למה לציין את תשעה באב גם בימינו?

בכל שנה חוזרת אותה תהייה: איך הופכים את תשעה באב ליום רלוונטי עבור הציבור הישראלי? בחוק הישראלי יש מעמד לשלושה ימי אבל שנתיים: ימי הזכרון לשואה ולחללי צה"ל ונפגעי הטרור, ותשעה באב. אבל בעוד בשני ימי הזכרון הראשונים אין שום צורך באימת החוק ועונשיו כדי להטמיע תחושת אבל אמיתית, הרי בתשעה באב גם החוק ועונשיו לא מספיקים.

עוד על תשעה באב:
על מה חרב בית המקדש? על חוסר הכרעה
ציות עיוור לחכמים מוביל לחורבן: קריאתו האנטי-ממסדית של ירמיהו
יותר מתשובה אחת: מתי בדיוק נחרב בית המקדש?

הסיבה כמובן פשוטה: השואה, שרבים מקורבנותיה עדיין בינינו, טבועה בבשרו של כל יהודי החי כיום. גם מי שאף אחד מבני משפחתו לא נספה, מזריק לעורקיו את זכרון השואה דרך סיפורי המשפחות של חבריו, מערכת החינוך, וכמובן אמצעי התקשורת. ביום הזכרון לחללי צה"ל ונפגעי הטרור אנחנו אבלים על מוות שעדיין אורב לנו מדי יום. תשעה באב הוא לא רק אבל על אסון רחוק; יהודים שחיו בגלות, תחת אימי הפרעות שיכלו להתרחש בכל רגע, יכלו להזדהות בקלות עם האבל על חורבן הריבונות היהודית גם אחרי מאות רבות של שנים. יהודים החיים כיום, בין במדינתם הריבונית ובין מחוצה לה, כבר לא חשים תחושה דומה. לא במקרה נענים יהודים שומרי מצוות רבים לקריאתו של הרב שלמה גורן לשנות לפחות את מילות התפילה 'נחם את העיר האבלה והחרבה והבזויה', שמכחישה את מצבה המפואר של ירושלים היהודית של ימינו.

בצר להם, מנסים יהודים רבים למקד את אבלם בחורבן בית המקדש, שהוא הרי הסיבה העיקרית לקביעת תאריך הצום (הריבונות היהודית חרבה בתהליך מתמשך, וכך גם היציאה לגלות). אבל גם המקדש לא מצליח להצית את דמיונם של רוב היהודים. אדרבה, עושה רושם שרובם לא רק שלא אבלים על חורבנו, אלא גם לא באמת היו רוצים שיוקם מחדש. בין אלה אפשר למנות גם רבים משומרי המצוות והמסורת, שממשיכים להתאבל על חורבן הבית ולייחל לבניינו כמצוות אנשים מלומדה, אבל לא כעניין שבאמת בוער בנפשם.

בסקר שערך 'מקור ראשון' לפני שנים אחדות, שבו תמכו 75% מבני הציונות הדתית בעלייה להר הבית, התברר שרק אחוזים בודדים מתוכם תומכים בכך בגלל הרצון לבנות מחדש את המקדש. רובם הסבירו את עמדתם בתחושה של עלבון לאומי: איך יתכן שלמוסלמים מותרת העלייה והתפילה בהר וליהודים לא?

חזון המקדש אינו מלבב לא רק משום שבעידן המאבק באכילת בשר אין רבים, גם בין הקרניבורים המושבעים, שמייחלים לכך שסמל האמונה היהודית יחזור להיות בית מטבחיים ענק. יש לפחות שתי סיבות עקרוניות, חזקות יותר, להסתייגות מן החזון: האחת היא המסר הסמוי שעומד דווקא מאחורי חולמי המקדש המתלהבים. ההתלהבות שלהם מרמזת שהם מאמינים שבניין המקדש ישנה באחת את מצבו של העם היהודי, ואולי את מצב העולם כולו: לא עוד צורך במלחמה באויבים; לא עוד קיטוב פנימי קשה, ומי יודע, אולי אפילו שלום עולמי נצחי.

המסר התמים הזה משכיח מאיתנו את העובדה שגם בימיהם של שני המקדשים הקודמים לא חווינו שום דבר מאלה: בימיהם היו גם היו מלחמות חיצוניות קשות וגם קיטוב פנימי אכזרי. למעשה, שני המקדשים חרבו בשל הסיבות הללו. גם שחיתות לא נעדרה, כידוע, מהמימסד הדתי הכוהני של אותם ימים, ואין שום סיבה להניח שהמקדש השלישי יהיה שונה.

ההסתייגות השנייה חזקה אף יותר, וזו ההנמקה שבשמה מציעים לנו לייחל לבניינו המחודש של המקדש. המלים 'חדש ימינו כקדם' נשמעות רומנטיות מאוד, אבל אם מתכוונים להן כפשוטן הן גם מסוכנות מאוד. כי מי שרוצה לבנות מחדש את המקדש בגלל חובה דתית של 'העתק-הדבק' מימי קדם למאה ה-21, יבוא בשלב הבא, בשם אותו חזון בדיוק, וידרוש מאיתנו גם לחזור ולסקול מחללי שבת, או להשקות אשה שנחשדת בניאוף במים המאררים, ועוד כהנה וכהנה. בימינו קוראים לזה 'פונדמנטליזם'.

אז מה כן? למה באמת לציין את תשעה באב, ולמה גם אני ממשיך לצום ולא להתגלח לפחות ב'תשעת הימים' שבין ראש חודש אב לצאת הצום? מבחינתי, הצום הוא על הגלות; על מכלול האסונות שהביאה לנו, והוא גם תזכורת לצורך להיזהר מאוד מהתכונה היהודית להיות מאוד נאמן ועיקש בעמידה על עקרונות, עד כדי חורבן. זה חלק מן הפרדוקס היהודי הכל כך מסוכן: אותה תכונה עצמה שאיפשרה לנו לשרוד 2000 שנות גלות היא התכונה שתחזיר אותנו לשם אם לא נשכיל לסגת ממנה בתנאי ריבונות.

• המאמר התפרסם לראשונה בעיתון מקור ראשון