֲשֶׁר יֵשְׁבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּסֻּכּוֹת בֶּחָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי. וַאֲשֶׁר יַשְׁמִיעוּ וְיַעֲבִירוּ קוֹל בְּכָל עָרֵיהֶם וּבִירוּשָׁלִַם לֵאמֹר צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי זַיִת וַעֲלֵי עֵץ שֶׁמֶן וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת לַעֲשֹׂת סֻכֹּת כַּכָּתוּב. וַיֵּצְאוּ הָעָם וַיָּבִיאוּ וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם סֻכּוֹת אִישׁ עַל גַּגּוֹ וּבְחַצְרֹתֵיהֶם וּבְחַצְרוֹת בֵּית הָאֱלֹהִים וּבִרְחוֹב שַׁעַר הַמַּיִם וּבִרְחוֹב שַׁעַר אֶפְרָיִם. וַיַּעֲשׂוּ כָל הַקָּהָל הַשָּׁבִים מִן הַשְּׁבִי סֻכּוֹת וַיֵּשׁבוּ בַסֻּכּוֹת". (נחמיה ח,יד-טז)השוו: ויקרא כג, מב-מג. המקור בספר ויקרא מציע שלוש שיטות לחוג את חג הסוכות. האחת היא תלוית מקדש וקורבנות, השנייה היא היא בהבאת תבואת הארץ, והשלישית היא מצוות הישיבה בסוכה. לטעמי, החלק המתייחס לישיבה בסוכה בפסוקים מב-מג הוא תוספת מאוחרת מימי עזרא ונחמיה, והיא תוצר השינויים שהתרגשו על עם ישראל מאז החורבן.

מחד,שומרים עזרא ונחמיה על מרכזיותה של ירושלים שכן על פי דבריהם יש לבנות את הסוכות בחצרות בית האלוהים, כאשר המקדש מהווה את המוקד הפולחני. מאידך הם מאפשרים דמוקרטיזציה של הפולחן כאשר מורים לחוג את החג איש על גגו ובחצרותיהם, ללא תלות במקדש, אלא איש איש וסוכתו (ויש לשים לב שעל פי עזרא, עלי העצים של "ארבעת המינים" משמשים לבניית הסוכה ממש, בניגוד להלכה בימינו). קרוב לוודאי ששינוי זה נובע מהעובדה שמרבית היהודים בתקופה זו אינם חיים בירושלים לצד המקדש המחודש, אלא ברחבי האימפריה הפרסית. עזרא ונחמיה, אשר הגיעו מפרס ליהודה, מכירים היטב את הצורך לשמור על יהדות שאינה אחוזת מקדש, ולפיכך מציעים אלטרנטיבה לקיום החג באופן שאינו תלוי מקום. קיומו של חג הסוכות בבתים מאפשר לקהילה רחבה יותר להשתתף בחג, ולא רק לגברים העולים לירושלים. באופן זה יוצרים עזרא ונחמיה פלורליזם באופן קיומו של החג.

שינוי דמותו של חג הסוכות והאפשרות לנתקו ממוקד מקדשי לא התקבל על דעת כולם, ונתקל במאבק, שאת הדיו ניתן לשמוע בפרק האחרון בספר זכריה:

"וְהָיָה כָּל הַנּוֹתָר מִכָּל הַגּוֹיִם הַבָּאִים עַל יְרוּשָׁלִָם וְעָלוּ מִדֵּי שָׁנָה בְשָׁנָה לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְמֶלֶךְ ה' צְבָאוֹת וְלָחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת. וְהָיָה אֲשֶׁר לֹא יַעֲלֶה מֵאֵת מִשְׁפְּחוֹת הָאָרֶץ אֶל יְרוּשָׁלִַם לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְמֶלֶךְ ה'צְבָאוֹת וְלֹא עֲלֵיהֶם יִהְיֶה הַגָּשֶׁם. וְאִם מִשְׁפַּחַת מִצְרַיִם לֹא תַעֲלֶה וְלֹא בָאָה וְלֹא עֲלֵיהֶם תִּהְיֶה הַמַּגֵּפָה אֲשֶׁר יִגֹּף ה' אֶת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יַעֲלוּ לָחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת. זֹאת תִּהְיֶה חַטַּאת מִצְרָיִם וְחַטַּאת כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יַעֲלוּ לָחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת"( זכריה יד, טז-יט).

זכריה מתעקש על קיום חג הסוכות במקדש בירושלים, ואף פונה לגולה הרחוקה בדרישה להגיע לירושלים בחג הסוכות. דבריו מכוונים נגד ההצעה שלפיה ניתן לקיים את ריטואל חג הסוכות גם ללא מקדש. מרגע שבו עלתה הצעה לנתק את חג הסוכות מבית המקדש, החל מאבק בנוגע לאופן קיום הריטואל. אם בימי עזרא ונחמיה בוטל הצורך להגיע למקדש בחג הסוכות, הרי שבדברים מתוך ספר זכריה ישנה דרישה לשמר את ממד המקום בפולחן.

האם המקדש בכלל רלוונטי?

בימים עברו התנהל אפוא מאבק משמעותי על אופן קיומו של ריטואל חג הסוכות, כשהמחלוקת התנהלה בעיקר סביב המקום בו יש לחוג את החג. אך חג הסוכות הוא רק מקרה מבחן מצומצם לשאלה רחבת היקף: מה מקומו של המקדש בחיים הפולחניים של עם ישראל? הרי חורבן הבית הראשון הוכיח שיהודים יכולים להתקיים ולשמור על דתם גם ללא מקדש, אז מדוע, בעצם, יש בו צורך?

חגי הנביא, בן הפעימה השנייה של שיבת ציון (שנת 520 לפנה"ס), התייחס בנבואתו להכרח לבנות את המקדש המחודש. מבחינתו, הקרבת קורבנות על מזבח כאשר אין מקדש, נחשבת טמאה: "כָּל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם וַאֲשֶׁר יַקְרִיבוּ שָׁם טָמֵא הוּא" (חגי ב, יד). בדרישה זו אין חידוש אלא השבת הסדר התקין של הריטואל מימי הבית הראשון – פולחן מקיימים במקדש.

מאידך, בראשית ימי שיבת ציון נשמעים גם קולות אחרים המבטאים הלך רוח לפיו המקדש אינו רלוונטי כלל. כזה הוא הנביא מלאכי, בן תקופתו של נחמיה. יעקב ליוור,"מלאכי", אנציקלופדיה מקראית ד, עמ' 1028‑1029. ‍ דבריו של מלאכי מגלים השקפת עולם רדיקלית, לפיה בכל מקום בעולם מגישים לה' מנחה, ועל כן אין ממש צורך במקדש המחודש (והשוו לישעיה סו, א):

"כִּי מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וְעַד מְבוֹאוֹ גָּדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם וּבְכָל מָקוֹם מֻקְטָר מֻגָּשׁ לִשְׁמִי וּמִנְחָה טְהוֹרָה כִּי גָדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם אָמַר ה' צְבָאוֹת". (מלאכי א,יא).

פולחן ללא גבולות

אם כן, מיד לאחר חורבן הבית החל תהליך של ניתוק הפולחן מן המקום המקודש. ישיבת יהודים במרחב האימפריה הפרסית חיזקה את התפיסה התאולוגית שבה נושל מימד המקום מהמרחב הריטואלי. לפי תפיסת עולם זו, שקנתה לה שביתה בעולם היהודי לדורות, אין עוד ערך מיוחד לפולחן הנעשה במקדש. עבודת ה' התפשטה למקומות רבים מעבר לגבולות גאוגרפיים. התחום הפולחני-ריטואלי נפתח אל רחבי העולם כולו.

שתי אופציות קיימות בלב המסורות המקראיות: האחת מקדשת את המקדש, את המקום המוחזק והנשלט של הריטואל, ואילו השנייה מאפשרת מופעים רבים לאפשרות הקיום של הפולחן, ההולמים את צורת החיים של האדם הפרטי, על שלל זהויותיו. הסוכה, שהינה דירת ארעי, מחזקת באופן משמעותי את העיקרון של ביטול מרכז פולחני-דתי ומתן אפשרות לחוסר קביעות וליכולת ניידות. את בית המקדש קצת קשה לשאת על גב, אבל כל יהודי יכול להקים לו סוכה, בכל שכונה בירושלים, בתל אביב או בסן פרנסיסקו על המים.

מי שמעדיף לאפשר ריבוד וביזוריות בחיים הריטואלים של העם, פועל על פי המסורות המקראיות, בדיוק כפי שמי שמעדיף לקדם את רעיון מרכזיות המקדש בחיים הדתיים של האדם, פועל בהתאם למסורות המקראיות. התנ"ך אינו מדבר בשפה אחת, אלא הוא פתוח למרחב מחשבתי ומרובה קולות ודעות, ויש בו שיח פנימי, לצד שאלות ומבוכות.

השארת תגובה