על פי הכתוב בספר ויקרא (כג מג) אלוהים ציווה את משה לחוג את חג הסוכות "לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". מועד החג הוגדר שם כך: "בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאָסְפְּכֶם אֶת-תְּבוּאַת הָאָרֶץ" (פס' לט), ולשם ביצועו נצטוו בני ישראל: "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים, וַעֲנַף עֵץ-עָבֹת, וְעַרְבֵי-נָחַל" (פס', מ).
לכולם ברור כי הלולב הוא כפת התמרים המוזכרים בפסוקי המקרא, אולם יש לתהות על ההיגיון בכך: מה טעם הציווי להביא לבית המקדש כמנחה לה' בחג האסיף, בעצם ימי גדיד התמרים, דווקא ענף ולא את פרי העץ? ומה בין הלולב, ענף דקל צעיר בדמות חרב, ל'כף': כף יד, כף מאזניים או כל כף אחרת?
בשורות הבאות אני מבקש להראות כי הביטוי המקראי 'כפת תמרים' מתאר את אשכול הפרי עצמו, ואילו הלולב אינו אלא חלופה מאוחרת למקור, בבחינת זכר לכפות התמרים.
כפי שראינו, בפסוקים בספר ויקרא מוגדר החג כחג האסיף. כך נאמר גם בספר שמות: "וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה." (שמות כג טז), וכך גם חוזר ומדגיש הכתוב בספר דברים: "חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים: בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶך" (טז יג). ברור כי ההקשר הכללי של מועד החג, וכנראה הסיבה המרכזית לבחירה דווקא בו, הוא היותו המועד האחרון שבו ניתן לצפות לעלייה המונית לרגל לבית המקדש, לפני החורף. בחג מגיש הקהל מנחה לאלוהים, להודות לו על הטוב שעשה לעמו ולהבטיח את ברכתו להתחדשות החיים באביב. אולם בכל הפסוקים לא מבואר איזה שימוש עשו בארבעת המינים חג וגם לא את הקשר בינם לבין ישיבה בסוכות.
עיון מחודש במקורות יהודיים ואחרים שדנים בנושא, מציע לנו תשובה מעניינת ומחדשת לשאלת זהותה של כפת התמרים. תרגום השבעים (המאה ה-3 לפנה"ס) מגדיר את המונח 'כפת תמרים' (ויקרא כג מ) כ-κάλλυνθρα φοινίκων (kalunthra phoinikon), מילולית – 'מטאטא התמר'. כך גם בתרגום המדויק של המונח ב- New English Translation of the Septuagint , בהוצאת אוניברסיטת אוקספורד (2007): brushes of palm trees. אכן, הגדרה זו מתאימה לידוע לנו על שימוש זה גם ממקורותינו.
המכבד הוא ענף התמר שצבעו כתום, ללא עלעלים, וקצהו מתפצל לעשרות שרביטים (ענפים דקים), עליהם צומחים פרחים ואחר כך הפירות. בלשון שיר השירים (ז, ט) אלה הם הסנסנים, מהמקור האכדי/סורי sisna. לאחר שהורדו מהם הפירות היו הסנסנים משמשים לניקיון, כמאמר כתובת אכדית אחת: "בסנסן תטאטא את הקרקע". גם בלשון חז"ל, מאות שנים מאוחר יותר, לא טאטאו את הבית אלא כיבדו אותו, מלשון מכבד התמרים: "בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים מְכַבְּדִין אֶת הַבַּיִת וְאַחַר כָּךְ נוֹטְלִין לַיָּדַיִם וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים נוֹטְלִין לַיָּדַיִם וְאַחַר כָּךְ מְכַבְּדִין אֶת הַבַּיִת" (משנה ברכות, דף נא, ע"ב). זאת ועוד, ענף המכבד נקרא במשנה 'יד': "וְיַד מַכְבֵּד שֶׁלִּתְמָרָה – אַרְבָּעָה טְפָחִים" (עוקצין א ג). אם כך, דומה שניתן לומר כי ל'יד' יש גם 'כף יד'. ואמנם ביוונית παλάμη (palami) פירושה כף יד פתוחה, והיא מקור המילה הלטינית Palma, שהיה לשם כולל למיני הדקלים.
חיזוק להשערה זו ניתן למצוא גם בשמו המדעי של דקל התמר (מיוונית): Phoenix Dactylifera, שמשמעותו היא 'דקל נושא תמרים'. המילה פויניקס (φοῖνιξ) מציינת את הצבע האדום, ושימשה את היוונים הן לזיהוי הציפור המיתולוגית ששרפה את עצמה באש והן לדקל התמר – שניהם בשל הקשרם לאותו הצבע. מכאן גם שמו היווני של העם הכנעני שישב בלבנון – הפניקים – שנודעו ביצור צבע הארגמן ('תכלת' בלשון המקרא) מהחילזון הימי ארגמון קהה קוצים.
המילה Dactylifera היא הלחמה של שתי מילים יווניות: (1) דקטולוס (δάκτυλος) – שפירושה אצבעות וגם פרי התמר; (2) פרו(φέρω) , שפירושה 'אני נושא'. ניתן אם כן לומר כי שמו הנוסף של העץ הוא 'הדקל נושא האצבעות', משמע, יש לו זרוע וכף יד עם אצבעות אדומות, כפי שניתן לראות בתמונה ובכל מטע תמרים.
דוגמא נוספת לפרשנות זאת, דימוי של יד (ענף המכבד) וכף היד (הסנסנים), נראית בברור בפריט עשוי שנהב מימי האימפריה הנאו-אשורית (609-911 לפנה"ס), שנמצא בחפירות העיר נמרוד. מכותרות דקל התמר יוצאות שתי זרועות שמסתיימות בסנסנים בדמות אצבעות.
בספר נחמיה (שנכתב בערך במאה ה-6 לפנה"ס) קורא פחת יהודה לבני עמו לצאת ולקיים את חג הסוכות כהלכתו: בחצרות, על גגות הבתים ובחצר בית אלוהים. אלא שאין בדבריו התייחסות לארבעת המינים כי אם רק לאיסוף ענפים להתקנת סכך לסוכות: "צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי זַיִת וַעֲלֵי עֵץ שֶׁמֶן וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת: לַעֲשֹׂת סֻכֹּת כַּכָּתוּב" (ח טו). כלומר, נחמיה אינו מזהה את כפת התמרים עם ענף הדקל.
תיאור מעניין על אופן בו צוין חג הסוכות, מביא ספר מקבים ב' (י ז), שם אנו קוראים על חגיגות לציון טיהור המקדש בכ"ה בכסלו, שנערכו על פי המסורת בשנת 164 לפנה"ס: "ובשמחה הם חגגו שמונה ימים באורח של (חג) הסוכות […] בהחזיקם מטות וענפים רעננים וגם (כפות) תמרים" (בתרגום דניאל שוורץ). במקור היווני נאמר רק καὶ φοίνικας – 'גם תמרים' ועל כן, ההפרדה בינם לבין "מטות וענפים רעננים" אפשר שנועדה להדגיש כי מדובר בהבאת הפירות, כמנהג חג הסוכות, ולא ענפים. עם זאת, בסוף חודש כסלו ענפי הדקל היו זמינים להם ואילו המכבד עם התמרים כבר לא, כך שהביטוי נשאר סתום.
כך או כך, ההפרדה בין מיני הפירות למיני הענפים עולה גם מתיאור חג הסוכות בספר היובלים, בן אותה התקופה (המאה השנייה לפנה"ס), בתיאור טכס שערך אברהם: "וייקח אברהם כפות תמרים ופרי עץ הדר וסבב מדי יום ביומו את המזבח בענפים" (היובלים טז לא; תרגום כנה וורמן). נדמה אם כן שדוגמאות אלה מחזקות את ההשערה כי ציון התמר מייצג את נוכחותו כפרי ולא כענף.
יוסף בן-מתתיהו, בן המאה הראשונה לספירה, מתאר את מנהג הבאת ארבעת המינים: "ולהקריב קרבנות-תודה לאלוהים ולשאת בידיהם זר של הדס וערבות מחובר (עם) לכף-תמרים, ופרי עץ-הדר" (קדמוניות היהודים, ספר 3, י 246; תרגום, אברהם שליט).
ההיסטוריון הגדול מבחין גם הוא בין זר עשוי משני מיני הענפים לבין שני מיני הפירות, ואינו כולל את כפת התמר בענפים. במקום אחר מביא יוספוס תיאור נוסף לחג: "שכן חוק [מנהג] הוא אצל היהודים שיהיו לכל אחד בחג הסוכות לולבים של תמרים ואתרוגים". (ספר 13, יג 372). לכאורה הדברים ברורים, אלא שהמקור היווני אינו חד משמעי ודורש הסבר. המונח שתורגם כ'לולבים של תמרים' הוא θύρσος εk φοίνικων. מילולית: תירסוס (θύρσος) של דקל התמר. יוספוס פונה בכתיבתו לקהל הרומי-הלניסטי במונחים שאולים מעולם התרבות המוכר לו, שיעזרו לאנשים להבין את מראות חג הסוכות.
התירסוס היה מטה מעוטר צמחים שבראשו אצטרובל ענק או ראש שורש השומר, ששימש לפולחני דיאוניסוס ובכחוס. ברומא, הכוהנת הגדולה של בכחוס נזכרת כמי שהמטה שימש לה גם ככלי נשק. תיאורים אלה אינם מתאימים למראה לולב ואגודת ענפי הדס וערבה, שאינם יכולים לשאת עליהם דבר, אלא אם כן השתמשו היהודים ביד המכבד כמוט, ומסנסיניו יצרו מארז שבו שולבו ענפי ההדס והערבה. כלומר, השתמשו בכפות תמרים.
הנה, על אף כל המקורות שהבאתי לעיל, במסורת היהודית מאז המאה השנייה לספירה הוחלף השימוש במונח כפות תמרים באחר – לולב. תרגום אונקלוס בארמית (התחבר כנראה בארץ ישראל, בתחילת המאה השנייה לספירה ונערך סופית בבבל), מגדיר את המונח 'כפות התמרים' כלולב: "פֵּירֵי אִילָנָא אֶתְּרוֹגִין לוֹלַבִּין וַהֲדַסִּין וְעַרְבִין דִּנְחַל". כך נזכר גם באיגרת שנשלחה משמעון בן כוסבא (בר כוכבא), מנהיג המרד, לאחד ממפקדי כוחותיו. הוא פוקד עליו לדאוג להעברת הדסים וערבות יחד עם "ללבין ואתרגין", לולבים ואתרוגים, מעין גדי אל מקום המסתור שלו במדבר יהודה, כי הם דרושים לו לחג הסוכות הקרב ובא.
לאור מקומו הבולט של דקל התמר ופירותיו בתרבויות היהודית והרומית (נזכר 29 פעמים בתנ"ך), תמוה בעיני זיהויו של ההדס (נזכר פעמיים בתנ"ך) כמרכיב המרכזי בעיצוב ארבעת המינים, שהוגדרו על ידי חוקרי המטבעות כביטוי הסמלי לחירות דתית ועצמאות לאומית. עם זאת, לא מצאתי התייחסות ברורה לשאלה האם התיאור הסמלי הזה משקף את מציאות חייהם או העבר אותו הם מעלים על נס. במידה והוא משקף את האופן שנהגו בו, אזי אני מציע אפשרות זיהוי אחרת: לפנינו אגד סנסנים נושאי פירות התמר ובתוכם שזורים עלי ערבה כשמהמרכז בולט ענף הדס הדור. יש לזכור שהיות ואשכול הפרי כבד מאוד, לא מן הנמנע כי לצורך קיום המצווה (ואולי גם מטעמים כלכליים של יוקר מחיר הפרי) היו האנשים אוגדים רק מספר סנסנים עם פירות. ויש גם דמיון רב בין חלקו התחתון של אגד ארבעת המינים שעל המטבע לבין זה הנראה בתמונת האשכול המופיעה כאן.
גם במטבעות מרד בר כוכבא מופיעים ארבעת המינים, אלא שהפעם באופן אחר לגמרי מקודמיהן. אין בהן זכר לענפים נושאי פירות (הכדורים), הלולב מעוצב כלהב חרב, וענפי ההדס והערבה מעוצבים באופן סתמי שאינו מאפשר להבחין ביניהם, וכך גם האתרוג שבצד. הדבר הבולט ביותר בעיטור המטבע לא זכה לזיהוי וודאי ונראה כאגד ענפים, אותם אני מציע לזהות כמכבד וסנסנים (השוו למופיע בתמונה). מראהו המקומר של חלקו העליון של האגד מופיע בכל מטבעות הסלע ולא מצאתי לו כל הסבר מלומד, הגם שהדבר מהווה בוודאי אות לחשיבותו.
דומה שכתוצאה מחורבן בית המקדש והפסקת הפולחן נדרשו שינויים חברתיים ותרבותיים רבים בחיי היהודים, בראשם בפרקטיקה הדתית. אלו נגעו גם לעיצובו של חג הסוכות וסמליו. בעקבות המלחמה הממושכת ברומאים פסקה העלייה לרגל לבית המקדש, חלקים גדולים מהארץ חרבו ומאות אלפי יהודים נהרגו. ויש להניח כי כתוצאה מכך אבדו כוחות מקצועיים לגידול התמר וגם הושמדו או הוחרמו חלקים נרחבים משטחי גידולו שהיו בבעלות יהודית. כל אלה ואחרים הביאו, כנראה, לבחירה בענף התמר כתחליף לפרי התמר. נטילת הלולב היתה אם כן זכר לכפות התמרים.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
