האם ישראל נלחמת בצורה מוסרית? זו השאלה שד"ר משואה שגיב, עמיתת מחקר במכון הרטמן, דנה בה עם ד"ר רונן שובל במסגרת הפודקאסט "על המשמעות". השניים ערכו דיון נוקב על גבולות המוסר, משמעות המושג "צלם אנוש" והמתח שבין ניצחון בשדה הקרב לשמירה על הנפש.
ד"ר שגיב הציבה בשיחה תמרור אזהרה מפני השחיקה המוסרית של החברה הישראלית בעקבות המלחמה. לטענתה, גם כאשר נלחמים מול אויב אכזר, אסור לנו לשכוח שבקרבו ישנו גם קהל שהוא אכן בלתי מעורב, בהם נשים ילדים קשישים, ואפילו מתנגדים למשטר. אלו אינם מחבלים ואין להתייחס אליהם ככאלה.
שגיב הדגישה כי הכרה באנושיות של הצד שכנגד היא חלק מהזהות ומהמחויבות היהודית שלנו, הרואה כל אדם כנברא ב"צלם אלוהים". בהמשך גם יצאה בתוקף נגד תופעות של "חדוות הרס", שמחה לאיד ודה-הומניזציה, שלדבריה משחיתות קודם כל אותנו. אך לצד כל זאת הבהירה: כנגד מחבל או מי שלוקח חלק פעיל במאבק –לא רק שאפשר להשתמש בכוח נגדו, אלא אף חובה לעשות כן.
מנגד, ד"ר שובל ביקר בחריפות את הגישה המערבית וטען שיש כשל פילוסופי עמוק בליברליזם. לדידו, אי אפשר "להפשיט" בני אדם מההקשר הלאומי והתרבותי שלהם רק כדי למצוא בהם איזה "אדם מופשט" נטול זהות. לדבריו, מוסר המנותק מהקשר הוא שגוי מיסודו – קל וחומר מול אויב שהוציא את עצמו ממשפחת האדם בשבעה באוקטובר.
הדיון בין השניים לא נשאר רק ברובד הפילוסופי, אלא נוגע בעצבים החשופים ביותר של הלחימה בעזה ומזמין את המאזין לשאול את עצמו מהו המחיר הערכי של המלחמה.
