הלב שלנו שבוי בעזה.
לחזרתם הביתה במהרה של אבינתן אור והרש פולין גולדברג,
בין שאר אחינו ואחיותינו השבויים
סיפור קצר על שַׁבָּאי ושבויים המופיע בתלמוד הבבלי מלמד אותנו משהו על שרידות ותקווה.
תנו רבנן: מעשה בשני בני אדם שנשבו בהר הכרמל, והיה שַׁבָּאי מהלך אחריהם.אמר לו אחד מהם לחבירו:גמל שמהלכת לפנינו – סומא באחת מעיניה, וטעונה שתי נודות, אחת של יין ואחת של שמן, ושני בני אדם המנהיגים אותה אחד ישראל ואחד נכרי.אמר להן השבאי: עם קשה עורף! מאין אתם יודעין?אמרו לו: גמל – מעשבים שלפניה: מצד שרואה – אוכלת, מצד שאינה רואה – אינה אוכלת; וטעונה שתי נודות אחת של יין ואחת של שמן: של יין – מטפטף ושוקע, ושל שמן – מטפטף וצף; ושני בני אדם המנהיגים אותה אחד נכרי ואחד ישראל: נכרי נפנה לדרך וישראל נפנה לצדדין.רדף אחריהם, ומצא כדבריהם.בא ונשקן על ראשן, והביאן לביתן ועשה להן סעודה גדולה, והיה מרקד לפניהם ואמר: ברוך שבחר בזרעו של אברהם, ונתן להם מחכמתו, ובכל מקום שהן הולכין נעשין שרים לאדוניהם.ופטרן והלכו לבתיהם לשלום.
הסיפור כולל פנטזיה מושלמת, שעל פיה השַׁבָּאי הופך לאוהבם של שבוייו. במעין הד ל'סנדרום שטוקהלם', השבוי משליך על שובהו את תקוותו ומבקש לפענח רגעים של אהבה מצידו. סיומו של הסיפור, כשהשַׁבָּאי מנשק את שבוייו ומכבד אותם בסעודה גדולה בביתו, הוא היפוך למחסור באוכל בו הם נתונים ולתחושותיהם הקשות אל מול מי שנטל מהם את חירותם.
הסיפור מהדהד רעיונות בדבר יחסי נכרים ויהודים. הוא מבטא את נטייתו של היהודי להנמיך קומה וללכת ב'צדדין" לעומת תחושתו הבוטחת בעצמו של הנכרי, המהלך במרכז הדרך. נראה כי מצבם הפרטי עתה הוא ביטוי להבדל זה. השבי בו הם נתונים מתפענח מתוך תפיסה רחבה יותר על מצבו של היהודי הנרמס הסובל תחת השולטים עליו.
יותר מכל מעניין השיח בין השבויים, המלמד משהו על שרידות במצבי צרה ומצוקה. השיחה הפרוזאית ביניהם מעידה על יכולתם לא להלך אבלים וחפויי ראש אלא להתרומם מעבר למצב הקונקרטי בו הם נתונים. תוך כדי הליכתם עסוקים השניים באיסוף ממצאים מהשטח והסקת מסקנות מכך: מי הלך לפניהם, גמל או חמור? מה מצבו הבריאותי? מה הוא נשא, נאד יין או שמן? מהיכן אכל הוא את העשב, משולי הדרך או ממרכזה? כל אלה מקוממים את השַׁבָּאי הגוער בהם מאחור. אל מול צפייתו מהם לשתוק, נראה שכעסו כרוך בהבנה, כי השיחה שמקיימים השבויים ביניהם היא ביטוי עמוק ליכולת שרידותם במצב קשה זה. חוכמתם של השבויים היהודיים נבדקת על ידי השַׁבָּאי וזוכה לאישוש, המחולל היפוך בסיפור. אך לא פחות מכך חכמה זו מלמדת על עמידתם האיתנה להיות סוכנים לגורלם.
הגמל, המטען שהוא נושא, וזהות המוביל אותו, עשויים להתפרש באופן מטאפורי על השבויים עצמם: הם מולכים כבהמת משא הנושאת מטענים שונים, כשהם מוגבלים ביכולותיהם הבסיסיות כגון ראיה או מזון. יתכן שאף הם, כגמלים השבויים ביד בעליהם, מקווים להותיר אחריהם שובל של רמזים.
הביטוי 'עם קשה עורף' מרתק. במקורו המקראי הוא נאמר על ידי משה ועל ידי האל, ואילו כאן אומר אותו השַׁבָּאי כזר המתבונן מבחוץ. אך בעוד שבמקור הוא נאמר לגנאי ולשלילה, כביטוי לעקשנותם וסירובם של ישראל לציית לאל ולקיים את דרישותיו, כאן הוא הופך לביטוי חיובי ביותר, המתמצת באחת את יכולת השרידות הגבוהה של השבויים. תגובת השבויים לשביים, שאינה כוללת קבלת דין השבוי תוך השפלת עיניים לקרקע בדממה, היא שמובנת מצד הנוכרי כ"קשיות עורף", כמיאון לקבל את מצבם הקשה. אכן, סירובם של השבויים לשאת את הדין בשתיקה וזאת מבלי להיכנע לפחד ולחרדה לגורלם, מובילים בסופו של הסיפור לשחרורם. בחירתם לדברר את סימני הדרך ולפענחם עשויה ללמד על תכנון דרכי מילוט, אך יותר מכך היא ביטוי עמוק לנטייתם לשלוט במציאות ולתת לה פשר, להרים ראש מתוואי הדרך אל מעבר למציאותם הקשה בהווה.
סיפורנו אינו כולל השלכת יהב השמיימה על אל שיציל את השבויים. גם אם קיימת משאלה כזו, סיפורנו אינו מרוכז בה.[1] השבויים עוסקים בפיענוח המציאות, ללא פנטזיה על הצלה חיצונית. הם מרוכזים בכוחותיהם ותבונתם.
בין אם סיפור זה אכן ארע בפועל ובין אם לא, החכמים המספרים אותו משליכים על דמויות השבויים את יכולותיהם התלמודיות, ובכך נאחזים בפעילויות המוכרות להם בשגרה. הבחירה להמשיך גם בזמן השבי בלימוד המציאות, תוך כדי הסקת מסקנות דדוקטיביות, מובנת כ'קשיות העורף' במובנה הטוב: שליטה במציאות, הרמת ראש, עיסוק בריאליה.
בדומה לסטפן צוויג המשחק שחמט על תקרת תאו ומדמיין מהלכים מורכבים, כמו אנטולי שרנסקי בשבי הסובייטי, השומר על רוחו בעזרת תרגילי מתמטיקה, וכוויקטור פרנקל, המשווה אל מול עיניו את דמות אהובתו, מוצאים השבויים בסיפור התלמודי עוגן חיצוני בתוך מצבם הקשה. אך מתוך הדמיון עולה גם השוני: יותר מעיסוק בדמות אהוב אשר תיתן לך 'מה – למענו תוכל לחיות כל איך', או תרגול אינטלקטואלי, עיסוקם של השבויים הוא בפקחות חיים פרוזאית וריאליסטית של פענוח המציאות, השומרת עליהם כסוכנים ואדונים לגורלם. משהבעלות על גופו של אדם ניטלה ממנו, הוא אינו חדל מכישוריו הרגילים ומוצא לעצמו כוחות של שליטה כדי לשמור על רוחו, רוח עז.
[1] השוו לסיפורי שבי אחרים, בהם מופיעים מוטיבים של פניה לאל להצלה, ואף שתיקת השבויים כתנאי להצלה זו: שמות רבה, כג יד; שיר השירים רבה, א ט.
