שוו בנפשכם שממשלת ישראל תחליט להשמיד את חיזבאללה, ולא להסתפק בהחלשתו כדי שיימנע ממלחמה בעתיד הנראה לעין, ולא לבצר פערי כוחות שיהפכו כל מתקפה מצדו להימור מסוכן. דמיינו את ישראל פועלת בלבנון להשגת ניצחון מוחלט גם במחיר השטחת ביירות. דמיינו שמטרת המלחמה נגד איראן לא היתה הסרת האיום הגרעיני והבליסטי והרתעתה, אלא חיסול המשטר, גם אם נדרש לשם כך בליץ אווירי מתמשך על טהראן. יהיו שיאמרו: פעולות אלה הכרחיות ולפיכך מוצדקות. זו טעות: ההצדקה היחידה למלחמה היא הגנה עצמית.

אמנם עקרונית, מלחמה שמטרתה חלוקה הוגנת יותר של משאבים חיוניים או של טריטוריות, או החלפת משטר רצחני, עשויה לכאורה, להיות צודקת. אך מלחמות "צודקות" מעין אלה אסורות לפי אמנת האו"ם, המבטאת השקפה שלפיה עדיף לדבוק בשלום ובדיפלומטיה, גם כשהשלום לא ממש צודק. מדינות התחייבו לפתור סכסוכים בדרכים דיפלומטיות, ולא בכוח.
ההיגיון ה"חוזי" ביסוד האמנה ברור: מלחמות צודקות עלולות בקלות להפוך לנפשעות. מלחמה שהתחילה כמלחמת מגן עלולה להתחלף במהירות בהרס בלתי נשלט ונקמה באזרחים. לכן, מגילת האו"ם מגנה ומגדירה כפשע נגד השלום כל הפרה של ריבונות ושלמות טריטוריאלית של מדינה אחרת, גם אם מדובר במדינה לא לגיטימית, וגם אם נניח שמטרת התוקפן היא חלוקה צודקת יותר של שטחים ומשאבים וענישה של משטר אלים.

האיסור המשפטי על שימוש בכוח הוא אמצעי להתמודד עם הדינמיקה הטראגית של האלימות. כשכוח צבאי הופך כלי לפתרון סכסוכים — גם הכוונות הטובות ביותר עלולות להוביל להרס חסר הבחנה. המלחמה בעזה, שבשלב מסוים מטרתה הוגדרה כניצחון מוחלט והפכה למסע של הרס ונקמה היא דוגמה לתהליך כזה.

אנו סבורים ש"ניצחון מוחלט" הוא מטרה נפשעת. ניצחון מוחלט על מה שנחשב כרוע שורשי ויסודי אינו אפשרי. כבר המקרא מעיד על כך. האל רוצה להתמודד עם הרוע המוחלט באמצעות המבול: "ותמלא הארץ חמס… כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ" (בראשית ו', י"א־י"ב). אבל דווקא לאחר ההשמדה המוחלטת האל מתחייב להימנע מניצחון מוחלט: "כי יצר לב האדם רע מנעריו" (בראשית ח', כ"א). בני אדם נוטים לרוע, שהוא יסוד של קבע בנפשם. אבל מעובדה זו לא נובעת המסקנה שמאבק ברוע ייעשה על ידי ניצחון מוחלט, המעצים את הרוע האנושי. המאבק ברוע הוא סיזיפי, תוך צעידה איטית אל הטוב שמעבר לו. ותוך הכרה ברורה כי רוע הוא אפשרות אנושית קיימת ותמיד מאיימת.

לפי המשפט הבינלאומי, העילה הצודקת היחידה לפתיחה במלחמה היא איום ממשי ומיידי על החיים, על הגבולות ועל הריבונות. ב–7 באוקטובר היה איום כזה. מתקפת חמאס היתה אכזרית מאין כמוה ואיימה על הקיום של כולנו. זה חייב תגובה חריפה. מטרות המלחמה הצודקת שישראל ניהלה היו הסרת האיום, הרחקת כל סכנה נראית לעין והרתעה באמצעות פערי כוחות ניכרים. זאת, לא כדי "למחוק את עזה", או כדי "לסיים עם חמאס אחת ולתמיד", או כדי להבטיח שהאויב לא יוכל שוב להוות איום בעתיד הרחוק. המטרה הצודקת היתה הגנה מפני חמאס ולא השמדתו. אלא שבשלב מסוים הממשלה החליטה "לעקור את הרוע", והתוצאות החמורות לא איחרו להגיע: פגיעה בחטופינו, פגיעה לא מידתית בחיי חיילינו ופגיעה המונית בחפים מפשע בעזה.

פירוק חמאס מנשקו הוא מטרה צודקת. החלפת המשטר בעזה היא שאיפה ראויה, אך יש לעשות זאת בדרכים דיפלומטיות, ולא במלחמה שמשמעותה הרס טוטאלי של עזה. היום, כמעט שנתיים מתחילת המלחמה, חמאס נחלש. עזה הרוסה. מאות אלפי עזתים חיים בלי מים, בלי אוכל, בלי קורת גג. החטופים נמקים במנהרות וחייהם תלויים מנגד, ואזרחי ישראל, אלה המתייצבים לשירות, הפכו כלים שמישים למטרות אסורות.

צריך להניח שצה"ל הפיק לקחים ויֵדע לעבות את המערך ההגנתי שלו כדי למנוע מתקפה נוספת של חמאס. הנחת יסוד זו חייבת להיות הבסיס הקובע את גבולות ההיתר של המלחמה. אסור להניח כי בלא השמדת חמאס וניצחון מוחלט עליו ניקלע מחדש לאירוע כמו ב–7 באוקטובר. מי שמניח שהעבר יחזור על עצמו בעתיד מסתלק מאחריותו להגן על אזרחי המדינה. העתיד פתוח ומחייב את המדינה לפעול כנדרש. מי שאינו מכיר בכך מזמין שוב את אירועי 7 באוקטובר. מטרותיה הצודקות של המלחמה, הסרת האיום המיידי והעתידי וביצור של פערי כוחות עצומים בין צה"ל לחמאס, הושגו. אבל הממשלה לא מחפשת ביטחון. היא מחפשת השפלה של האויב, נקמה בו, ומעל לכל שרידות פוליטית. כך נרמסים חיי אדם, וגם חיי האזרחים נהפכים לעפר ואפר.

• פורסם לראשונה ב"הארץ"