ארבע פרשות הוקדשו בספר שמות לבניין המשכן, תרומה, תצווה, ויקהל ופקודי. בכל אלה יש פירוט של החפצים – הכלים, בגדי הכוהנים והמשכן עצמו, של הפעולות – הפועל 'עשה' חוזר ונשנה שוב ושוב, ושל התודעה המכוננת את המעשים. נתבונן בתודעה מכוננת המעשים, ונגלה בה שהחוזר והנשנה בה הוא ה'לב'. אביא כאן את סדרת המופעים מפרשות השבוע 'ויקהל פקודי', אך הדבר נכון גם לשתי פרשיות המשכן הקודמות – 'תרומה' ו'תצווה'.
הלב חוזר ופועם, כפעמות נושא מוסיקלי החוזרות על עצמן שוב ושוב במהלך המנגינה. הלב קשור באופן כל שהוא אל הרוח, וכן אל הישות המופשטת – החכמה – כשהוא יוצר איתה את המופע המורכב: חכמת הלב.
מה פשרו של הלב הזה? מה הוא מסמן? שני הוגים יהודים גדולים נתנו את ליבם אל ה'לב', אל מכלול מופעיו ופשריו ולאו דווקא בהקשר של פרשיותנו. האחד הוא רבי יהודה הלוי, והשני – רבי משה בן מימון, הרמב"ם.
הרמב"ם פותח את ספרו 'מורה נבוכים', במילון שבעזרתו הוא קורא לקורא לקרוא מחדש את התנ"ך. המילון של הרמב"ם הוא מילון ייחודי לו, לא כל הקוראים הפרשנים וההוגים מסכימים עמו על פשריו. את פרק ל"א בחלק הראשון של המורה, מקדיש הרמב"ם לפשר המושג 'לב':
לב הוא שם משתתף. הוא שם ללב, האיבר אשר בו עקרון החיים של כל בעל לב…ומכיוון שאיבר זה הוא באמצע הגוף, הושאל לאמצע של כל דבר… כמו כן הוא שם למחשבה… לב הוא גם שם לדעה… לב הוא גם שם לרצון… לב הוא גם שם לשכל… על פי משמעות זו הושאל לאל בכל מקום, כלומר בהיותו מורה על השכל, למעט חריגים, שכן יש שהוא מורה בו על הרצון… דבריו 'ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך' פירושם לדעתי 'בכל כוחות לבבך' דהיינו כוחות הגוף כולם, כי הלב התחלה ועיקרון לכל, המטרה היא שתעשה את השגתו לתכלית כל מעשיך כולם.
הוראתו הראשונה של המושג היא על האיבר האמצעי, הוראתו השניה היא על המחשבה, הדעה והשכל. יש גם הוראה שלישית אך היא משנית, על הרצון. נמצאו שתי הוראות מרכזיות, הגוף והתבונה. היחס ביניהן בא לידי ביטוי בפרשנות ל'בכל לבבך', אימוץ כל כוחות הגוף כאמצעי, כשהתכלית היא ההשגה השכלית.
רבי יהודה הלוי קרוב לשדה הפשרים של הרמב"ם, ובכל זאת הוא נבדל ושונה ממנו. רבי יהודה הלוי נעזר בלב בכדי להסביר את מקומו המיוחד של עם ישראל בין העמים:
כי ישראל באומות הם בבחינת הלב באברים, שהוא כבד חולאים מכולם ורב בריאות מכולם.
בהמשך מסביר רבי יהודה הלוי לבן שיחו, כי כל הרגשות השליליים – הדאגות והיגונות והנטירה והאהבה והשנאה והפחדים, פוגעים בלב. כך גם בעיות נשימה או תזונה. הלב הוא הרגיש בין האיברים, ועל כן גם הבריא בהם. מערכות עדינות מרחיקות ממנו כל זיהום קל. בכך מהווה הלב, על פי תורת הגוף של רבי יהודה הלוי, משכן לרוח ולנפש.
אצל הרמב"ם יש הפרדה בין הגוף ובין הנפש, הלב הוא מרכז הגוף ורק בהשאלה ניתן כסמל לתבונה. אצל רבי יהודה יש רצף. הלב הוא איבר בגוף המרכז את רטטי הנפש, וככזה מהווה משכן לעניין האלוהי המכיל את התבונה.
