מה אם זה לא נראה טוב?

עיון בסוגיות על חשד ומראית עין במסכת יבמות

בדף יד במסכת יבמות, אשר למדנו זה עתה על סדר הדף היומי, מתוארים מספר מקרים אשר עלולים לבלבל נורמטיבית ("הלכתית- התנהגותית") את הצופה המביט מהצד;

אולם בונה מהלך הגמרא את הטענה כי ככל שהפערים מתווכים בתקשורת מילולית, לא יתהוו מצבי חוסר הבנה, בלבול, או ביקורת.

המקרה הראשון המתואר הינו של רבי אבהו: אשר כאשר הגיע למקומו של רבי יהושע בן לוי היה מטלטל נר כבוי בשבת, ואולם במקום שבתו של רבי יוחנן, משידע כי רבי יוחנן פוסק אחרת, לא נהג לטלטל בשבת נר כבוי.

תוהה הגמרא: הֵיכִי עָבֵיד הָכָא הָכִי, וְהֵיכִי עָבֵיד הָכָא הָכִי? כיצד אותו אדם יכול לנהוג כך במקום זה, ואחרת במקום אחר? ועונה: משום כבודו של רבי יוחנן.

הבעיה האחרונה שנותרת, היא העין החיצונית המתבוננת תמיד- השמש. השמש (הנחה מובלעת מניחה כי איננו מלומד ואינו מבין דברים מהקשרם) עלול להתבלבל מהתנהגויותיו השונות של רבי אבהו במקומות שונים, ולא להבין מתי ואיפה יש לנהוג כך או אחרת.

הפתרון לסוגייה כה פשוט, ילדים בגן יודעים אותו, ואנו המבוגרים והמבוגרות, א.נשי ציבור פוליטיקאים.ות וכולנו- צריכות וצריכים תזכורת לו: תקשורת ברורה, מובנת, תקשורת מילולית- פותרת פעמים רבות מצבי בלבול שעלולים לגרום לקונפליקט. במובן זה, זוהי תקשורת מקרבת. רבי אבהו יסביר לשמש באילו נסיבות ומדוע ישנו פער התנהגותי, והשמש- יבין.

וכך בעיה: וְהָאִיכָּא שַׁמָּעָא! ומה יגיד השמש?!

נפתרת בפשטות: דְּמוֹדַע לֵיהּ לְשַׁמָּעָא, נסביר לו, והוא מבין…

המקרה השני המתואר הינו בענייני המסכת עצמה,

מתארים כיצד היו אמורים בית הלל להמנע מנישואין עם בית שמאי, בין היתר עקב חוסר הסכמה האם חייבי כריתות/ ערווה/ איסורי לאווים ייחשבו ממזרים. ואף כי נזוע בחוסר נוחות למשמע ספרי הייחוסין המדומיינים (שלצערי לא פסו מעולמנו), מצאו בית שמאי ובית הלל פתרון דיסקרטי כלשהו- דְּמוֹדְעִי לְהוּ וּפָרְשִׁי… תקשורת מילולית, ישירה, ככל הנראה אגב כל מקרה ומקרה, פתרה את הבעיה הכללית ואיפשרה לכל צד להבין עם מי לשיטתו יכול להינשא, ועם מי לשיטתו- לא (וכמה יפות המילים הכואבות: "צָרָה קָלָא אִית לַהּ", בענייני ייבום וחליצה, לצרה יש קול… הלוואי שהיה לה…).

וכל כך תפס את תשומת לבי בדף היומי, למה?

זכיתי להתארח בקהילת נפלאה בניו ג'רזי- קהילת בית אל בסאות' אורנג' ניו ג'רסי, קהילה קונסרבטיבית, פורחת, מובלת על ידי הנהגה רבנית מרשימה, נגישה ומעוררת השראה. בהגיעי בערב שבת לקהילה, ראיתי מספר נשים עם כיפה, וקינאתי בהן. בתיק הטלית שלי יש כיפה- אבל הטלית לא הייתה עמי בערב שבת. התחבטתי בעניין: הייתי שמחה לחבוש כיפה על ראשי, דבר הנבצר ממני לנהוג בו בטבעיות בהקשר הישראלי (על חוויותיה של אשה דתיה עם כיפה במרחב הציבורי בישראל- בנפרד), אך הדקות נקפו, מזמורי התהילים זומרו, ולבסוף עליתי לדרוש בערב שבת, ללא כיפה.

בשבת בבוקר, הגעתי עם תיק הטלית, ולא חבשתי כיפה. לימדתי שיעור התפללתי שחרית. ואז, כאשר התכבדתי בעלייה לתורה, לחש לי הרב בדיסקרטיות: "יש לנו מנהג בקהילה כי כל מי שעולה לבימה, חובש.ת כיפה. האם זה בסדר איתך לנהוג כך?". כמובן שהובכתי, כנראה האדמתי, על אף הרגישות בה נהג, כי הדבר פרט על נימי נפשי, שהרי הייתי שקועה בדיאלוג ובמחשבה פנימית בנושא משך כל השעות האחרונות. על אף המבוכה, שמחתי בהצעה (כנראה זה כל מה שנזקקתי לו כל השעות האלה, הצעה), בחרתי כיפה מההיצע שהיה זמין על הבימה, וברכתי את ברכות העלייה לתורה.

בהמשך נשאתי דרשה, הפעם עם כיפה על ראשי.

שמחתי בכך (שאינני מורגלת בחבישתה, הייתי שמחה לו יכולתי להתנסות בכך רגע קודם) אך שמחתי.

אבל,

מה יחשבו אנשים?

מדוע אתמול דרשה הרבה ללא כיפה, לימדה והתפללה שחרית ללא כיפה, וכעת, היא עם כיפה?

מה יחשבו?

איך זה ייראה?

תופי המלך ההולמים בתוכנו, רועשים, ממסכים.

מה יגידו? איך זה ייראה?

עבורי הדילמה היא האם ואיך לחבוש כיפה. עבור אחרת, האם לכסות את ראשה או להוריד כיסוי ראש (ואיזה כיסוי ראש מסמל אותה בדיוק…), עבור חברי הגברים יש דילמות אחרות.

האם כרב.ה מותר לי להשתנות? להופיע פעם אחת ללא כיפה ופעם אחרת עם?

האם יש דימוי פיזי מסויים אחד שעלי לדבוק בו? ואם כבר, האם ניתן להשתנות גם בטמפרמנט הרוחני, או בתפיסות העולם?

כיצד שינוי נתפס בעיני הציבור?

אני לומדת מהסיפורים בדף יד במסכת יבמות, כי ככל שמתווכים בתקשורת מילולית מובנת, כך יש סיכוי טוב שא.נשים יבינו. אכן, רעיון מהפכני 🙂 אך גם את המובן מאליו יש לכתוב.

הרב תיקשר לי בצורה נעימה ובהירה את המצב, והרגשתי שיכולתי להגיד  כן, או לא. אבל בכל מקרה, שנינו הבנו את הסיטואציה ולא היתה התרחשות מקבילה סמויה.

באשר למחשבותי האישיות, כיצד יתפס הדבר לאחר שבערב שבת נשאתי דרשה ללא כיפה, ובכן, כנראה שרק אני עסקתי בכך. ואני רוצה להאמין שהתיווך המילולי המונח פה, הגם שלא יגיע בהכרח לציבור שהתפלל יחד בניו ג'רסי, עושה צעד נוסף בעולם אל עבר תקשורת מילולית מקרבת, משכינת שלום, שמציגה את המורכבות הנורמטיבית, ומציעה כיצד ניתן לחיות לצידה:

לְלַמֶּדְנו שֶׁחִיבָּה וְרֵיעוּת נוֹהֲגִים זֶה בָּזֶה,

לְקַיֵּים מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: ״הָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ״.

השארת תגובה