תמכו בנו

/
EN
הצטרפו לניוזלטר שלנו

כשבית הכנסת נשפך אל הרחוב: הדרת נשים ופמיניזם דתי

תופעות של הדרת נשים מערערות על ההבחנה בין פנים לחוץ וחושפות ניסיון להפוך את המרחב הציבורי לבית כנסת חרדי. במסגרת המאבק כנגד הדרת נשים, מבקשת תהילה פרידמן לשרטט גבולות חדשים ועדינים – בין קודש לבין חול – אשר יאפשרו צורות התמודדות שונות של נשים דתיות במרחב הציבורי ובבית הכנסת. מחשבות לרגל יום האישה הבינלאומי.
תהלה פרידמן שימשה כעמיתת מחקר במרכז קוגוד לחקר המחשבה היהודית ולהגות עכשווית במכון שלום הרטמן. בעבר עבדה כיועצת לשר נתן שרנסקי במשרד לענייני תפוצות, וכמשנה למנהל המחלקה היהודית בליגה נגד השמצה בבוסטון. כמו כן, ניהלה את קרן נס של פדרציית מרכז ניו ג׳רזי ואת תחום תרבות יהודית ביד הנדיב. כיהנה גם כיו״ר תנועת נאמני תורה ועבודה. פרידמן היא עורכת דין, בעלת תואר שני במשפטים מהאוניברסיטה העברית. יש לה השכלה תורנית ממוסדות שונים והיא בוגרת בית

"לא מפרסמים תמונות של בחורות"

השנה היתה 2008 והבחירות לעיריית ירושלים עמדו בפתח. לא מזמן הקמנו, קבוצה של חברים שביקשו להילחם בהגירה השלילית מירושלים, את סיעת "ירושלמים" ועתה היינו עסוקים בקמפיין הבחירות. כמו כל הסיעות ביקשנו גם אנחנו לפרסם מודעה על אוטובוסים ברחבי העיר עם תמונתה של העומדת בראש הרשימה. כשפנינו לחברת הפרסום של אגד, נאמר לנו ש"אי אפשר לפרסם תמונות של בחורות". התגובה המופתעת והאינסטנקטיבית של רחל עזריה, ראש הרשימה, היתה: "אני לא בחורה, אני אמא לשלושה ילדים". אלא שההבהרה הגיעה מיד: "לא איכפת לי אם את בת שמונה או בת שמונים, בירושלים, אנחנו לא מפרסמים תמונות של בחורות". פתאום שמנו לב שלא רק מהאוטובוסים נעלמו תמונות הנשים. הן נעלמו מהעיר בכלל. לוחות המודעות העירוניים, מודעות הפרסום המסחריות – בשום מקום לא נראו נשים. התמונה של אשה אוחזת תיק, שפורסמה בשאר הארץ, הופיעה בירושלים כתמונה של תיק בלבד. במקום רצות מרתון, היו נעליים. הפכנו לשקופות. כמה שבועות לפני כן, בטקס חנוכת גשר המיתרים, הוכרחו ילדות צעירות מלהקת מחול שאמורה
היתה להופיע באירוע, ללבוש שקים שיטשטשו את קווי המתאר של גופן. פתאום היה לי ברור שעל זה מדברים החברים שלי שעוזבים את העיר בגלל "ההקצנה הדתית". שההעלמתן של הנשים ודחיסתן לירכתיים היא חלק מהתהליך הכללי שמטריד אותנו שבו מנסים להפוך את המרחב הציבורי בירושלים לחרדי. לכזה שאין לנו בו יותר מקום.

שיחת הטלפון הזו היתה, עבורי, נקודת הפתיחה לשנים של מעורבות במאבק מתמשך בתופעה של "הדרת נשים". יצאתי אליו כחלק מהניסיון רב החזיתות לשמור על ירושלים כעיר אינקלוסיבית שיש בה מקום לכל שבטי ישראל. אבל לא רק. יצאתי אליו כי הוא נגע ואיים על הקיום שלי כאדם במרחב הציבורי.

הדרת נשים היא נושא רחב ובמסגרת הזו אני מבקשת לגעת רק בנקודה אחת מתוכו – הניסיון לשרטט את היחס בין בית הכנסת לעולם הסובב אותו, בין המרחב הדתי המובהק למרחב הציבורי של חיי החולין. זאת, מתוך מחשבה שביסוד שלל התופעות שזכו לכינוי "הדרת נשים" עומד הניסיון לטשטש את ההבחנה הזו ולכפור בעצם הלגיטימיות שלה. במילים
אחרות, זהו ניסיון להשליט על המרחב הציבורי את נורמות בית הכנסת האורתודוכסי.

בעזרת הנשים נולדתי להיות פמיניסטית-דתיה

אני פמיניסטית-דתיה. עם מקף ובלי ו' החיבור. הפמיניזם שלי נולד בבית הכנסת של ילדותי. בגיל שש עשרה, בשמחת תורה, כשעמדתי וחיכיתי עד שאחרון הנערים יסיים לעלות לתורה, בפעם הראשונה פתאום הבנתי עד כמה אני שולית ושקופה. בפעם הראשונה הבנתי שבבית הכנסת הזה, אליו באתי כל שבת, ושבו אהבתי להתפלל – כל ילד חילוני שזו לו הפעם הראשונה להגיע נקרא לעלות לתורה בשמחת תורה. ואני לא. שהעובדה שאני כאן כל שבת, כל החיים, לא נספרת ולא משנה. אני לא חלק מהציבור. אני שקופה. ברגע ההוא שם, בעזרת הנשים, נולדתי להיות פמיניסטית-דתיה. הפמיניזם שלי היה דתי. הצרימה הזו בחינוך שקיבלתי,
לפיה צריך לשאוף להצטיינות אקדמית, לעמדת הנהגה ציבורית, למימוש עצמי, לתרומה לחברה, אבל רק לשיר "אנעים זמירות" אסור אפילו לרצות, ניסרה באוזניי. לא יכולתי לשאת את המחשבה שגם הקב"ה הוא חלק מההרחקה הזו. שהוא שברא אותי להיות תומכת, מטפלת, מאפשרת, צופה מהצד, אבל לא חלק מהדבר עצמו. הכרתי את האפולוגטיקה. על התפקידים השונים, על החשיבות הגדולה של התפקידים הנשיים בתוך הבית. לא השתכנעתי. היה לי ברור שזו סוג של טעות. שהכוונה היתה ש"זכר ונקבה בראם" – שני בני אדם מלאים, המביאים לידי ביטוי את מלוא צלם האלהים שבהם. שמשהו השתבש בדרך. שהקב"ה בצד שלנו. שהתורה בצד שלנו. שזו טעות היסטורית שפשוט צריך לתקן.

הייתי צריכה עוד שנים בכדי לראות את התמונה הרחבה יותר. מצד אחד, להבין שאפליה אינה מיוחדת לבית הכנסת דווקא. שיש אפליה כלכלית ותעסוקתית, ואלימות כנגד נשים, ופגיעות מיניות. ושיש חלוקת תפקידים וציפיות חברתיות. ושיש כללי התנהגות, שעוצבו בדמותם של גברים, שמקשים עלי להשתלב במסגרות ציבוריות שונות. שיש שם עולם שלם, חשוב יותר ודחוף יותר מבית הכנסת, שאולי לא צריך להתווכח בו על הנחות היסוד של שוויון אך אלו רחוקים מלהתיישם בפועל.

מצד שני למדתי גם לראות את המחירים הגבוהים שבניסיון להחיל על בית הכנסת את כללי השוויון הטהורים, ניסיון המאפיין את עיצוב מרחבי התפילה של הזרמים הרפורמי והקונסרבטיבי. הבנתי שאני לא רוצה ולא מסוגלת להתפלל בתוך קהל מעורבב מגדרית, שהזיהוי בין קדושה להפרדה טבוע בי עמוק מידי, ושגם אם אני יודעת שמדובר בהרגל ובהבניה חברתית, אני לא ממהרת להיפרד מהם. כי יש משהו בזיהוי הזה בין קדושה
לאינטימיות, שמעניק עומק לחווית התפילה, שעליו אני לא רוצה לוותר. הבנתי גם שיש נושאים שנמצאים בליבת העולם ההלכתי ושפירוקם מאיים לפרק את המערכת כולה, ובעיקר הבנתי שקצב שינויים מהיר מידי קוטע גם בי את תחושת הרצף והחיבור המשפחתית והקהילתית שחיונית עבורי לשם קיום חיים דתיים.

וכך, בהדרגה, עם השנים, עוצבה תמונת העולם והחיים שלי, גם אם היא חצי קוהרנטית. בחוץ, בעולם, יש להאבק לטובת קיום חברה בה חיים ופועלים גברים ונשים בתנאים של חופש בחירה ושוויון הזדמנויות למימוש עצמי. בבית כנסת, במרחב דתי, יש ליצור תהליך הדרגתי של שינוי ותיקון, ולהיפתח לדגמים שונים ופחות טהורים של שוויון. אני בוחרת,
באהבה, בהמשך השתיכות ונאמנות למסורת אבותי ולעולם הערכים שהיא מקפלת בתוכה, במקביל לכך שאני ממשיכה לרצות לתקן אותה כך שיהיה לי בה, כאשה, מקום אמיתי ולא של צופה מהצד. בניתי לי עולם דתי המחזיק במורכבות מתמשכת של שיווי משקל עדין בין מסורת לשינוי.

נשים דתיות בלב המאבק

תהליכי הדרת הנשים בירושלים מערערים את החלוקה הזו בין בית הכנסת לעולם שבחוץ, ועמה את תמונת העולם שבניתי לי. נורמות בית הכנסת זלגו החוצה, כובשות עוד ועוד מרחבים. המרחב הציבורי איים להפוך לבית כנסת. ולא סתם בית כנסת, אלא בית כנסת חרדי. כמו כן הסתבר שמה שחשבתי שהוא מושכל ייסוד חברתי, מוסכם ומובן מאליו, שמדינה דמוקרטית פירושה שוויון לנשים במישורי החיים הציבוריים – רחוק מלהיות כזה.

בהתחלה, כאמור, נעלמו תמונות הנשים מהמרחב הציבורי והתרחבו "קווי המהדרין" בהן הושבו נשים מאחור. אחר כך צצה מחיצה באמצע הרחוב במאה שערים, בחול המועד סוכות, עת תנועת הולכי הרגל צפופה. היו גם שלטים שהנחו להפרדה מיגדרית ברחובות מסויימים; סטודיו למחול הוכרח על ידי העיריה לאטום את קירותיו על מנת שעוברים ושבים לא יוכלו לראות את המתרחש בתוכו; היו טקסים או מופעים בהם שרו גברים בלבד, כנסים אליהם הוזמנו מרצים בלבד, קופות חולים או ספריות ציבוריות שאכפו הפרדה מגדרית בתורים ובשעות הקבלה, ועוד ועוד. היה זה בליל כמעט אינסופי של אירועים שחלקם התאפיינו בהדרת נשים,
כלומר בהרחקה או מחיקה של נוכחות נשית – פיזית או מצולמת – מהמרחב הציבורי; חלקם קידמו הפרדה מגדרית במרחבים המוקדשים לפעילות אזרחית או צרכנית; וחלקם כללו החפצה, כלומר הגדרה קטגורית של נשים כאובייקט מיני, ללא קשר בלבוש (או העדרו), בתנוחה, או
בתוכן. מצד אחד, הבליל הזה אפשר לנו ליצור תחושת דחיפות ולהבהיר כי אין כאן אירועים ספורדיים אלא תופעה רחבה הראויה לתשומת לב ציבורית מצד שני, הכנסת כל האירועים לקטגוריה אחת הקשתה מאד על גיבוש הסכמה ציבורית רחבה סביב המאבק, כיוון שאכן, היו אלו תופעות שיש ביניהן הבדלים, והסתבר שמיוחסות להן רמות שונות של לגיטימציה
ציבורית.

מראש לא כיוונו את המאבק אל החרדים אלא אל רשויות המדינה וחברות מסחריות "חילוניות" שמסיבות שונות אימצו נורמות חרדיות. זאת כיוון שמהר מאד הסתבר שהבעיה שלנו בכלל אינה בציבור החרדי, אלא בחילוני. כל כך הרבה פעמים ננזפתי על ידי אנשים שאינם דתיים – "למה אתן מתערבות בחיים שלהם?"; "חיה ותן לחיות" – עד שהבנתי שיש צורך חיוני להמשיג ולהסביר את המאבק.

הרבה ממובילות המאבק בירושלים היו, כמוני, נשים דתיות. היינו מאוימות מזליגת נורמות בית הכנסת אל עבר המרחב הציבורי, מהשכונות החרדיות אל חיינו שלנו – הן במישור הגאוגרפי והן במישור הקהילתי. סיבה נוספת לדומיננטיות של נשים דתיות היתה הביטחון שהרגשנו לנהל את הדיון הן בשפה היהודית והן בשפה הדמוקרטית, והסירוב לקבל את המסגור שהציג
את נושא היחס לנשים כעוד חזית במתח בין היותה של ישראל יהודית להיותה דמוקרטית. כנשים הלכתיות ידענו שכמעט כל נושא שקשור להפרדה והדרת נשים במרחב הציבורי, מצוי במחלוקת בתוך העולם ההלכתי, ושהרבה ממה שמוצג כ"הלכה" רחוק מלהיות כזה. פוסקים
מרכזיים הביעו התנגדות חריפה להפרדה באוטובוסים, קיימת מחלוקת הלכתית האם מגע נייטראלי ללא הקשר או כוונה מינית בין גברים לנשים בכלל אסור, וגם לגבי שירת נשים יש חלוקה בין סוגי שירה והקשרים שונים.[1] ההלכה היא לא הענין פה.

יחד עם זאת כיוון שאנו חיות בקהילה דתית בה מקובלת הפרדה בין גברים לנשים בבתי הכנסת ובבתי הספר, הגענו מראש עם עמדה שמקבלת הפרדה במישורים מסויימים ומתנגדת להפרדה במישורים אחרים, כלומר לא עמדה ליבראלית קלאסית שרואה בכל הפרדה הפליה. אלא שאת
העמדה הזו, ואת ההבדל בין המישורים בהם לגיטימי בעינינו להפריד לאלו בהם נתנגד להפרדה, נדרשנו להמשיג ולהצדיק.

המבדיל בין קודש לחול

אכן, היושר מחייב להודות: בהתרחבות נורמות בית הכנסת אל עבר המרחב הציבורי יש הגיון יהודי פנימי. העולם היהודי אינו מתקיים במרחבים פרטיים או קהילתיים בלבד. התורה היא טקסט פוליטי העוסק, ברוב חלקיו, בעיצוב חברה ומרחב ציבורי ואינו מסתפק בעיצוב חיי היחיד. לפיכך, הניסיון לחלק בין מרחב פרטי לציבורי ביחס למתן לגיטימציה להדרת נשים, הוא בעייתי. במקרה שהדתיות היא בעלת אופי פרטי, כמו בדתיות הנוצרית-פרוטסטנטית, זוהי חלוקה סבירה, אבל בעולם יהודי (או מוסלמי), בו יש לתרבות הדתית שאיפות ומטרות ציבוריות, החלוקה בין פרטי לציבורי הרבה פחות טבעית.

לאור זאת, במקום החלוקה בין פרטי לציבורי, השולטת בשיח על הדרת נשים, אני מבקשת להציע חלוקה אחרת, הנוגעת באופיו של המרחב – בין קודש לחול. עלינו להכיר בהבדל בין מרחבים שהם "דתיים" במובהק, לעומת מרחבים שהם, לכל הפחות, נייטראליים.[2] החלוקה בין מרחבי קודש למרחבי חול היא כמובן לא דיכוטומית. ההלכה היהודית, שהתעצבה בעולם ללא מקדש וללא מרכז פיזי לאומי ורוחני, חלה על האדם הרבה יותר מעל המרחב; האדם נושא עמו לאשר ילך את החיובים והאיסורים המוטלים עליו. אלא שקיימים מרחבים שעיקר עניינם ואופיים מיועד לעבודת ה' –  לציר האנכי בחייו של האדם, יחסיו עם האל – לעומת מרחבים אחרים שעיקר יעודם לשמש ליחסים חברתיים, לקיום צרכי הגוף, לכל מה שכלול בציר האופקי – יחסיו של אדם עם אנשים הסובבים אותו. כאמור, החלוקה הזו אינה טהורה. לבית הכנסת מימד קהילתי וחברתי חזק, ומאידך, הציפיה של "שיוויתי ה' לנגדי תמיד" משמעותה שבכל מישורי חייו של האדם הוא אמור לשאת את תודעת הקודש עמו. ועדיין, גם אם היא אינה דיכוטומית, אני סבורה שהחלוקה קיימת.

החלוקה בין מרחבי הקודש והחול, וקבלת ההפרדה במרחבי הקודש, אין משמעותה שעירוב בין המינים הוא "טמא" או הפוך מקדושה. אלא הכרה בכך שמרחבי הקודש הם קצת "אקס טריטוריה" מטבעם. יש בהם מימד טקסי בולט. הם וולנטריים לחלוטין, ואין הכרח להגיע אליהם. קצב השינויים בהם איטי יותר ופלישה חיצונית לעיצוב אופיים צריכה
להיעשות רק במקרים חריגים מאד.

אך לא רק בשל ההדרגה, הוולנטריות והטקסיות, היחס שלי להפרדה ב"מרחבי הקודש" שונה מיחסי אליה ב"מרחבי החול". הקשר בין קדושה לבין הפרדה מגדרית יוצר זיהוי בין קדושה לאינטימיות, שאותו אני מבקשת לשמר. תפילה אמורה להוות מרחב של אינטימיות בין אדם לבוראו, כדרך ותנאי לחוויה של קדושה. תפילה כנה ומשמעותית דורשת
התכווננות פנימית ויש בה מימד של חשיפה, רוך ופגיעות. באידאה של העולם הדתי, אינטימיות פיזית ונפשית בין איש לאשה שמורה למסגרת חיי הנישואין בלבד. לפיכך, יש הגיון פנימי עמוק בעיצובו של מרחב שמטרתו חוויית קדושה כמרחב שבו אין עירוב בין גברים לנשים.
איך עושים זאת ועדיין מאפשרים לשני הצדדים לקחת חלק אקטיבי בטקסים הציבוריים שבתפילה? אפשר כמובן ליצור מרחבי תפילה נפרדים לגברים ולנשים, אלא שהמשמעות היא עקירת המימד המשפחתי והקהילתי מבית הכנסת. דרכים אחרות ואיזונים שונים הולכים
ונוצרים בתוך העולם המתפתח (אט אט) של בתי הכנסת השיתופיים בעולם האורתודוכסי. זה יהיה תהליך ארוך, איטי והדרגתי של ניסוי תהיה וטעייה, עד שתמצא הדרך. אני במסע הזה מגיל שש עשרה ולפעמים נגמרת לי הסבלנות, ובכל זאת אני יודעת – "קמעה קמעה". אין דרך אחרת לשינוי מרחב דתי מבלי להחריבו.

אך הצד השני של הסבלנות והרגישות שאני מגלה להתפתחות מרחבי הקודש, הוא הגבול הברור שאני מבקשת להציב להם, ללא כל אפשרות שלהם להשתלט על מרחב החול. לא על הרחובות וגם לא על מרחבי חול המשיקים להם כדוגמת אולם הקידוש בבית הכנסת המיועד לצרכיה החברתיים של הקהילה, או הרחבה העליונה בכותל המערבי שאינה רחבת תפילה.[3]

העולם הליברלי אינו מוכן לקבל הפרדה מגדרית אלא במרחבים שכל עניינם צרכי הגוף, כמו שירותים או תחרויות ספורט. העולם החרדי מנסה לאכוף הפרדה מגדרית בכל מקום ובכל זמן, מתוך מחשבה שכל מציאות מעורבת מגדרית מזמינה פריצות מינית, ובכל מרחב נדרשים אותם
כללי התנהגות של פרישות. הצעתי היא לגבש מודל ביניים המקפיד על ההבדלה וההפרדה – לא בין גברים לנשים אלא בין קודש לחול. לאור מודל כזה ניתן יהי לאפשר הפרדה ולעיתים אפילו הדרה במרחבי הקודש, אך בהם בלבד.

הערות שוליים:

[1] לעניין ההפרדה באוטובוס ראו למשל שו"ת אגרות משה, אבן העזר, ב, יד. לגבי מגע ראו: בבלי שבת, יג ע"א; ספר המצוות לרמב"ם, מצוות ל״ת שנג, ושם בהשגות הרמב״ן; משנה תורה, הלכות איסורי ביאה, כא ו; בתי כהונה, ב יב (ותודה לרב יצחק בן דוד על קיבוץ המקורות). סיכום המקורות והמחלוקת בעניין שירת נשיים ניתן למצוא כאן.

[2] חלוקות נוספות שצריך לדון בהם ביחס להפרדה הן ראשית, אופי המגע והעירוב בין המינים – ישנו הבדל בין  מגע של חיבה או תאווה לבין מגע נייטראלי, נטול הקשר מיני – ושנית, ההבדל בין הפרדה זמנית וחלקית כזירה של 'חממה' והכנה, לבין הפרדה כשאיפה קבועה. ההבדל האחרון רלוונטי במיוחדלשאלת בתי הספר, והוא ראוי לדיון נפרד החורג מגבולות המאמר הזה. בהפרדה בבית ספר יש שיקולים יחודיים: גיל ההתבגרות, על
המתח המיני קשה הוויסות שבו, המתח בין הרצון לאפשר מרחב למידה להיותו מרחב חניכה לחיים, היותו שלב בדרך ולא "החיים עצמם", ועוד.

[3] שנים רבות שרר בכותל "סטטוס קוו" לפיו הרחבה העליונה היא רחבה ציבורית בעלת חשיבות לאומית, המתנהלת ככזו, והרחבה התחתונה, הצמודה לקיר, מתנהלת כבית כנסת. בחלקה האחורי הוצבו דגלי הלאום, וכל אופיה שידר ממלכתיות. ברחבה הזו נערכו השבעות של חיילי חיל הצנחנים, טקסי חלוקת תעודות זהות לעולים חדשים, טקסי יום הזיכרון,
ריקודי יום ירשלים ועוד. כולם כמובן כללו גברים ונשים, ללא הפרדה כפויה. בשנים האחרונות התרחשו שני תהליכים: הרחבה התחתונה הפכה לבית כנסת חרדי המנוהל בקפדנות ועצבנות – המחיצה הוגבהה, סדרניות אוכפות על נשים כללי לבוש המקובלים בעולם החרדי, כלי נגינה נאסרו, ולא ניתן למצוא סידור עם, נניח, תפילה לשלום המדינה. במקביל נעשה
ניסיון מתמשך לסיפוח זוחל של הרחבה העליונה, והתייחסות גם אליה כאל בית כנסת. כך למשל בימים בהם יש ריבוי מבקרים כמו יום ירושלים, שבועות או תשעה באב, מוצבות מחיצות ברחבה העליונה לכל אורכה. הסדרניות פונות (שלא לומר רודפות) אל נשים המסתובבות ברחבה העליונה ומבקשות מהן להתכסות, ובני נוער המגיעים לכותל במסגרת
פרויקט "תגלית" ננזפים בחומרה על שירת "עם ישראל חי" במעגל
מחובק של נערים ונערות. וגם בכך אין די. על רב הכותל מופעל, על פי עדותו, לחץ מתמשך לבטל כליל את טקסי השבעת החיילים ולדרוש הפרדה מגדרית בטקסים אחרים. גם כאן, כמו בשאר תופעות הדרת הנשים, בית הכנסת נשפך אל המרחב הציבורי ומבקש לבלוע אותו.

מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?

מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו

הוספת תגובה
חיפוש
עיקבו אחרי מכון הרטמן
הרשמו לניוזלטר של מכון הרטמן

SEND BY EMAIL

The End of Policy Substance in Israel Politics