גורמים בימין – ובמיוחד בימין המשיחי – נאבקים במישור הפוליטי והמוסרי-חברתי על קיבוע ערך ה"ניצחון" כערך מוחלט האמור להנחות את המלחמה. לטענתם, כישלונה של מדינת ישראל ושל צה"ל במערכה הצבאית נעוץ בוויתור על ערך זה. חמתם יוצאת במיוחד נגד מסמך "רוח צה"ל" שבעיניהם פגום משום שאינו מציג את הערך "ניצחון" כערך עליון ושחסרונו הוא-הוא שמוביל לכישלון צבאי ולפגיעה בצה"ל.
מנסחי המסמך (גילוי נאות: אף אני הכותב נמנה עמם) מכונים לעיתים על ידי גורמים בימין והימין המשיחי כ"בוגדים" ואפילו כ"פושעי מלחמה", זאת בגין אחריותם לאי הכללת ערך זה במסמך. אלא שאני מבקש לטעון כי אם הימין יצליח במאבק זה – יהיה זה ניצחון פירוס דרמטי שפגיעתו בחברה, במוסר, בצה"ל ובערכי היסוד של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית ויהודית יהיו קשים מנשוא.
המעיינים במסמך "רוח צה"ל" ייווכחו לדעת שהערך "ניצחון" מופיע בו, ומסומן כ"דבקות במשימה וחתירה לניצחון", וכך הוא מוגדר: "החייל יילחם ויפעל באומץ לב נוכח כל הסכנות והמכשולים וידבק במשימתו בנחישות ובתבונה עד כדי חירוף נפש".
המשימה נקבעת על ידי צה"ל ותכליתה אחת – הגנה על חיי אזרחיה ותושביה של מדינת ישראל. יעד זה מציב את ערך חיי האדם במרכז, ולפיכך הפעלת הכוח הצבאי מוגבלת על ידי שני עקרונות: הכרחיות הפעולה הצבאית והפעלת כוח מידתית הרלוונטית להשגת היעד הצבאי,
ביטוי לכך מצוי בערך "טוהר הנשק" שבמסמך, הקובע כי הנשק ישמש "לביצוע המשימה בלבד אך ורק במידה הנדרשת לכך". כל לוחמת ולוחם נתבעים לשמור על 'צלם אנוש' אף בלחימה. החייל לא ישתמש בנשקו ובכוחו כדי לפגוע בבני אדם שאינם לוחמים ובשבויים, ויעשה כל שביכולתו למנוע פגיעה בחייהם, בגופם, בכבודם וברכושם".
הכוח הצבאי הוא אמצעי ולא תכלית. הפעלת הכוח תיעשה באופן שקול, בהתאם לצורכי ההגנה על המדינה והמתגוררים בה. עקרון ההגנה העצמית מצדיק את עצם היציאה למלחמה, והוא מסדיר את אופן ניהולה הצודק. הניצחון הוא נגזרת של יעדי המלחמה הצודקת, ומשמעותו – ניצחון רוחם של הלוחמים היודעים שעליהם לעמוד במשימה קשה זו העומדת ביסוד הפעלת הכוח הצבאי; ערך הניצחון מבטא אמון באדם, ביכולתו להיאבק למען הראוי והנכון, ולעשות זאת באופן מוסרי גם במחיר אישי קשה.
המלחמה היא שעת מבחן קשה במיוחד, שבה נבחנים היחידים, החברה והמדינה: האם הכוח שבידם יעביר אותם על דעתם ויגרום להם לחרוג מהמותר או שגם בעת הזו ציקלון הערכים האנושיים יקבע את התנהלותם, והם לא יתפתו לכוח העומד לרשותם.
צה"ל הוא צבא הגנה לישראל, ולא צבא אלוהי האמור לחולל אפוקליפסה ושינוי טוטאלי של המציאות. הכוח הצבאי אינו ערך עליון המסלק את כל הערכים. הוא אמצעי הכרחי ומוגבל. כיצורי אנוש עלינו לעמוד תמיד במבחן המוסריות, כי זהו האדם. מי שאינו שומע את קול הפעמון המוסרי גורע מקיומו, בלשונו של ג'ון דאן, המהדהד את המסורת המקראית: "מותו של כל אדם ממעיט אותי משום שאני כרוך באנושיות".
אם נניח שהביקורת על המסמך נובעת מקריאתו, עלינו להסיק כי היא מתייחסת למונח "משימה". המבקרים קובעים כי המשימה הבלעדית והעליונה של המלחמה הוא "ניצחון", ולא דבקות במשימה. אבל זהו שורש הבעיה: המונח "ניצחון" הוא רב-משמעי ותלוי הקשר. מושג זה אינו מסמן עובדה מסוימת במציאות. הוא מכונן על-ידי מערכת נורמטיבית ספציפית; ניצחון בשחמט, או בכדורסל, או בבחירות – שונים לחלוטים זה מזה.
המונח "ניצחון" הוא שם משותף לתופעות שונות ובלתי קשורות זו בזו. ניתוקו של הערך "ניצחון" מההקשר הנורמטיבי של הפעלת הכוח הצבאי וקיבועו כערך עצמאי משמעו שמדינת ישראל וצה"ל לא יגדירו את משימת הפעילות הצבאית. יש ערך אחד בלבד שינחה אותם – הניצחון על האויב. ערך זה אמור להתגבר על שיקולים אחרים, מדיניים, מוסריים ותרבותיים בהפעלת הכוח הצבאי.
סילוקה של המערכת הנורמטיבית-ערכית מובילה למסקנה שהמושג "ניצחון" כתכלית הבלעדית של המלחמה משמעו השמדה מוחלטת של האויב הקם עלינו להורגנו. אין בלתי מעורבים, כי כולם מעורבים. הגמונים ימניים משיחיים, מציגים את האויב כעמלק שיש להשמידו כליל, עוללים ויונקים, נשים וגברים, לוחמים ושאינם לוחמים, כולם מאיימים על קיומה של מדינת ישראל. ערך חיי אדם לא חל על האחרים, הם מסומנים כאיום שיש להשמידו. האחרות מאיימת, פוגעת בזהות העצמית ומסוכנת. עצם קיומם של האחרים מאיים עלינו ולפיכך חובה להשמידם עוד טרם שהבשילו והפכו לטרוריסטים.
עמדה זו אינה מסתפקת בפגיעה בערך חיי האחרים; היא חודרת לתוך רקמת החיים של החברה הישראלית. ערך חיי אדם של הישראלי מופחת בערכו ביחס לערך הניצחון.
בעת המאבק להחזרת החטופים חזרה ועלתה התביעה בתוך חוגי הימין והימין המשיחי להימנע מפעולה להצלתם כי פעולה זו פוגעת בערך הניצחון. אכן, שלילת הערך המקודש של חיי אדם מחוללת תמורה בנפשו של השולל, והוא עלול להוביל לפגיעה לא רק בזרים אלא גם בקרובים.
לא אחת נשמעת הטענה בחוגי הימין שערך הניצחון מהווה הצדקה להפעלת כוח צבאי גם במחיר חיי הלוחמים עצמם. טענות מעין אלה מחזירות אל השיח הציבורי תפיסת עולם פשיסטית שלפיה, לחיי היחיד אין ערך עצמאי, ערכו נעוץ בהשתייכותו לאומה. לפיכך חיי האומה קודמים לחיי היחיד.
העובדה שאנשי ימין ובמיוחד חלקים בימין המשיחי מתייצבים לימין ההנהגה הרבנית-פוליטית של החרדים בתביעתם לפטור משירות, משמעה הכרה בכך שערך חייו של הלא-חרדי, מופחת מערך חיי החרדי.
המסורת היהודית לימדה אותנו כי משנפגעה נפשו של האדם שוב אין הוא מבחין בין הגוי ליהודי: "שופך דמים לגוי, לסוף שופך דמים לישראל" (תנא דבי אליהו, פרק כח).
פאנון שתמך במלחמה של אלג'יריה כנגד הצרפתים הבין זאת היטב, ובספרו "המקוללים על אדמות" טען שהטרור האלג'ירי נאבק בצרפתים הן בכלי נשק והן בערעור הנורמות המוסריות של החברה הצרפתית, הנאלצת לחרוג מהמוסר במלחמתה באלג'יריה. מסתבר שתהליך זה מתחולל עתה בישראל. מי שמשמיע ביקורת מוסרית על המלחמה או על "המנהיג" הפוליטי מוכרז כבוגד, ומכאן קצרה הדרך לפגיעה פיזית או חברתית במי שמתייצב לימין המוסר.
רבים מבין אנשי הימין והימין המשיחי טוענים כי טיעונים בשם המוסר מתבססים על המוסר המערבי הקלוקל. לנו היהודים יש את המוסר היהודי המבוסס על צו האל והמסורת היהודית. עמדה זו מנוגדת למסורת היהודית, והיא נטע זר שצמח לאחרונה בכרם ישראל. לא אוכל להרחיב כאן בסוגיה זו, שעליה עמדתי בספרי "יהדות בין דת למוסר".
בקצירת האומר אצטט שני מקורות. האחד דבריו של רבינו ניסים בן יעקב (990 – 1062) בן תקופות הגאונים שפעל בקירואן, הכותב: "כל המצות שהו תלוין בסברא, באובנתא דליבא [=בשכל ובהבנת הלב] כבר הכל מתחייבים בהן מן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ, עליו ועל זרעו לדורי דור". דורות רבים אחריו ר' דוד אבן זמרה, המכונה הרדב"ז (1479 – 1573), חכם בעל סמכות הלכתית גדולה, כותב: "וצריך שמשפטי תורתינו יהיו מסכימים אל השכל והסברא". קביעות אלה לא נוסחו על ידי אנשי שמאל ליברלים, אלא על ידי ענקי רוח יהודיים, ששיקפו את לב המסורת היהודית. העמדת "הניצחון" כגובר על כל שיקול משמעו פגיעה בערכי יסוד יהודיים.
צה"ל כזרוע הצבאית של מדינת ישראל, הדמוקרטית והיהודית, אמור לבטא את ערכי היסוד האנושיים האוניברסליים ואת ערכי היסוד היהודיים. הימין, והימין המשיחי בפרט, פוגעים בערכים אלה ובכך מנתקים את מדינת ישראל מהחברה האנושית ומהעם היהודי, הן בישראל והן מחוצה לו.
המלחמה הקשה כנגד הטרור והאיום האירני, היא מלחמה המאיימת עלינו לא רק מבחוץ. היא מאיימת על קיומנו כאן ועכשיו. היא מאיימת על החזון היהודי והציוני ששאף לבנות חברת מופת אנושית. איזה ערך תהיה לחברה ולמדינה שאיבדה את מצפונה האנושי?! במה נהיה שונים מהגרועות שבאומות העולם, שמהן סבל כל כך העם היהודי?!
הסופר הפולני-יהודי, שחווה את אימי השואה, סטניסלב לם בספרו "פרובוקציה", ציין כי הטוב והרע הם "אסימטריים האחד כלפי השני. הטוב לעולם לא מסתמך על הרוע כראיה לצדקתו, ואילו הרוע מציג תמיד להצדקתו טוב כלשהו". הוא המשיך וטען כי הרוע קיים גם לנוכח התביעה והקריאה להימנע ממנו. מבצעי הרוע, טען, לא נענו ל"שום עקרונות וקריאות, שום תחנונים, שום פניה לסולידריות אנושית או הפצרות בדבר סיבות מקילות, […] שום הוכחות בדבר חוסר הטעם או לפחות לאי היעלות המעשית של ההרג – דבר מכל אלה לא בלבל את המרצחים. שהרי הם צוידו ב'מכונות ההוכחות', שעל פיה המתינות והחסד הן תכונות שפלות […] שריון ההנמקה של הטרוריסטים נהפך לבלתי חדיר".
אנו החיים כאן בישראל חווינו זאת במעשי הטרור של החמאס, ודווקא משום כך חלה עלינו ביתר שאת החובה שלא להצדיק את הרוע ולהופכו לטוב. קולו של המצפון האנושי חייב לרעום. כי אין לבני אדם הגנה מפני הרוע, הוא מאיים על חיינו תדיר, בלשון המקרא: "יצר לב האדם רע מנעוריו" (בראשית ח, כא). רוע זה עלול לחדור לליבת קיומנו, ולהפוך אותנו ליצורי אנוש מנוכרים לקיום האנושי, ולצורך להיאבק למען חיים ראויים.
לא בכדי צה"ל הוא "צבא הגנה לישראל" הערך היחיד המקנה את הזכות להילחם ולפגוע בחיים, מצוי בהגנה על ערך החיים. גבולות הפעלת הכוח הם ברורים: על הצבא למלא את משימת ההגנה עצמית בכל דרך שהיא ראויה, ובלבד שישמור על הערכים המוסריים היסודיים המכוננים חיי אדם ראויים.
כבר עתה אנו צריכים להתמודד עם השאלה האם חצינו את קו פרשת המים של קיום אנושי ראוי. זו אינה שאלה תיאורטית כי הרוע חדר ללבנו והשתלט על חיינו. יהיה זה ניצחון פירוס אם ערך הניצחון ישתחרר מהמקום הראוי לו בתוך חברה דמוקרטית ויהודית ובצבאה של מדינת ישראל האמורה לשמר ערכי יסוד מוסריים המכוננים את הקיום האנושי.
נאמנות למוסר כרוכה במחיר התגברות על מאווי נפש ודחפים. לעיתים אנו משלמים מחיר קשה על בחירה ראויה. ואולם המחיר על בחירה לא ראויה חמור ממנו – "הניצחון" יהפוך אותנו ליצורי אנוש אטומים המוכנסים בתוך הווייתם הנרקיסיסטית ופני הזולת יהפכו לשקופים. אוי לנו עם "ניצחון" מעין זה.
