מה המקום שלי?
שיעור חינוך לפתיחת שנת הלימודים | כתבה: יעל גרוס-רוזן

שיעור חינוך לפתיחת שנת הלימודים

תחילת שנת הלימודים היא זמן של התרגשות, מלווה בתחושה טובה של הזדמנות חדשה. מצד שני מתעוררים גם לחץ וקושי אל מול השינויים, או דווקא בגלל קשיים שהיו – ויתחדשו עם החזרה לכיתה.

בחרנו להתבונן על השאלה ה"פשוטה" של מקום הישיבה בכיתה, כדרך לעסוק מעט בקשיי ההסתגלות לשנה החדשה.

פתיח:

כל תלמיד מקבל דף ריק שבו מסומנים הלוח ודלת הכיתה, נבקש מכל אחד לסמן איפה הוא ישב בכיתה א', בכיתה ה', (ולתלמידי תיכון אפשר גם לשאול על כיתה ז').

  • נשאל: מי זוכר מי ישב לידו? מי זוכר מי ישב בספסל האחרון / הראשון?
  • מי זוכר את עצמו מגיע מוקדם כדי לתפוס מקום?
  • מי היה חדש ולא ידע מי ישב לידו? מי התידד עם חבר שישב לידו?
  • מה השתנה במקומות הישיבה שבחרתי לי? איזה שיקולים יש?
  • מה היתרונות ומה החסרונות בכיתה שבה המורה בוחר איפה יֵשבו  התלמידים?
  • מה משתנה בכיתה כאשר משנים את המקומות או את הדרך הישיבה (בחי"ת למשל)?

נפזר את התלמידים בצורה אקראית בכיתה: נמספר את השולחנות ונשים פתקי מספרים בקופסה. כל תלמיד (או תלמידה) לוקחים פתק ויושבים ליד השולחן שעלה בגורלם יחד עם חבר/ה מקרי/ת. כעת מנהלים שיח בזוגות: מי היה /היתה השכן/ה הכי טוב/ה שלי בשנים קודמות? למה? (ניתן לשוחח גם על השאלות שלמעלה)..

רבי חנוך הֶנִיך מאלכסנדר סיפר פעם על אדם אחד, שלא רצה ללכת לישון כי פחד לפשוט את בגדיו שמא לא ימצא אותם בבוקר. מה עשה? לקח נייר ועיפרון וכתב את מקומו של כל אחד ואחד ממלבושיו: המצנפת בצד זה, המכנסיים בצד שני, הנעליים בצד ההוא וכן הלאה.
—————-
בבוקר התעורר, רצה לאסוף את בגדיו וקרא מה שכתב: כאן מקום המצנפת, כאן מקום המכנסיים, מקום הנעליים ועוד ועוד. ואז שאל: "אבל איפה אני?", כי גם את עצמו חיפש במיטה.סיפור חסידי, אתר זושא

  • אפשר לקרוא עד החלק מהמסומן ולנסות לשער את הסוף.
  • אפשר לקרוא את הסיפור כולו ולשאול: מה האתגר שעומד בפני האיש? מה המסר?

נצביע על כך שלפעמים חיפוש המקום הפיזי הוא חיפוש מקום חברתי/אישי.

נקרין קטע מהסרט פורסט גאמפ (באנגלית ללא תרגום, אך הסצנה מדברת בעד עצמה):

(קישור ישיר לסרט: https://youtu.be/ASAat2WKS68 )

ונקרא פסקה מתוך הספר "פלא":

כמה ילדים ממש באו ושאלו אותי למה אני כל הזמן מסתובבת עם ה"מעוות". ילדים שאפילו לא ממש מכירים אותו. אם הם היו מכירים אותו, הם לא היו קוראים לו ככה. "כי הוא ילד נחמד!" אני תמיד עונה, "ותפסיקו לקרוא לו ככה".

"את קדושה, סאמר", אמרה לי הימנה צ'ין לפני כמה ימים. "אני לא הייתי מסוגלת לעשות מה שאת עושה". "זה לא כזה סיפור", עניתי לה בכנות.

"תגידי", שאלה אותי שרלוט קודי, "מר פלוצקר ביקש ממך שתהיי חברה שלו?", "לא", עניתי, "אני חברה שלו כי אני רוצה להיות חברה שלו.

"מי חשב שהישיבה שלי עם אוגוסט פולמן בהפסקות צהריים תהיה כזה סיפור? אנשים מתנהגים כאילו זה הדבר הכי מוזר בעולם. זה מוזר כמה מוזרים ילדים יכולים להיות.

ביום הראשון ישבתי לידו כי ריחמתי עליו. זה הכל. הוא ישב לו שם, עם המראה המוזר שלו, בבית ספר חדש לגמרי. אף אחד לא דיבר איתו. כולם נעצו בו מבטים. כל הבנות בשולחן שלי התלחשו עליו. הוא לא היה התלמיד החדש היחיד בביצ'ר, אבל הוא היה היחיד שכולם דיברו עליו. ג'וליאן המציא לו אז את הכינוי "הזומבי", וכולם התחילו לקרוא לו ככה. "ראית כבר את הזומבי?" דברים כאלה מתפשטים בשנייה. ואוגוסט ידע את זה. להיות התלמיד החדש זה קשה בכל מקרה, גם אם יש לך פרצוף נורמלי. אז תארו לכם איך עוברים את זה עם פרצוף כמו שלו.

אז אני פשוט ניגשתי אליו והתיישבתי לידו. לא כזה סיפור. הלוואי שאנשים יפסיקו לעשות מזה עניין. הוא בסך הכל ילד. הילד הכי מוזר-למראה שראיתי אי-פעם, נכון. אבל בסך הכל ילד.ר"ג פלאסיו, פלא, עמ' 125

  • להורדת דף עם הטקסט לחלוקה לתלמידים לחצו כאן .
    • ראשית נחשוב על עמדתם של הילדים שלא פינו מקום, למתעלמים, ונבדוק מה מניע אותם? מה מעורר הזדהות עם עמדתם?
    • ואז נבחן את שתי הבנות שבוחרות לשבת ליד הילד הדחוי – מה מניע אותן? באילו תנאים היינו נוהגים כמוהן?
    • אם הייתם צריכים להמליץ לתלמיד חדש בכיתה לתפוס מקום – איפה הייתם מציעים לו לשבת? איך הכי כדאי להגיע למקום הזה?
    • מה התפקיד של התלמידים הותיקים?

    קראו את השיר "בלדה לחובש (ספסלי בית המדרש)". בהשראת השיר, כל תלמיד כותב מכתב תודה למקום הכי טוב שהיה לו במהלך שנות בית הספר.