קצת יותר משבוע לפני ראש השנה התארח פרופ' אבי שגיא בפודקאסט "הרצאות מהכורסה" של טובי פולק, שביקש להבין ממנו איך קורה שהמילה "תקווה" חוזרת בכל כך הרבה שיחות, ראיונות ומאמרים של שגיא מאז השבעה באוקטובר.

"אני חושב שהמילה 'אימה' מיטיבה לתאר את מה שקרה כאן. מפני שאימה איננה פחד. אימה היא חוויה של התרסקות: ערעור מוחלט של התחושה שאפשר להיות בטוחים.

"אז נכון שעדיין דבר לא שב לתקנו, אבל הרי חוויה כזאת עלולה להוביל ליאוש עמוק, להרמת ידיים. והיא לא הובילה אותנו לשם.

"לכן, במקום שבני אדם רבים חווים את הכישלון," אמר שגיא, "אני חווה את תעצומות הנפש.

"יתרה מכך – על רקע החידלון של הממשלה התברר הפער העצום שבין המרחב הפוליטי למרחב האזרחי ציבורי. נולדה הכרה שמה שאנחנו – החברה, בני אדם, יחידים – לא נעשה, איש לא יעשה במקומנו. נוצרה כאן סולידריות."

פולק חלק על שגיא ותיאר את תחושתיו הקשות באשר לסולידריות שאכן היתה בתחילת המלחמה, אבל התפוגגה לדעתו מאז. הוא תהה לגבי הסתירה שבין ההתפעלות של שגיא מהחוסן החברתי כאן, לבין התמיכה של שגיא מביע במרי והתנגדות אזרחיים. באשר למצב במדינה, הוא שאל: "איך שומרים במצב כזה על תקווה?"

"יהודים שרים כבר מאה שנה את הימנון התקווה. זה נגמר?" אמר שגיא. "עבודת החירות היא עבודת התקווה. צריך לוותר על הדיבורים על רילוקיישן. צריך להתייצב. גם אם מהות ההתייצבות הזו היא לפעמים סירוב לכל הרוע מבפנים."