תמכו בנו

/
EN
הצטרפו לניוזלטר שלנו

"שיח לוחמים": משמעות המלחמה בעיני חיילי הקיבוצים וחיילי "מרכז הרב"

בעריכה המחודשת של "שיח לוחמים" פורסמו שיחות עם תלמידי "מרכז הרב", שהושמטו מהגירסה המקורית. הפער בין תפיסותיהם כשליחים של ההיסטוריה לבין התפיסות האינידבידואליסטיות של החיילים החילונים משקף את המציאות הישראלית 
חיילים על טנק במהלך מלחמת ששת הימים, צילום: דוד רובינגר לע"מ (עיבוד בצבע באמצעות my heritage )
חיילים על טנק במהלך מלחמת ששת הימים, צילום: דוד רובינגר לע"מ (עיבוד בצבע באמצעות my heritage )
פרופ' אבי שגיא הוא עמית מחקר במרכז קוגוד לחקר המחשבה היהודית ולהגות עכשווית במכון שלום הרטמן. הוא מלמד במחלקה לפילוסופיה באוניברסיטת בר אילן, שבה ייסד וניהל שנים ארוכות את התוכנית ללימודי פרשנות ותרבות. תוכנית זו היוותה חידוש ופריצת דרך בתחום הלימודים הבין-תחומיים בארץ ובעולם. הוא עורך את סדרת הספרים "פרשנות ותרבות" ומכהן כעורך של כתב העת תרבות דמוקרטית (עם חנן מנדל וידידיה שטרן). הוא אחד מארבעת מנסחי מסמך רוח צה"ל וחבר אקדמי בוועדות הפטור מטעמי מצפון.

הספר המפורסם שיח לוחמים, קובץ שיחות שנערכו כמה שבועות לאחר מלחמת ששת הימים עם חיילים צעירים, קנה את מקומו כמסמך מכונן בתוך החברה הישראלית. הספר, שפורסם בסוף שנת 1967 על ידי קבוצת חברים צעירים מהתנועה הקיבוצית ובעריכת אברהם שפירא, כלל שיחות ועדויות של חיילים מקיבוצים שונים ששיתפו את אשר על ליבם אחרי המלחמה. הוא זכה לתהודה עצומה, ונדפס בכמה וכמה מהדורות לאורך השנים.

והנה, לפני שנים אחדות יצא הספר במהדורה מעודכנת, והפעם מופיעה בו שיחה אחת חשובה, שהושמטה מן הקובץ המקורי, ושנערכה עם תלמידי ישיבת מרכז הרב שהשתתפו במלחמה. בשיחה זו הציגו אנשי מרכז הרב כמעט לראשונה, ובצורה גולמית ומגומגמת, את הפרשנות המטפיזית-משיחית לציונות, פרשנות שברבות הימים תהפוך לקול הדומיננטי בציונות הדתית.

אין זה מקרה ששיחה זו נשמטה מן המהדורה המקורית. מתוך הקולות המגוונים העולים בין דפיו, ניתן להבחין בחלוקה ברורה בין דבריהם של אנשי מרכז הרב לבין השיחות האחרות שתועדו בספר. בשורות הבאות אבקש להצביע על שתי התודעות השונות המשתקפות בשיחות הללו, אשר מבינות באופן אחר את המלחמה, ואת ההיסטוריה הישראלית בכלל.

התבוננות בשני סוגי השיח הללו מאפשרת נקודת מבט חדשה על פערי העומק בחברה הישראלית, שכן הם מבטאים דיספוזיציות בסיסיות מנוגדות אשר אינן מאפשרות דיאלוג משותף. פערים אלה יוצרים ברקמת החברה הישראלית סדקים עמוקים בלתי ניתנים לאיחוי. כך נחשף בפנינו רגע ההתפרצות של המתחים שיהפכו ליסוד מתמשך בחיים הישראליים, רגע המלמד כי המאמץ לכינונה של חברה ישראלית בעלת עולם משמעות קרוב ודומה – חלף ואיננו. ניתוח של שני סוגי השיח מלמד כי האתגר ליצירת חברה בעלת אתוס ומיתוס משותפים בחברה שתבנית העומק התודעתית שלה מפולגת מחייב אותנו לחשיבה מחודשת.

"רצינו לחתור להבנת עצמנו": השיח הרפלקטיבי

את השיח המאפיין את רובו ככולו של הספר אכנה "שיח רפלקטיבי". הרפלקסיה מבקשת לבטא הלך נפש, ביקורת ומחשבות; היא מנסה ללכוד את מה שהיה, את החוויה, ולפיכך דיבורה מהוסס, מגמגם ומהורהר. זהו שיח אישי וקונקרטי, הוא נעשה בגוף ראשון, על ידי דובר המנסה לחזור ולשחזר את חוויותיו הבסיסיות במלחמה קונקרטית שהתנהלה במקום ובזמן מסוימים.

שיח זה, שמאפיין כאמור את כל ראיונות הקובץ הראשון שפורסם, היה מנוגד להלך הרוח הישראלי אחרי המלחמה שהתבטא באלבומי הניצחון, בתנועה אל עבר המקומות והאתרים שנכבשו, ובמעמד המיוחד והכריזמטי של גיבורי הקרב והמנצחים. אלו נעשו לדמויות מופת, והאיקונות שלהם, שהתבטאו בצילומיהם המתנוססים בריש גלי, סימנו את מעמד הקדושים הישראלים החדשים.

כנגד כל אלו, המשוחחים ב"שיח לוחמים" פונים אל עצמם, אל עולמם הפנימי ואל לבטיהם. הם אינם מבטאים את הגבורה וההישג של המלחמה, ותחת זאת חוזרים ושואלים על מצבם הם כמי שחוו את המלחמה. הם תוהים על מוסריותם, דנים בחוויות הקשות שחוו, ומתמודדים עם היום שאחרי – השיבה לנורמליות.

אחד מאפיוניו של השיח הרפלקטיבי הוא הריחוק בין התרחשות השיחה עצמה לבין המאורעות שעליהם מדובר. השיח מתנהל אחר המלחמה, וממרחק זה הוא חוזר אל המלחמה עצמה. ריחוק זה ניכר לא פעם בקולותיהם של הדוברים המשווים את ה"כאן" שבו מתנהלת השיחה ל"שם" שבו התנהלה המלחמה. הדובר חצוי בין שני מרחבים אלה – מרחב הדיבור ומרחב ההתרחשות הראשונית. פעולת הדיבור והשיחה מגלמת מאמץ ליצור חיבור בין שני המרחבים, אבל זהו חיבור מהוסס ולא שלם.

ביטוי מובהק לפער זה, בין חוויית המלחמה לבין החיים שאחריה, מצוי בטקסט שכתבו העורכים ומופיע בסוף הספר תחת הכותרת "בשולי הקובץ". טקסט זה מבטא את השיבה מהאופוריה של המלחמה אל חיי היומיום, מחוויית ההתקדשות והנפעמות אל חוויית הקיום הקונקרטי:

המולת המצהלות שלאחר המלחמה הכבידה על הצמחת הניב האישי-חוויתי, מנעה ביטוי רחשי לב. הדור שפשט את בגדי המלחמה התבצר בשתיקתו בעוד גובר בו-בנו הצורך בהאזנה לעצמנו, בשיח עם חברינו; במגע של רוח ברוח ונפש בנפש. רצינו להבהיר לעצמנו ולרעינו את אשר עבר עלינו בתקופה הקצרה-ארוכה של מלחמת ששת הימים, ולהשיח מתחושותינו והגיגינו לאחריה… רצינו להיות שלמים עם עצמנו ולא רק עם מעשינו… רצינו לחתור להבנת עצמנו, לתהות – בין השאר – על הבעייתיות רבת הצדדים שצוירה בשורות הללו
[=כלומר, בשיח לוחמים עצמו].שיח לוחמים, עמ' 318 (ההפניות כאן ולהלן מתייחסות למהדורה החדשה: שיח לוחמים; מהדורה מחודשת ומורחבת במלאות 70 למדינת ישראל, ירושלים 2018).

תהליך זה הוא חלק מעיצובה של תודעת חיים קונקרטית שבמרכזה עומד האדם היחיד. על יחיד זה לחשוב את עולמו לנוכח המוות ותמונות ההרג, אל מול האחריות והאידאולוגיה. כיש המצוי במלחמה, התנסה היחיד בעימותים שבין ערכים: ערך חיי כל אדם למול ערך חיי הישראלי, האחריות למדינת ישראל מול האחריות למערכת הערכים המוסרית.

הלוחם חווה את המתח שבין מכלול המחויבויות הפרטיקולריות לעם ולמדינה לבין המחויבות לערכים אוניברסליים ובמרכזם ערך חיי האדם. אכן, הלוחמים מתייחסים בדבריהם לא רק אל הלוחם הישראלי, הפצוע, הזקוק לעזרה, אלא גם אל האויב, החייל המצרי או הירדני הפצוע: האם הוא ייוותר בגדר אויב בלבד או ייתפס גם כאדם שיש לו אם, אישה, בת, אהבות ושנאות? האם עדשת המלחמה תקלוט רק את הניגוד והמרחק או גם את השותפות האנושית שמעבר למרחק?

המלחמה שאליה מתייחס "שיח לוחמים" כוללת בתוכה אפוא לפחות שתי מלחמות: זו החיצונית, לנוכח האויב, והמלחמה הפנימית של הלוחם מול עצמו מול חוויותיו. זו מלחמה על המלחמה, הנושאת בחובה התייחסות רפלקטיבית אל העצמי, לא רק כישראלי וכיהודי אלא גם כאדם. שתי זירות אלו של המלחמות הפכו את האדם היחיד, את הסובייקט, לשדה מערכה שבו הוא לוחם על עצמו ומול העומד מולו.

לרבים מבני הדור שגדלו על מסמך זה, וביניהם גם אני, הטקסט פתח את השער אל העצמי. כחניכים בתנועת הנוער קראנו ב"שיח לוחמים" כחלק מהעיסוק בספרות עברית וכללית שבמרכזה עומד היחיד המתמודד עם חייו ובונה אותם בתהליך מורכב של עשייה ורפלקסיה. כי זה כל האדם: יש הפועל אשר פעילותו היא גם שדה המחשבה וההתייחסות שלו, החוזרת ומקרינה על חייו בפועל. מכלול שלם זה מכונן תצורות שונות של אופני קיום, פתיחות למרחבים שונים, הכרה בתשוקה המניעה את חיינו לחרוג מקיבועם ועם זאת לחזור אליו.

"ציפייה לדברים גדולים": השיח הפסטורי

השער הרפלקטיבי, שנפתח בחלק הארי של "שיח לוחמים", נסגר באבחת חרב בשיחה האחרונה שנספחה לו במהדורה החדשה. השיח בישיבת מרכז הרב מהווה צרימה לזה המרכזי של הקובץ, לא רק משום תכניו, הזרים לרוח השיח המרכזי, אלא משום שהוא מבטא תודעה סותרת לחלוטין.

כדי לבחון את טיבה של אותה תודעה אחרת, אפתח במיקום השיח: ישיבת מרכז הרב. מאז מלחמת ששת הימים ועד סמוך לעת הזאת, הייתה ישיבת מרכז הרב בירושלים האבן השואבת, באר המים החיים ממנה שאבו בני הציונות את האידאות שכוננו את עולמם. הכניסה אל הישיבה נתפסה כמעבר מן החוץ – חיי החולין הנורמליים, היומיומיות הרוטינית – אל תוך מרחב הקדושה. כאן בישיבה משיל האדם מעצמו את האישי, הפרטי, ונעשה לאני אחר, המכונן על ידי הישיבה עצמה. בישיבה נפרד האדם מן החולין של עצמיותו השגרתית והקונקרטית והופך למה שעליו להיות – האדם השלם המוצא את מקומו בעולם, את התפקיד והאידאה שהוא מממש.

העצמי הזורח במרחב הישיבה אינו היחיד המצוי בדאגותיו, בשמחותיו, בתסכוליו ובתקוותיו. העצמי הזורח כאן הוא האני האידיאלי. הוא בא אל הישיבה הקדושה הכובשת את ליבו, מכוננת אותו ומעניקה לו מעמד מיוחד: היא הופכת אותו לכלי או אמצעי לפעולת קורא הדורות, אלוהי ישראל הפועל בהיסטוריה ומכוון את צעדיה. השיח בישיבה אינו אינטרוספקטיבי, והדיבור אינו חדירה אל העצמי הקונקרטי; היפוכו של דבר – הוא מהווה השתחררות ממנו.

כשקוראים את השיחה בישיבת מרכז הרב אי אפשר להחמיץ את הדיספוזיציה היסודית הזו של הדוברים בה: מלחמת ששת הימים היא אירוע התגלותי, והם פועלים כפרשניה של ההיסטוריה הקדושה ומבקשים למצוא את עצמם בתוך מהלך כולי זה.

השיח בישיבת מרכז הרב הוא שיח פסטורי במובנים שייחס פוקו למושג זה. זהו שיח גואל שבו הפסטור (pastor), המורה רוחני, מפענח את ההרמוניה בין האדם למטפיזיקה העומדת ביסוד הקיום. השיח הפסטורי מרומם את הנפש השקועה בעצמיותה המבודלת. הוא אינו מכיר בלגיטימיות של המרחק בין האני לזולת וחותר לחשוף את "האמת הכולית" החופפת על הכול.

בשיח הפסטורי, המלחמה אינה בעיה שעל האדם להתמודד עימה ולמצוא את הדרך להכלילה בחייו האישיים. המלחמה היא רגע שבו חדר המטפיזי לאנושי, ועל האדם לחיות את משמעותו; היא גילום של נוכחות אלוהית המאפשרת לאדם להשתנות ולחיות בהתאם לייעודו האידיאלי-מטפיזי.

הרגשת אי השלמות האישית ערב המלחמה עוברת כחוט השני אצל הדוברים. כך מתאר יוחנן פריד את הרגשתו בימים שלפני המלחמה, בהמתנה לקרב:

"החיים שלי לא היו שלמים מבחינה רגשית. הייתה איזה הרגשה שאולי השכל פעל על הרגש ואמר לו: אתה חייב להרגיש שאתה עדיין לא שלם… אתה חייב לחיות בהרגשה חצויה".שם, עמ' 321.

באופן דומה מתבטא יואל בן נון: "אני חושב שבכל זאת הייתה הרגשה… של ציפייה לדברים גדולים".שם, עמ' 322.

ציפייה זו מתממשת במלחמה שבאמצעותה היחיד מתחבר למה שמעבר לו: "עומק ההרגשה של שייכות אחד לשני ושל שייכות למאורעות ושל שייכות לארץ ישראל".שם, עמ' 324 (דברי איסר קלונסקי).

המעתק מה"אני הקטן", האישי והקונקרטי, ל"אני הגדול" השקוע בתוך ההתגלות ובתוך מרחב ההיסטוריה הקדושה, מתגלמת ביחס לאויב וביחס לנכבשים. אלה גם אלה מסולקים. אין יותר "צד שני", יש אויב: "אם צבא מצרי בא נגדי, נגד עם שלם […] אם מצרי אחד מעז לעמוד על הגבול, אז הוא רוצח מנוול. הוא שותף לפשע היסטורי. ובשבילי מצווה להרוג אותו […] ואלה שבורחים – להרוג אותם לפני שהם מגיעים לתעלה בכלל".שם, עמ' 325 (דברי נפתלי בר אילן).

קולה הרועם של התודעה

מדבריהם של אנשי מרכז הרב עולה כי ההיסטוריה הקדושה הגיחה מתוך מוסתרותה במלחמה, ועתה על נאמניה של היסטוריה זו – כלומר, הם עצמם – לספר על ההתגלות ולגלול את פרשנותה. אקט הפרשנות אינו יוצר מרחק בין הפרשן לבין מושא פרשנותו, בין הדובר למלחמה; היפוכו של דבר, הדובר הוא קולה של המלחמה, וליתר דיוק – קול אלוהי ישראל הדובר ופועל דרך המלחמה.

כפי שראינו, השיח הרפלקטיבי של הגיבורים האחרים ב"שיח לוחמים" מעוצב על ידי המרחק בין ה"כאן" שבו מצוי היחיד החושב לבין ה"שם", המלחמה החיצונית. בניגוד לכך, השיח הפסטורי של אנשי ישיבת מרכז הרב מדלג על הפער בין ה"שם" ל"כאן". המאורע הגדול, "מלחמת ששת הימים", מכוונן את הפרשנות המתרחשת "כאן", שהרי מראש הונח שמשמעותה ארוגה בתוך המערכת הכולית של ההיסטוריה הקדושה.

הסדק או הפער בין המרחבים נסגר: ההיסטוריה הקדושה הלינארית מתגברת על מרחבים של מקום וזמן. תנועתה היא אחת: נוכחות גוברת והולכת של ההוויה האלוהית בעולם. פרשנות האירוע עצמו אינה סובייקטיבית, אין היא אקט של קהילה פרשנית וולונטרית, ולא פרשנות אחת מני רבות – היא האופן הבלעדי לקריאה ולהבנת הטקסט. הפרשן הוא קולו של האלוהי בהוויה. סגירה זו בין המרחבים היא התגברות על הקול האישי, המהסס, המגומגם לטובת קולה הרועם של התודעה.

מניתוח זה עולה בברור ששאלות יסוד העומדות בלב השיח הרפלקטיבי נעלמות בשיח הפסטורי. מעמדו של האויב נקבע אחת ולתמיד: הוא אינו בשר ודם, איש או אישה בעלי שם, משפחה, אהבות ושנאות. הוא אויב מיתי המאיים על ההיסטוריה הקדושה עצמה ולפיכך אחת דתו – כיליון. המלחמה אינה אירוע המתחולל במרחב החיים ההיסטוריים, זוהי מלחמה מיתית בין האלוהי לדמוני. מלחמה כזו שוללת את מכלול השאלות הערכיות שמעלה המלחמה ה"ריאלית", שכן במלחמה מיתית הלוחמים הם רק אמצעי: ישראל וצה"ל הם הכלי האלוהי, בעוד לוחמי האויב הם הדמוניים.

כמו בשיח הרפלקטיבי, גם בשיח הפסטורי מהווה מלחמת ששת הימים שינוי דרמטי, אבל בכיוון הפוך לחלוטין: בשיח הרפלקטיבי מובילה המלחמה להעצמת היחיד, ואילו בשיח הפסטורי היא מובילה לביטולו.

לקראת אופני שיח חדשים

הקורא את הספר ומתבונן מבעד לשני סוגי השיח שהוא מציע מגלה בנקל את גבולות שדה השיח של החברה בישראל. דומני שטקסט זה מספק לנו רגע ייחודי שבאמצעותו אנו יכולים לשאול את השאלה: מה הרווחנו? מה הפסדנו? מה שיבש או תיקן את תנועת ההיסטוריה שבה אנו חיים?

אמנם, אנו זקוקים לשני סוגי השיח. אוי לה למדינת ישראל אם השיח הפסטורי ישתלט על חייה, ואוי לה לחברה אם השיח הרפלקטיבי האישי ישתלט על חייה. השיח הפסטורי ישלול מאתנו את היכולת להיות יצורים פתוחים, קשובים לזולתנו. הוא יהפוך אותנו לבני אדם חד-ממדיים המאבדים את יסוד חיינו האנושיים – האחריות האינסופית של האדם על חייו וחיי זולתו. הוא יוביל אותנו אל רצח הזולת מבלי שנראה בכך רצח.

מנגד, שיח רפלקטיבי עלול לכלוא אותנו במתחמי האינדיבידואליות המפרקת והמבחינה. הוא עלול לשתק, לבדל ולבלום. בביטוייו הקיצוניים, השיח הרפלקטיבי הממוקד באני עלול לגרום לכך שהזולת ייעלם בתור ה"בשבילי" של התודעה העצמית. עם זאת, אין להסיק מכך כי הפתרון נעוץ באיזון מתוח בין שני היסודות. שכן שיח פסטורי, מכל סוג שהוא, שולל בסופו של דבר את האנושיות שבנו, את מחויבותנו לחיות את חיינו הקונקרטיים מתוך אחריות, חמלה ודאגה לסובב אותנו.

האם העובדה ששני סוגי שיח אלו מגלמים יסודות עמוקים בתודעה האנושית מובילה למסקנה שעל שניהם להתייצב כמות שהם? האם אפשר לכונן חיים רק באמצעות שתי תודעות כה מנוגדות? התשובה לכך היא שלילית. קיימים אופני שיח אחרים, שאת טיבם עלינו לחשוב בחיינו.

"שיח לוחמים", המדבר על המלחמה הגדולה שהייתה, חשוב עבור אלו הנאבקים במלחמה הרוטינית של חיי היום יום כשאלה. זהו ספר ששואל שאלה, פותח דיון ולא סוגרו. כך צריך גם האדם להתייצב בעולם תמיד כשואל, ולא תמיד כמשיב. הכנסת שני סוגי השיח לספר אחד היא הצבת שאלה שאת התשובה אליה אנו נדרשים לתת מעבר לטקסט – בחיים הממשיים.

המאמר המלא פורסם בכרך 3 של כתב העת 'ראשית' (תשע"ט)ד

מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?

מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו

הוספת תגובה
חיפוש
עיקבו אחרי מכון הרטמן
הרשמו לניוזלטר של מכון הרטמן

SEND BY EMAIL

The End of Policy Substance in Israel Politics