תמכו בנו

/
EN
הצטרפו לניוזלטר שלנו

"מלחמה נוטה להפוך לתכלית של עצמה" – אברהם יהושע השל על מלחמת וייטנאם

אברהם יהושע השל, שנודע במאבקיו למען השוויון, היה גם מראשוני הנאבקים נגד מלחמת וייטנאם. לפניכם הנאום שלו נגד המלחמה מ-1966. תירגם והוסיף מבוא והערות: דרור בונדי
צילום: NARA. מתוך ויקיפדיה
צילום: NARA. מתוך ויקיפדיה
ד"ר דרור בונדי, מתרגם את הגותו של אברהם יהושע השל לישראל, ומבקש לחיות לאורה, עם אשתו איריס וששת ילדיהם, בקהילת הקיבוץ-העירוני בית-ישראל. הוא מרצה במכון כרם ובמכון שכטר, ומלמד במדרשת בית פרת, בבית מדרש חברותא, ובמכינות עין פרת ובית ישראל. ספרו "איכּה?" (שלם, 2008) זכה בפרס שלם, הוא תרגם את ספריו של השל "אלוהים מאמין באדם" (דביר, 2012) ו"התפילה" (ידיעות, 2016) וערך את תרגומי ספריו "השבת" (ידיעות, 2012), ו"קוצק" (מגיד, 2015). לאחרונה פרסם את "אלוהים,

מבוא

אַל תַּעֲנִיק לִי נֶשֶׁק
אַף לֹא תְּהִלּתַ מְנצְַּחִים.
אֵינִי רוֹצֶה בְּנִצָּחוֹן,
הַנּחַ לִי לְהַפְסִיד מַאֲבָקִים!
תֵּן לִי אֶת הָעֹז לְהִתְעַקֵּשׁ עַל אַהֲבָה,
אַף לֵב אֵין סוֹפִי;
לִהְיוֹת בְּאַחְוָה לְלֹא שִׁעוּר,
לִסְלֹחַ לְלֹא גְּבוּל.
הַעֲנֵק לִי רַק אֶת הָעָצְמָהּ וְהָאוֹר שֶׁל חוּשַׁי
הֲבָאַת הָאֹשֶׁר, הָעֶזְרָה וְהַהַקְשָׁבָה
לִמְצוּקַת כָּל פְּעִימָה,
לְזעֲַקַת כָּל אָדָם!

כך כתב אברהם יהושע השל (1972-1907), בשירו "קאַמף און זיג" (מאבק וניצחון, ברמיזה למונחים הנאצים), שפורסם ביידיש בספרון שיריו "השם המפורש: מענטש", ב-1933 (וכאן מופיע בתרגום: רננה צין, מאור צברי ודרור בונדי).

השל נולד בוורשה להיות אדמו"ר של חסידים, התגלגל לברלין שבין המלחמות להשלים דוקטורט, נעצר על ידי הנאצים וגורש לפולין, והצליח ברגע האחרון להימלט לארצות הברית. שם עלה על בימת ההיסטוריה כפילוסוף יהודי-אמריקני ופעיל חברתי, שביקש בהגותו ובפעלו לבטא את היהדות כבשורה רוחנית-מוסרית.

הוא נודע במיוחד הודות לתמונה מפורסמת מן הצעדה למען זכויות השחורים בסלמה, במרץ 1965, שבה צולם צועד לצד חברו ושותפו מרטין לותר קינג. ואולם, מעורבותו הפוליטית הגיעה לשיאה במחאה נגד המעורבות הפעילה של ארצות הברית במלחמת וייטנאם, שהחלה באותו חודש בהפצצה אווירית, והעמיקה באותו קיץ בפעילות קרקעית. כבר באוקטובר 1965 השל הציע להקים ארגון בין-דתי נגד מלחמת וייטנאם, שזכתה באותה עת לתמיכה רחבה של הציבור האמריקני, והוא זכה להיות שותף להקמתו בינואר 1966.

הארגון, שנקרא לבסוף CALCAV, היה שותף ביוני 1966 להפקת אירוע גדול לרגל ביקורו של הנזיר הבודהיסטי טְהִיק ניאט הַאְן, שייסד את "הבודהיזם המעורב" בווייטנאם. נוכח המלחמה, טהיק הבין כי "כאשר פצצות מתחילות ליפול על בני אדם, אתה לא יכול להישאר באולם המדיטציה כל הזמן" (כפי שהסביר בראיון בשנת 2003). השל היה אחד הדוברים באירוע, ודבריו שם פורסמו כמאמר שלפנינו בספטמבר 1966 (לצד תמונה של טהיק והשל), תחת הכותרת "השערורייה המוסרית של וייטנאם"[1]. בעקבות ביקורו של טהיק, ממשלת דרום וייטנאם סירבה לאשר את חזרתו למדינה, ומרטין לותר קינג הכריז עליו כמועמדו לפרס נובל לשלום.

המאמר גם עמד בבסיס נאומו של השל בהפגנה בוושינגטון בסוף ינואר 1967, שאחריה השתתף בפגישה בין נציגי המפגינים לבין מזכיר ההגנה האמריקני. באפריל 1967 השל ושותפיו הצליחו להביא את מרטין לותר קינג לשאת נאום נגד המלחמה, שהיווה נקודת מפנה בדעת הקהל האמריקנית. כאשר השל הציג את קינג והזמין אותו לשאת את דבריו, הוא שב והשתמש בקטעים מהמאמר.

באותה עת, ההתנגדות למלחמה היתה עדיין עמדה חריגה בקהילה היהודית האמריקנית, ובייחוד בקרב הקולגות והתלמידים של השל ב-JTS, שתמכו במלחמה כמאבק בקומוניזם, ואף חששו שביקורת עליה תוביל לביקורת על ישראל. נציג השגרירות הישראלית אף פנה להשל בבקשה למתן את ביקורתו בשל סיבה זו, וכך גם חברו אלי ויזל, אך השל המשיך במאבקו. עם כל זאת, כאשר פרצה מלחמת ששת הימים, הוא תמך בזכותה של ישראל להגן על עצמה, ומיד לאחר המלחמה הגיעה ארצה והביע זאת בנאום בעברית במכללת בית ברל.

השל המשיך במאבקו כנגד מלחמת וייטנאם עד ליומו האחרון. הוא ראה את המאבק הזה כבשורה יהודית עמוקה, ולכן הצטער מאוד לנוכח מעט היהודים שנטלו בו חלק. כך זעק בפברואר 1968 במפגש של מנהיגות יהודית לקראת הפגנה בוושינגטון: "למה אנחנו כל כך מעטים כאן? אמריקה הייתה פעם מילה של תקווה, של הזדמנות, עבור העולם; עכשיו המילה אמריקה הפכה לבושה. איפה היהודים שלנו? איננו יכולים להגביל את המצפון הדתי. האם המילה "רחמנות" [במבטא יידי – "רחמונס"] אינה יהודית? הווייטנאמיים הם היהודים שלנו, ואנחנו כאמריקנים נותנים להם למות ללא הצדקה".

בין פרסומיו של השל נגד המלחמה בולט טקסט נוסף שכתב, "תפילה למען השלום": "בשעה זו, וייטנאם היא הבעיה הדתית הדחופה ביותר והמטרידה ביותר שלנו… כאשר אדם חולה, נתון בסכנה או בייסורים, כל החובות הדתיות מתפוגגות, כל המצוות מושעות, למעט אחת: הצלת חיים והקלת כאב… לדבר על אלוהים ולשמור על שתיקה ביחס לווייטנאם זו נאצה כלפי שמיא… ה', חטאנו לפניך… אנו הדור שאבדה לו יכולת שאט הנפש… ה' אלוהינו… עזור לנו להתגבר על יהירות הכוח".

בראיון שהעניק ל-NBC זמן מועט לפני פטירתו, הוא נשאל על כך: "מה עשה את מלחמת וייטנאם לשאלה דתית?", והשיב: "ודאי שזו שאלה דתית, כי מה הוא הדבר אשר אלוהים דורש מאיתנו בראש ובראשונה? – צדק ורחמים. מה הוא דן לחובה מעל לכול? רצח והרג של אנשים חפים מפשע. כיצד אוכל להתפלל, כאשר על מצפוני רובצת המודעות לכך שהיה לי חלק באחריות למותם של אנשים חפים מפשע בווייטנאם?".

השל נפטר מהתקף לב בסוף דצמבר 1972, ולא זכה לראות בהסכם שביתת הנשק בין ארצות הברית לווייטנאם, שארע כחודש לאחר כן.

 

אברהם יהושע השל, "השערורייה המוסרית של וייטנאם"

זה מוזר להתעורר בוקר אחד ולגלות שהוכנסנו לבית משוגעים בזמן שישנו בלילה. זה עוד יותר מוזר להתעורר ולגלות שהיינו מעורבים בטבח ובהרס מבלי שידענו זאת.

מה שנעשה על ידי הממשלה שלנו נעשה בשמנו. העבודה שלנו, העושר שלנו, העוצמה האזרחית שלנו, הסכמתנו שבשתיקה – מושקעים בייצור ובשימוש של ה"נפאלם",[2] של הפגזים והמוקשים שמתפוצצים ומביאים קטל וחורבן לווייטנאם.

המחשבה שאני חי חיים של שלום ואי-אלימות מתגלה כחלום,[3] כאשליה. במציאות, החיים שלי הם סיוטי לילה. אני מעורב אישית בסבלם של האנשים שנפצעו בקרב, בחזית ובכפרים, במשלוח חומרי נפץ ובהפעלת הרובים. למרות שאני חי בחלום, בעודי חירש לזעקה הרחוקה של היתומים והגידמים, אני יודע שהיושרה שלי עצמי נכרתה באותו טבח. בחברה חופשית, כולם מעורבים במה שחלק מבצעים. חלק אשמים, כולם אחראים.

תחושה של יושרה מוסרית, הזיהוי של אמריקה עם החתירה לצדק ולשלום, היא כבר מזמן חלק מההבנה העצמית שלנו. ואכן, במשך דורות דמותה של אמריקה קשורה להגנה על זכויות האדם והתקווה לשלום עולמי. ועכשיו – ההיסטוריה לועגת לנו.

אפילה נוראה פשטה על נשמתנו. האם יהיה סוף למפח הנפש, קץ לייסורים? המפגש בין האדם לאלוהים הוא מפגש בתוך העולם. אנחנו נפגשים בסיטואציה של סבל משותף, של אחריות משותפת. כך עולה האמונה באל אחד, שבעיניו אין דיכוטומיה בין כאן לשם, בין אני להם. הם ואני אחד; כאן זה שם, ושם זה כאן. מה שמתרחש שם קורה גם כאן. אוקיינוסים מפרידים בינינו, נוכחותו של אלוהים מאחדת אותנו; אלוהים נוכח בכל מקום שבו האדם סובל, וכל האנושות משורגת בכל ייסורים באשר הם.[4]

קיים איחוד עמוק ונורא של הכוח שהורג עם הדם שנשפך. הם מתאחדים ב"קול הדמים הצועקים מן האדמה", וקולם של המתים בווייטנאם מתעב את כולנו, הן את הקומוניסטים והן את האמריקנים.

שמא ה"וייטקונג"[5] הם הקנקן ואנחנו הרעל? ושמא להיפך? המלחמה בווייטנאם דרדרה כל אחד מאיתנו לאזורים לא מוכרים של אחריות, הפילה אותנו לתוך נהרות של רעל.

אני וייטנאמי.[6] אף שאינני יליד וייטנאם, ואינני יודע את שפתה ומסורותיה, אני וייטנאמי. להיות אנושי משמע להיות בלתי-חסין לסבלם של בני אדם אחרים. בני אדם בווייטנאם, בצפון ובדרום, חוו סבל – וכולנו הננו נפגעים.

האומה שלנו אינה ערוכה, שרויה במבוכה, נטולת ידיעה וחולת תעייה – ומוצאת את עצמה בתופת רוחנית. איפה אנחנו? לאן ממשיכים מכאן? במשך זמן רב הדחקנו את החרדה, חמקנו מאחריות. אולם נהרות הרעל, הדמעות והדם, עלולים להפוך למבול של אשמה, ששום תירוץ לא יסכור; והוא עלול להגיע לשלב שבו עשיית תשובה כבר תחמיץ את השעה, שבו תיקון כבר יהיה מעבר לכוחה של כל אומה.

הדם ששפכנו בווייטנאם שם ללעג את כל ההכרזות, הברכות והחגיגות שלנו. עברנו מאי-בהירות לבלבול, מאי-ידיעה לערפול. רבים אינם מודעים, מעט משלימים, רובנו מתעבים את המלחמה הבלתי נתפסת הזו, אך איננו מסוגלים לדמיין דרך להיחלץ מהמבוך הזה. מיליוני אמריקנים שאינם מסוגלים להרחיק מתודעתם את כמויות הסבל והצער, שסובלים מייסורים לנוכח מה שמתרחש בווייטנאם, יוצרים יחד שותפות גדולה שחיה במצב של בעתה.

אנחנו הורגים את הווייטנאמיים כי אנחנו חושדים בסינים. המטרה היא להרוג את ה"ווייטקונג" החמקמק, אך כדי להגיע לחייל אחד, אנו עלולים להידרש להביא לכיליון של כפר שלם, לחייהם של אזרחים, גברים, נשים וילדים.

האין זו אמת שהקומוניסטים הם קודם כל בני אדם כמונו, ורק אחר כך אויבים? מבחינה פוליטית, מושג האויב הולך ומתיישן; האויב של אתמול הוא בן-הברית של היום. אך מבחינה דתית, מושג האויב ממלא אותנו בחרדה.[7]

באבסורד של המלחמה הזו כולם מודים בשתיקה. הנוכחות שלנו בווייטנאם הפכה לסיוט לאומי, הפעולות שלנו נכפות עלינו, אנחנו לא אוהבים את מה שאנחנו עושים; אנחנו עושים את מה שאנחנו שונאים לעשות. וכי זו הדרך להביא דמוקרטיה לווייטנאם: עוד חומרי נפץ, עוד הרס, עוד בני אדם שהופכים לנכים וליתומים, שנהרגים? האין זה ברור שניצחון צבאי בווייטנאם יהיה תבוסה מוסרית טרגית? שניצחון צבאי יהיה אסון אנושי?

הבחירה ברורה. או שנחליט לטובת הסלמה נוספת שתוביל למלחמת עולם, או לטובת התנתקות הדרגתית שתלוּוה במשא ומתן. סירוב לצאת למסלול של טבח בלתי מוגבל רק יתרום לכבודה של אמריקה. האם נסיגת צרפת מאלג'יריה, שבה מעורבותה הייתה חשובה יותר לאין ערוך, לא הוסיפה לתפארתה של צרפת? האם האיפוק העצמי של הנשיא קנדי במהלך אירוע המשלחת הכושלת למפרץ החזירים בקובה הכתימה באיזשהו אופן את יוקרתה של אמריקה? וכי אין זו המדיניות המוצהרת של ארצות הברית לעמוד על כך שיש אלטרנטיבה למלחמה?

אנו מודעים לחלוטין למחויבות המוסרית של אמריקה להעניק סיוע לממשלים דמוקרטיים בכל רחבי העולם כאשר הם מאוימים או מותקפים על ידי עריצים ודיקטטורים. עם זאת, איננו נלחמים בווייטנאם כבעלי ברית של ממשלה דמוקרטית שנבחרה באופן חופשי, אלא כעמיתים למסע של אנטי-קומוניסטים, כשכירים ללא תשלום של אוליגרכיה צבאית רודנית. וכי זהו הייעוד צעירינו – לשרת כשכירי חרב בשירותן של חונטות צבאיות בכל העולם?

הטעות הגדולה שלנו היא העובדה שהסיוע והמעורבות שלנו הם מבצע בין-ממשלתי. אנו מונעים על ידי הנטייה שלנו לחשוד בשינוי חברתי, ועל ידי הנטייה שלנו למדוד את ערכיהם של עמים אחרים בהתאם לסטנדרטים שלנו, ולכן אין לנו תקשורת עם תושבי וייטנאם, ואף לא ביקשנו לחוש קשורים למצבם, ולהבנה הפוליטית שלהם. אנחנו במגע עם דיקטטורה צבאית, ומתעלמים מהעם. אנו רואים את מבנה הסמכות, ומתעלמים מבני האדם.

איננו מקשיבים לקול של הווייטנאמיים, והננו בורים ביחס לדרך החשיבה, המסורות וסולם הערכים שלהם. הכישלון שלנו לשכנע אותם שמטרתנו היא להציל את חירותם, להבטיח את רווחתם, אינו בהכרח סימן לכך שהם שוטים.

וייטנאם היא מדינה שבמשך עשורים רבים הייתה קורבן לדמורליזציה קולוניאלית. העוול, העוני, והניצול שוררים. שינוי מהפכני הוא הכרח מוסרי.

 

וחשדת לרעך כמוך?

כיוון שממשלת דרום וייטנאם מושחתת, ורוב העם חש כלפיה חוסר אמון וניכור, הסיוע שלנו לא מצליח להגיע לפלאחים. אנו הולכים בדרכה של האוליגרכיה הרודנית בטענה שניתן לעצור את מהפכה חברתית על ידי פעולה צבאית. ההזדהות של אמריקה עם החונטות הווייטנאמיות לא רק מסכלת כל מאמץ להביא סיוע לפלאחים חסרי הכל; היא גם מכתימה את דמותנו בעיניהם.

האם כוח חיצוני יכול להצליח להחזיר אל משפחת העמים קהילה סוררת ומורה כמו ה"החזית הלאומית לשחרור דרום וייטנאם" באמצעות אש וחרב? אבן הנגף העיקרית בדרכם של המאמצים האלה היא חוסר האמון של יריבינו ברצוננו לשלום. האווירה משני הצדדים נגועה בחשדנות. נראה שכלל הזהב הוא "וחשדת לרעך כמוך".

אכן, איך יכול להיות אמון ברצוננו לשלום, אם הקריאה למשא ומתן מלווה בעקביות בהסלמה נוספת? וכך, במקום משא ומתן, יש לנו הסלמה גדולה יותר. האנקה מעמיקה, שדה הקרב בוער, זעקת הבכי לא שוככת. כל אקט של הסלמה מביא להחמרה נוספת.

שכן על פסגת הזוועה נערמות זוועות. אנו נמצאים בסכנה להיסחף – בניגוד לרצוננו, למרות שיקול דעתנו – על ידי זרם שוטף, אדיר ובלתי נשלט, שלעולם אינו חש בשפל הנסוג אלא ממשיך, הודות לקצב אלים יותר, הודות לנחשול רחב עוד יותר.[8]

מלחמה נוטה להפוך לתכלית של עצמה. כוח נטול רסן ממשיך במומנטום שלו, שובר כל מגבלה, ומגיע לעוצמות שכבר לא ניתן לשלוט בהן. האמון שלנו קרס, הן ביחס לכנותו של הממשל והן ביחס למדיניות שהוא נוקט בווייטנאם, והכבוד של העולם לדמוקרטיה האמריקנית התערער באופן עמוק. דמותה של אמריקה מעוותת בצורה טרגית.

 

האידיאליסט מביט אל הקרמלין, לא אל הבית הלבן

במשך שנים רבות העולם נשא את עיניו אל וושינגטון, מתוך אמון שהבית הלבן, שרוחה של אמריקה, מגנים על השלום. וכי עיני העולם צריכות להיות מופנות למוסקבה, בתקווה שהקרמלין ישתמש בהשפעתו כדי להביא שלום בווייטנאם?

מהו הדבר שעשוי להציל אותנו, שעשוי לאחד את בני האדם בכל העולם? התשובה היא: שאט הנפש מהזוועות, סירוב המצפון להתאים את עצמו ליהירותו של הכוח הצבאי. אכן, כוחו של המצפון האנושי הוא שעצר בעשרים השנים האחרונות את השימוש בפצצות מימן.[9] ועם זאת, כוחו של המצפון קלוש ופגיע ביותר. מעמדו עובר טלטלות עמוקות. אנו מאותגרים לעתים קרובות מדי, ובאופן קיצוני מדי, מכדי שנהיה מסוגלים להגיב בצורה הולמת.

אולם, כניעת המצפון הורסת תחילה את שיווי המשקל של הקיום האנושי ולאחר מכן את הקיום עצמו. בעבר, מלחמה נחשבה ככלי של המדיניות. כיום המדיניות נמצאת בתהליך של הפיכתה לכלי של הטכנולוגיה הצבאית. כמה זמן עוד ניתן יהיה למנוע מלחמות כוללות?

מיליטריזם הוא פריצות, הוא תאוותני ומסוכן: תחילה סולדים ממנו, אחר כך מתענגים עליו. הריהו כדברי הנביא: "כִּי רוּחַ זְנוּנִים בְּקִרְבָּם וְאֶת ה' לֹא יָדָעוּ" (הושע ה, ד). או במילותיו של פרנקלין: "לשמשון הגיבור, עם כל גופו החזק, היה ראש חלש, אחרת לא היה מניח אותו בחיקה של זונה".[10]

האם המצפון שלנו הפך למאובן? שמא כל החמלה נגוזה? אִם החמלה, אמה הורתה של האנושיות, עדיין חיה כדרישה, איך אנחנו יכולים לומר "כן" לכך שאנו מביאים ייסורים על אותה אומה מעונה?

זוהי מלחמה שלעולם לא נוכל לנצח. אכן, הנשק הטוב ביותר שלנו עלול בהחלט להרוס את הערים והכפרים, את הכוחות הלוחמים ואת הכפריים התומכים בהם. ואולם, מה יותיר אחריו הצבא שלנו? קברים, דמעות, הרס, מרירות, ותמריצים עצומים לשנאה ולזעם.

העולם אינו אותו דבר מאז אושוויץ והירושימה. ההחלטות שאנו מקבלים, הערכים שאנו מלמדים, צריכים עיון לא רק באולמות הלימוד אלא גם בנוכחות אסירי מחנות ההשמדה, ולנוכח פטריית הפיצוץ הגרעיני.

המתפללים רועדים כשהם מבינים איזו טלטלה מחוללות החובות של דתות המערב. מִשכּנו את נשמותינו ולווינו כל כך הרבה חסד, סבלנות וסלחנות. הבטחנו צדקה, אהבה, הדרכה ודרך לגאולה, ועתה ניצב לפנינו האתגר לקיים את ההבטחה, לכבד את ההתחייבות. כיצד נמנע פשיטת רגל בנוכחות אלוהים ואדם?

נכנסנו להרפתקה הזו בהנחה שמי שלא מסכים איתנו מהווה איום עלינו; בהנחה שמה שטוב לאמריקה טוב לווייטנאם; ש"עדיף להיות מת, מאשר אדום [קומוניסט]"; שהקומוניזם הוא הסכנה היחידה, הרוע היחיד שכולם מוכרחים להילחם בו. האם עלינו להיצמד בגאווה לטעות הראשונה שלנו? האם אמריקנים ווייטנאמיים חייבים למות כדי לכבד החלטה שקרית?

אמריקה נפלה שבי בקסמי עוצמתה שלה. אין נתעבת משחצנותה של התודעה הצבאית. מכל המכות שבהן מקולל העולם, מכל נגע ומחלה, המיליטריזם היא המכה הגרועה ביותר: ההנחה שמלחמה היא תשובה לבעיות אנוש, לייסורי אנוש. חיות פרא רבות קיימות בלב האדם, אך החייתית מכולן היא אכזריותו של הנשק. אף מלחמה אינה נותרת בגבולותיה; דרכה במורד, ותלולה היא. זרענו רוח, ועתה אנו קוצרים סופה.[11]

השאלה המופנית לכל אחד מאיתנו באופן אישי ובאופן ציבורי היא זו: מה עליי לעשות כדי לעצור את ההרג והקטל בווייטנאם? שאלה דחופה זו היא הניצבת לפתח כולנו ברגע זה, היא המאתגרת את היושרה שלנו באותה מידה, את זכותנו לקרוא בשמו של אלוהים, שהוא אבי  הווייטנאמיים והאמריקנים כאחד.

ההחלטה להשתמש בכוח צבאי הייתה כישלון של מדינאות, כשל של תעוזה, ונסיגה מוסרית. יש אומרים שקשה להנמיך עצימות עכשיו. אך אסור לשכוח שהמשך המלחמה יקשה עוד יותר על מצבנו. זכרו את המחיר שאנו משלמים כאשר הגאווה הצבאית נפגעת. חרגנו מעבר למדיניות של "הליכה על סף תהום". האם אנו נכונים לרדת לתהום? המלחמה חדלה להיות פעולה אנושית המתבצעת באומץ וברצון. המלחמה כיום היא תהליך בלתי-אישי, מלאכת מכונה. היא מתחילה כחושך בתודעה, ומתפשטת כמגיפה רוחנית, המזהמת את יכולת ההחלטה.

יש שפע של נשק, ומחסור בחמלה. כלי הנשק אבסולוטיים, אמינים, אינם טועים לעולם, בעוד שהבנת אנוש יחסית היא, מהססת, פתוחה לשאלות. אז אנחנו שמים את מבטחנו במה שכלי הנשק יעשו. מי שקובע את הסטנדרטים וההנחיות כבר אינו האדם. כוח צבאי עצום נוטה לטפח את תחושת הבלתי-מנוצח ולהחליש את כוחה העדין של יכולת ההבחנה הפוליטית והמוסרית. החלטות מתקבלות במונחים של מפלצתיות. מדינאים נכנעים לריבונות המחשבים. המנוע מניע את הנהג. פרנקנשטיין כאן.

 

חוכמה רשמית מול בורות עממית

מחלקת המדינה והפנטגון מתנהגים כאילו הייתה חלוקה של תכונות: שיקול דעת שלעולם אינו עלול לטעות – ברשות המדינה והפנטגון; בורות ורגשנות – בכל מקום אחר.

כלפי אלו מאיתנו החולקים על המדיניות האמריקנית בעניין וייטנאם, טוענת מחלקת המדינה כי מאחר שאין ברשותנו את כל העובדות, אין ביכולתנו להעריך את המצב. ואולם, חלקנו תוהים האם מחלקת המדינה לבדה שולטת במונופול של חוכמה וחזון. האין זה ייתכן שראשם של המעורבים במדיניות מסוימת מתמכר אליה, וכמעט שאינו מסוגל לבצע הערכה-מחודשת מייסרת, שעשויה להוכיח עד כמה שגויות ההנחות?

יש קהילה גדולה של אכפתיות לווייטנאם, שהיא גם קהילה של אכפתיות בנוגע ללקות האכפתיות שלנו. בווייטנאם בני אדם מתים, בזמן שאנו נושאים נאומים. בווייטנאם בני אדם מדממים, בזמן שכל מה שאנו עושים זה לשלוח מברקים לוושינגטון. הצלחנו להשיג תמונות של הירח, אך אין לנו שום תמונה של ייסורי הווייטנאמיים, שום תמונה של ייסוריהם הרוחניים של מיליוני אמריקנים שמזועזעים ממה שנעשה בשמם.

האחריות היא מהות היותך אדם, המהות של being human,[12] ורבים מאיתנו סובלים משבר אחריות חמור. כאשר אנו נחרדים מזוועותיה של המלחמה הזו, אנו גם נבהלים מחוסר היעילות של המחאות שלנו, מחולשת ההתנגדות שלנו. האם עשינו כמיטב יכולתנו להביע את ייסורינו? האם עוצמת זעקתנו בשער תואמת את גודל השערורייה?

זוהי שעה ייחודית בהיסטוריה האנושית. בכוחנו להחליט אם המלחמה הזו היא הקדמה לאבדון, תחילת הסוף, או הקדמה ליצירת תקדים של פתרון משבר מורכב ביותר באמצעות נטישת סיסמאות וקלישאות.

"אין אלטרנטיבה", אומרים לנו. ואולם, האם באמת מיצינו את כל האפשרויות של משא ומתן? האם מצב האנושות כה מוצף בטירוף עד שכל הרציונליות נעלמה, ומלחמה נותרה כדרך היחידה? האם זה באמת כל כך פשוט? האם אנו האמריקנים כולנו חפים מפשע, צדיקים, מלאי "חסד מושיע", בעוד שאויבינו כולם מושחתים, רשעים, חסרי רגישות לזכויות אדם?

לא תמיד התנגשות בין מדינות נובעת מקונפליקט בין אינטרסים חיוניים. לעתים קרובות היא נובעת מהנטייה להעצמה-עצמית, הטבועה במפלצתיות של הכוח.

 

הבלתי מתקבל על הדעת אינו בלתי נמנע

גרועה ממלחמה היא האמונה שמלחמה היא בלתי נמנעת. אין דבר כזה "מלחמה בלתי נמנעת".[13] ובוודאי שהמלחמה בווייטנאם לא הייתה בלתי נמנעת. היא התרחשה ככשל של חזון, כתוצאה של קלישאות פוליטיות, של חשיבה לפי אנלוגיות, של השוואות שגויות, של עיוורון לייחודיות של קונסטלציה יוצאת דופן. המלחמה הזו לא תסתיים באמצעות הטלת פצצות גדולות ואיכותיות יותר, באמצעות הגברה של אכזריות ושל שימוש חסר רחמים בכוח. וייטנאם היא בראש ובראשונה בעיה אנושית, מצב חירום אנושי, ייסורי אנוש. אין פתרונות צבאיים לבעיות אנושיות; אלימות ושפיכות דמים אינם תשובה לייסורי אנוש.

אנו חשים חרדה עקב מדיניות שממשיכה להיות דוגמטית, נטולת גמישות. שורש הטרגדיה נעוץ בשילוב בין כוח גלובלי לפילוסופיה פרובינציאלית, בין כלי הנשק היעילים ביותר לרעיונות בנליים. אנו נקראים לחשיבה חדשה, להסכמים חדשים. עלינו להתייעץ עם מנהיגים שאינם מעורבים ישירות במבצעים הנוכחיים.

לא בְחַיִל ולא באלימות נתגבר על המשבר בווייטנאם, לא בסיוע חומרי בלבד יתרפא הסבל, כי אם ברוחו של העם הווייטנאמי. למרבה המזל, התעוררות של תודעה לאומית לוותה גם בהתעוררות דתית בודהיסטית. הבודהיזם בווייטנאם מתעורר בחיוניות חדשה, באומץ חדש, והופך בדרך היצירתית והמדהימה ביותר, ל"בודהיזם מעורב", כפי שהוכח במעורבות הגוברת של הנזירים בחיי היומיום של העם. אנו עומדים על כך שיש אלטרנטיבה למלחמה בווייטנאם. סיוע והבנה הם המנחים את האלטרנטיבה. מלחמה לא תתקן, היא רק תגביר את הזוועות, היא רק תעצים את האכזריות. האלטרנטיבה היא הבנה וחמלה.[14]

הבה נפעל שהנוכחות האמריקנית בווייטנאם תהא נוכחות של הבנה וחמלה. יכולת המלחמה של אמריקה גדולה, אך יכולת השלום של אמריקה גדולה יותר. לו יהי מאמץ לשלום יחד עם מאמץ עז לידידות – למען וייטנאם. מלחמה מודרנית היא פעולה מכנית. אך שלום הוא מאמץ אישי, הוא דורש מחויבות עמוקה, חזון איתן וכן, חוכמה וסבלנות, מפגש פנים אל פנים כבני אנוש, גמישות ולא דוגמטיות.

 

הבה נעשה מחוות של רצון טוב

בשם קרבת המשפחה של היותנו אנושיים, העם האמריקני פוגש את העם הווייטנאמי פנים אל פנים. רק לבני אדם מעטים יש לב אבן. ואפילו אבן אפשר לנקוב בסבלנות ובחמלה. הבה ניצור אקלים של פיוס. הפחתת האלימות והמתח, ומחוות של רצון טוב הם תנאים הכרחיים למשא ומתן. איננו רוצים ניצחון ואיננו רוצים תבוסה. המטרה שלנו היא לאפשר לאנשי דרום וייטנאם לגלות את עצמם כעם בן-חורין ועצמאי.

היוזמה לשלום חייבת לבוא מהחזקים, מעמדת כוח, מתוך עמדת עוצמתה של הידידות. כולנו נצטרך לאזור את כוחותינו, לקרוע את גידינו,[15] לאמץ את מוחותינו ולהתאמץ בחשיבתנו, לטפח הבנה, לפתוח את לבנו ולהיפגש עם כל הווייטנאמיים, מהצפון ומהדרום כאחד.

זהו צו השעה: לא לשקוט ולא לנוח! עלינו לסלק את רעיונותינו המופרכים, את תפיסותינו הכוללניות, את דעותינו הקדומות, ואת תיאורינו המוגזמים – שמרבים מדון תמידי ואת אמצעי הזהירות הנובעים ממנו – עד שנצליח להגיע לתושבי וייטנאם כאחים.

יש עדיין זמן למחוק מהראש מחשבות-איוולת ישנות, יש עדיין זמן לתור אחר פיוס כן. בעוד כמה חודשים מהיום זה עלול להיות מאוחר מדי; בעוד כמה חודשים מהיום, האיוולת שלנו עלולה להיות מעבר לתיקון, חטא שמעבר לתשובה.

אל לו לאדם להחליט מי יחיה ומי ימות, מי יהרוג ומי יזעק באילמות. הלוואי שאף אחד לא ינצח במלחמה הזו; הלוואי שכל הצדדים יזכו בזכות לחיות בשלום.

 

[1] המאמר פורסם במקור בתור: The Moral Outrage of Vietnam", Fellowship (September 1966), pp. 24–26 . הוא פורסם מחדש עם שינויים קלים, וביחד עם מאמר נוסף של השל, בספר: Robert McAfee Brown, Abraham J. Heschel, Michael Novak, Vietnam: Crisis of Conscience, pp. 48–61, New York: Association Press, Behrman House, Herder and Herder, 1967. התרגום משקף העדפת הנוסח המקורי, בשילוב חלק מתוספות הגרסה המאוחרת. כל הזכויות שמורות לפרופ' שושנה השל, דרמות' קולג', ואני מודה לה מאוד על אישורה לפרסום התרגום. תודתי נתונה למשתתפי שיעוריי במכון שכטר ובישיבת מחניים, על הערותיהם לשיפור התרגום.

[2] חומר נפץ כימי שפותח בארה"ב.

[3] ייתכן שהשל התכוון לרמוז ל"יש לי חלום", נאומו של קינג שסימל את הצלחת המאבק הדמוקרטי למען זכויות השחורים בארצות הברית, כאשר באותה עת בדיוק כשלה ארצות הברית במלחמת וייטנאם. בגרסה המאוחרת הוחלפה המילה "חלום" במילה "אשליה", שהובאה כאן לצדה.

[4] על פי הגותו של השל, אמונה באל אחד מתרחשת כעמידה לפני נקודת מבטו של הורה אכפתי, המייחל לסולידריות בין כל ילדיו: "אלוהים הוא ייחוסו המשפחתי של כל אדם. או שאלוהים הוא האב של כל אדם או של אף אדם. צלם אלוהים קיים בכל אדם או באף אדם" (אלוהים מאמין באדם, עמ' 40).

[5] הכינוי שניתן בארצות הברית לארגון "החזית הלאומית לשחרור דרום וייטנאם", שהוביל מלחמת גרילה באמצעות היטמעות באוכלוסייה האזרחית, ומשמעותו בווייטנאמית "קומוניסטים וייטנאמיים".

[6] נראה שהשל רומז כאן להתבטאותו המפורסמת של הנשיא קנדי, "אני ברלינאי" (בגרמנית), בנאום שנשא במערב ברלין, ביוני 1963. בגרסה המאוחרת הושמטו שתי המילים האלה (וכן להלן).

[7] כך כתב השל בספרו הנביאים (שאני עמל על תרגומו בימים אלו): "'בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יִשְׂרָאֵל שְׁלִישִׁיָּה לְמִצְרַיִם וּלְאַשּׁוּר, בְּרָכָה בְּקֶרֶב הָאָרֶץ. אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ ה' צְבָאוֹת לֵאמֹר: בָּרוּךְ עַמִּי מִצְרַיִם, וּמַעֲשֵׂה יָדַי אַשּׁוּר, וְנַחֲלָתִי יִשְׂרָאֵל' (ישעיהו יט, כד­­–כה). מצרים ואשור לכודות היו במלחמות קטלניות. אף ששנאו זו את זו, היו שתיהן אויבות של ישראל… כיצד הנביא ישעיהו – בן לעם המוקיר את הזכות להיקרא על ידי אלוהים, 'עמי, מעשה ידיי' – מרגיש ביחס לאשור ולמצרים? אלוהי ישראל הוא גם אלוהי אויביה… האיבה בין העמים תיהפך לחברות. הם יחיו יחדיו כשהם יעבדו את אלוהים יחדיו".

[8] השל עורך כאן פרפרזה לשורה מהמחזה "אותלו" של שייקספיר, מערכה 3, תמונה 3.

[9] בגרסה המאוחרת השל הוסיף במסגרת כמה פסקאות שלא תורגמו כאן את המילים הבאות: "הבעיה הציבורית מספר אחת היא פצצת האטום… הפחד ממלחמה גרעינית הוא שאיחד את בני האדם בכל רחבי העולם… הבה נקווה שכיבוש הפחד ומחיקת הסבל יאחדו אותנו מחר".

[10] השל מצטט כאן מספרו של בנימין פרנקלין, האלמנך של ריצ'רד המסכן, סעיף 439.

[11] על פי הושע ח, ז.

[12] בספרו מיהו האדם?, שפורסם באותה שנה (ותורגם לאחרונה לעברית), הנגיד השל בין human being ל-being human.

[13] פחות משנה לאחר מכן, זמן קצר לאחר מלחמת ששת הימים, בנאום בעברית במכללת בית ברל, תמך השל בזכותה של ישראל להגן על עצמה בכמה נימוקים: "א. המאורעות המתרחשים בכמה זירות פוליטיות נראים בעיני הרבה בני אדם באספקלריה של היחסיות. האמת נעדרת, וסר מרע משתולל… במשבר זה עמדו בני אדם לפני עניין בהיר וברור: סכנה לקיום עם ומדינה. רבים נגד מעטים, זדים נגד ישרים. לא היה צל של ספק שמדינת ישראל רוצה בשלום, והערבים קידשו עליה מלחמה. הצדק נראה בעליל, ללא ספק וללא טשטוש, והצדק הוא שהסעיר את הרוחות… ב. אושוויץ היא בעורקנו. הלב רועד, צועק בלחש. אנחנו הדור שהיה עד לשואה לא ישנס מתניו בקום עלינו צר ואויב המבקש לעקור את הכל? ג. רגש הגאון על מה שהושג במדינת ישראל, על יצירת חברה המבוססת על חירות דמוקרטית, שוויון וצדק" (אלוהים מאמין באדם, עמ' 76-75).

[14] באותן שנים השל היה מעורבות עמוקות בשיח בין-דתי – בייחוד סביב וועידת הוותיקן השנייה שהובילה לשינוי גישתה האנטישמי של הנצרות – והאמין ששיח בין-דתי הוא המפתח לשלום אמת. כך כתב גם ביחס לישראל לאחר מלחמת ששת הימים: "הדרך העולה מתוך האפילה היא שלום בין אחים, אכפתיות לזולת. אכפתיות לאחינו בלהט, בפועל, היא דרך של עבודת ה', דרך של אהבת ה'… לדעת התנ"ך, תהו ובהו בא לעולם בשל קונפליקט השנאה בין אחים, בשל שנאת אחים: האיבה בין קין להבל, המתח בין ישמעאל ליצחק, בין עשו ליעקב… 'ואם נחרבנו ונחרב העולם עמנו על ידי שנאת חינם, נשוב להיבנות והעולם עמנו יבנה על ידי אהבת חינם' (הראי"ה קוק)… תקוותנו העזה ותפילתנו הן כי בקרוב תבוא השעה לדיאלוג פתוח בין ישראל לערבים כי להגיע לידי התפייסות ולבוא בברית אחים… האלימות דוחה בעיות, היא לא פותרת אותן… מעין של הארה דתית עמוקה נפתח בלבבות שלנו… אנו מאמינים כי ההיסטוריה אינה מבוי סתום, ותמיד נמצא מוצא מאיוולת ומחטא. מעל אפלת החוויה מרחף חזון של יום חדש" (ישראל: הווה ונצח, עמ' 222-216, בתיקוני תרגום).

[15] ביטוי של שייקספיר, מתוך המחזה "הסופה", מערכה שלישית, תמונה ראשונה.

הוספת תגובה
חיפוש
עיקבו אחרי מכון הרטמן
הרשמו לניוזלטר של מכון הרטמן

SEND BY EMAIL

The End of Policy Substance in Israel Politics