ההפטרה שקראנו בשבת האחרונה, השבת שלפני תשעה באב, לכאורה אינה קשורה כלל לחורבן. ישעיהו, הנביא שניבא אותה, פעל בימי המלכים עוזיה, יותם, אחז וחזקיהו – הרבה לפני חורבן הבית הראשון. יש לו שתי טענות קשות לאנשי זמנו: האחת היא השחיתות שפשתה בשלטון:

איכה היתה לזונה, קריה נאמנה..שרייך סוררים וחברי גנבים, כולו אוהב שוחד ורודף שלמונים.

השנייה היא העדפת הריטואלים הדתיים על פני החסד והצדק:

למה לי רוב זבחיכם יאמר ה'…חודשיכם ומועדיכם שנאה נפשי…רחצו, היזכו, הסירו רוע מעלליכם מנגד עיניי.

המסר ברור: תשתית החורבן החיצוני הוא חורבן פנימי. חברה שיש לה הנהגה מושחתת היא חברה שבעצם אין לה הנהגה, כי ההנהגה עסוקה בעצמה ובטיפוח מעמדה; חברה שמעדיפה ריטואלים דתיים על פני טיפוח יחסים תקינים בין חבריה היא חברה שאיבדה את היחס הנכון בין עיקר וטפל, וגם היא חברה מתפוררת.

חז"ל טיפחו ואף הקצינו את המסר הזה בהתייחסותם לחורבן הבית השני: בגלל קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים – כלומר, בגלל העדפת שנאת היריב על פני הפגיעה בכבודו, ובעיקר מפני שחכמים ישבו באותה סעודה ולא מיחו בבעליה על העלבון הנורא. בגלל ענוותנותו של זכריה בן אבקולס חרבה ירושלים – כלומר, בגלל החכם שאמר את הדין האמיתי אבל לא הבין את הנסיבות שבהן ראוי לסטות מן הדין. והמסקנה: לא חרבה ירושלים אלא מפני שעמדו בה על הדין: זה מה שקורה כשעמידה על קוצו של יו"ד הלכתי או משפטי חשובים יותר מהבנת ההקשר הרחב. המדרשים, וגם ההיסטוריונים, לימדו אותנו שירושלים חרבה גם בגלל הקיטוב הפנימי הנורא בתוכה, כאשר קבוצות של קנאים המשיכו לפגוע זו בזו, גם כאשר האויב במלוא עוצמתו כבר עמד בשער.

ולצד כל הלקחים החינוכיים והחברתיים האלה עומד הלקח ההיסטורי הריאלי: ירושלים חרבה פעמיים בעיקר משום שאנשיה התעקשו למרוד בכוחות עדיפים ממנה בהרבה; פעם הראשונה בבבלים, ואחר כך ברומאים. בשני המקרים היו מי שהזהירו מכך. ירמיהו הנביא ניסה בכל כוחו להתריע נגד המרידה בבבל, אבל הושלך לבור הכלא כנביא זעם המדכא את רוח העם. יהושע בן גמלא, הכהן הגדול בסוף ימי הבית (אמנם מושחת כשלעצמו), ניסה להתריע כנגד המרד ברומאים, וגם הוא נכשל. היו ליהודים סיבות טובות לשנוא את הרומאים, ובשעת זעם קולו של ההגיון הלך ונדם.

כמעט 2000 שנה אנחנו קוראים את הפטרת 'חזון ישעיהו', וזמן קרוב לכך שאנחנו לומדים ומכירים את כל מדרשי החורבן. אבל בבוא הריבונות השלישית, אנחנו מקפידים לחזור שוב על כל הטעויות והעוולות הנוראות. עיתונאים ואנשי ציבור שמבקרים בחריפות את השחתת השלטון זוכים לביקורת על היותם 'מסיתים' ומכלילים, גם כשהם משתמשים במלים פחות חריפות מ'איכה היתה לזונה', או בהכללות פחות גורפות מ"שרייך סוררים…כולו רודף שוחד". המימסד הדתי עסוק הרבה יותר בכפיית ריטואלים דתיים וברדיפת החורגים מהן מאשר בטיפוח תרבות החסד והכבוד לזולת, ובוודאי שאינו חס על עלבונם של נרדפיו.

האיראנים ושלוחיהם מטפחים כבר שנים ארוכות את 'טבעת החנק' סביב ישראל, ואנחנו העדפנו לעסוק כל השנים האלה בהשחתת הנורמות השלטוניות והחברתיות, וב'מלחמת זהויות' בין מיגזרים שונים בחברה. וגם עכשיו, כשהסכנה עומדת מולנו במלוא עוצמתה וחריפותה, אנחנו ממשיכים לטפח את 'מלחמת הזהויות' בין מגזרים חברתיים, בין תפישות דתיות ופוליטיות. אפילו בימים האחרונים היה משום מה דחוף לתא"ל ברק חירם לגנות את 'התרבות הישראלית' (שרבים מלוחמיו הם בניה ואוהביה), ולרון חולדאי להבטיח שגם ביום כיפור הקרוב לא יהיו תפילות במרחב הציבורי בתל-אביב.

חשוב לומר: כשמדובר במלחמה ממושכת כמו זו שצפויה עם איראן ושלוחיה, ראוי לדאוג שגם דמותה הפנימית של החברה הישראלית לא תתפרק או תעוות במהלכה. אבל את הקרבות ראוי לייחד למקרים קיצוניים במיוחד, כאלה שכמעט אין עליהם ויכוח, וגם אז ראוי לעשותם באופן שלא יפרק בעצמו את החברה. ואף זאת: מרד החשמונאים הוכיח שאפשר לנצח גם כוחות רבים ועצומים. אבל לשם כך דרושים לא רק גבורה ותחכום צבאי, אלא גם בריתות מדיניות עם מעצמות אחרות; בריתות שייתכן ויתבעו גם ויתורים. מי שלא יכיר בכך, לא יגרוף 'את כל הקופה' כתקוותו, אלא עלול בעיקר לקרב את החורבן.

• המאמר התפרסם לראשונה ב"מקור ראשון"