תמכו בנו

/
EN
הצטרפו לניוזלטר שלנו

עוברים לסיגנל? הפרטיות כבר אבדה מזמן

הודעת חברת וואטסאפ כי תשתף נתוני גולשים גרמה לחשש שמדובר בחציית גבול של פגיעה בפרטיות. זה בהחלט לא עניין של מה בכך, אך לצד החסרונות, יש גם יתרונות. ובעיקר: הזהירות נחוצה תמיד
עין רואה ואוזן שומעת. צילום: Andrés Rodríguez  מתוך Pixabay
עין רואה ואוזן שומעת. צילום: Andrés Rodríguez מתוך Pixabay
ד"ר אריאל פיקאר הוא עמית מחקר במרכז קוגוד לחקר המחשבה היהודית ולהגות עכשווית במכון שלום הרטמן. פיקאר שימש בעבר כמנהל מרכז קוגוד והיה אחראי על ארגון סמינרי המחקר, על סיוע בתוכניות מחקר אישיות ועל קליטתם ושילובם של חוקרים חדשים. למכון הרטמן הוא הגיע כחוקר צעיר בשנת 2001. במשך השנים עסק במחקר והוראה בתוכניות המכון השונות. בשנים 2009 – 2018 שימש כמנהל החינוכי של תוכנית "בארי" במכון הרטמן. אריאל פיקאר הוא בוגר ישיבת הר עציון, שם

חברת וואטסאפ הודיעה כי מעתה היא תשתף את המידע שיש בידיה על משתמשי האפליקציה (הרבים מספור) עם פייסבוק, חברת האם שלה ועם חברות אחרות. הידיעה גרמה למיליוני משתמשי וואטסאפ למחוק את האפליקציה ולעבור לאפליקציות תקשורת אחרות, שזכו עתה לכמות גבוהה של מנויים חדשים.

ידיעות אלו מעלות שוב לדיון הציבורי את שאלת הפרטיות האישית שלנו והיכולת שלנו לשמור עליה, וזו הזדמנות טובה לחשוב על מושג הפרטיות. על מה אנו רוצים להגן? מה אנחנו לא רוצים שיידעו עלינו, ולמה? ובעיקר: מה אנו מקבלים תמורת הוויתור על חלקים מהפרטיות שלנו?

לפני שנענה על השאלות הללו, חשוב להתבונן במציאות בעיניים פקוחות. הרכבת כבר יצאה מזמן מהתחנה, ומי שבאמת רוצה להגן על הפרטיות שלו צריך להפסיק להשתמש בוייז, בפנגו או ברב-קו. בכלל, כדאי פשוט לזרוק את הטלפון הנייד (בין אם הוא חכם או טיפש). מי שמעונין בפרטיות צריך להיפטר מכרטיס האשראי שלו; עליו לעבוד רק "בשחור", לא לפתוח חשבון בנק, לא להיות חבר בקופת חולים, לא לשרת בצבא, לא לרכוש רכב, לא להירשם במרשם התושבים ולא להצביע בבחירות. כדאי גם להיזהר מלהסתובב ברחובות העיר המרושתות במצלמות. מי שמעונין בפרטיות צריך לבטל את חשבון המייל שלו ולחדול מלשמור קבצים בענן, וכך הלאה. אני מניח שאפשר לחיות כך, אבל לפני כן כדאי לשאול: ממה בדיוק אנחנו מפחדים?

לכל אחד מאיתנו נתונים אישיים שאנו מעוניינים לשמור אצלנו: הגיל, המשקל, הגובה, מצבנו הבריאותי והכלכלי, מערכות היחסים המשפחתיות והחברתיות שלנו. יש לנו רצונות, אהבות ותשוקות שאנו רוצים לשמור בסוד; פעולות שעשינו או כאלו שהיינו צריכים לעשות ולא עשינו שאם ייוודעו ברבים יביכו אותנו. יש לנו חולשות שאנו מתביישים בהם וכוחות ויכולות שאנו רוצים לשמור בצנעה; דברים שאמרנו או כתבנו, תמונות שלנו או של אהובינו שאיננו רוצים לחשוף לכל רואה. שמירת הפרטיות נותנת לנו תחושה של בטחון, שליטה והגנה, ואילו חשיפה לא רצויה של עולמנו האישי עלולה להסב לנו נזק.

עם ההתפתחות הטכנולוגית העצומה עלינו להפנים שהרבה מהמידע הזה נאסף על ידי מחשבים ומנותח על ידי אלגוריתמים. עיקר המידע שנאסף עלינו הוא מה שנקרא "מטא-דאטה", כלומר ידע טכני על פעולות שעשינו: תנועה, זרימה, טווחי גילאים, זמן גלישה, וכדומה. אולם אינני תמים, ואני יוצא מנקודת הנחה שייתכן מאוד שלחברות העל המסחריות ולמוסדות המדינה יש גם ידע על אודות דברים יותר כמוסים שלנו: מה אנחנו אומרים, כותבים, מצלמים או צופים בו. אני גם מניח שהידע הזה עלול להגיע לידיים זדוניות. אבל נדמה לי שעלינו לשנות מגמה בהתמודדות עם התופעה.

ראשית, אכן: עלינו להיזהר יותר, להגביר את המודעות שלנו למה שקורה בסביבה הטכנולוגית, לחשוב היטב מה אנו מפרסמים בוואטסאפ, בפייסבוק או באינסטגרם. עלינו לסגל לעצמנו את דברי רבי יהודה הנשיא "הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים וְאִי אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵרָה. דַּע מַה לְּמַעְלָה מִמְּךָ, עַיִן רוֹאָה וְאֹזֶן שׁוֹמַעַת, וְכָל מַעֲשֶׂיךָ בַּסֵּפֶר נִכְתָּבִין" (משנה אבות, ב א). כיום העין הרואה והאוזן השומעת הן טכנולוגיות ועלינו להיות מודעים לקיומן.

אבל מעבר לזה, אני מציע גם להירגע קצת. לא כל ידע על אודותינו עלול לפגוע בנו. אולי אנחנו מגזימים בחרדה מהיעדר הפרטיות? אולי הייתה לנו פנטזיה שהסתרת הידע הזה מעניק לנו כוח ובטחון, אך למעשה הוא בסך הכול אוסף של נתונים שאינו אומר דבר על מי אנחנו באמת? המידע הפרטי שלנו הוא סחיר – זו עובדה. אך כבכל מסחר, עלינו לשאול מה אנחנו מקבלים בתמורה והאם הדבר שווה את המחיר.

חברות הענק אוספות את הידע על אודותינו למטרות מסחריות, כדי למכור לנו משהו. הן מפתות אותנו לקנות, לרכוש, להשתתף בפעילות וכדומה. אך כדאי לזכור שלא הטכנולוגיה המציאה את הפיתוי. הוא עתיק כימי עצתו של הנחש לאכול מפרי עץ הדעת. ובכלל, צריך להיזהר מפיתויים אבל אפשר גם ליהנות מהזדמנויות. אפליקציות שיתוף המידע תורמות לנו המון. המידע שנאסף באפליקצית וייז מאפשר לנו לנסוע בבטחה ובמהירות ואף למצוא טרמפ מתאים; פרטי התנועות הכספיות שלנו, שנאספים על ידי חברות האשראי והבנקים, מאפשרים לנו לתכנן טוב יותר את הכלכלה האישית שלנו. יתרה מזאת, אף פעם לא הבנתי את אלו המתלוננים על כך ש"קופצות" להן פרסומות בתחום מסוים, בדיוק זה שהם חיפשו שעה קודם בגוגל. הרי את המוצרים שמציעה לכן הפרסומת – או דומים להם – חיפשתם. אם כן, הדבר משרת אתכם: אולי תרצו לבדוק או לקנות משהו שלא ידעתם על קיומו?

עלינו לזכור שהימנעות משימוש ברשתות חברתיות דוגמת פייסבוק אמנם מגינה עלינו (במידה מסוימת) מהעולם, שיידע עלינו פחות, אך במקביל גם אנחנו יודעים פחות על העולם. האין זה מחיר די גבוה? האם שמירת הפרטיות תמיד מגנה עלינו, או שמא לפעמים אנחנו נפגעים ממנה כי אנחנו זקוקים לעזרה ואיש לא יודע?

זאת ועוד, הרבה מהמידע שנאסף עלינו על ידי גופים ציבוריים ולא מסחריים משרת אותנו ואף מציל את חיינו ממש. כך למשל המידע הרפואי הנאסף עלינו מאפשר למדינת ישראל לדאוג לרפואה מונעת, להבין מחלות ולתכנן את מערכי הרפואה הציבורית. מסתבר שמערכת איסוף הנתונים המפותחת של ישראל היא אחת הסיבות לכך שאנחנו מובילים במבצע החיסונים נגד קורונה. לדעתי, העולם שבו אנו חיים היום טוב לאין ערוך מהעולם שבו חיו הסבים והסבתות שלנו, ולטוב הזה יש – כמו תמיד – גם תג מחיר.

כמו הרבה תופעות בחיים, גם מרחב הפרטיות ועולם המידע מחייבים איזונים וזהירות. כמו בתחומים אחרים, יש מחיר להשתתפות ולחשיפה אך מחיר גם להימנעות. עלינו להגביר את המודעות לסכנות אך גם להיות מסוגלים לשלם מחירים מסוימים תמורת השפע והרווחה שבהם אנו חיים.

מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?

מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו

הוספת תגובה
חיפוש
עיקבו אחרי מכון הרטמן
הרשמו לניוזלטר של מכון הרטמן

SEND BY EMAIL

The End of Policy Substance in Israel Politics