31 בדצמבר 1999. לילה. אמא ואני במרכז קייב. יצאנו לצפות בזיקוקים ולחגוג את חילופי האלף. הנסיבות הצדיקו את הלילה הלבן, למרות גילי הצעיר, ולקראת חצות הגחנו ממעמקי המטרו בתחנת שער הזהב סמוך לבית ילדותה, כשהשמיים כבר זהרו באורות צבעוניים. הזיקוקים יצרו צורות של עצי אשוח ירוקים בשמי הלילה הקסומים.
זו הייתה הפעם האחרונה שחגגתי את השנה החדשה בקייב ובתוך הבית כבר נשמעו רחשי העזיבה. לא הייתי בטוחה לאן נוסעים, רק במעומעם שמעתי על המקום הזה שחם בו יותר ויש בו ים. אבל גם על המקום שאני עוזבת לא ידעתי הרבה, ובוודאי לא ידעתי מתי אראה אותו שוב.
קייב של ילדותי הייתה עצי ערמון, קרקס הקבע ליד הגלגל הענק, מטרו, חנות הצעצועים בקומה העליונה של כולבו צום, בית האופרה, האקדמיה למוזיקה, תיאטרון הילדים, אולמות קונצרטים מפוארים ומאחורי הקלעים שלהם. קייב הייתה גם אנשים – משפחה קטנה, מעט חברים, וגם תלמידי כיתת הפסנתר של אמי. בגיל חמש הוחלפו כל אלה בדקלים, חופים, ובשיכוני רכבת ישנים וחסרי זוהר. בעיקר הורגשו חסרונם של הקרקס והמטרו.
קייב נותרה זיכרון רחוק ומעומעם. עיר קטנה ורחוקה בדמיוני. כשבארץ היו שואלים אותי מהיכן אני והייתי עונה קייב, תהו השואלים איפה זו נמצאת ביחס למוסקבה או סנט פטרבורג. ואכן, נוכחות שני המרכזים הורגשה היטב גם אצלנו, במיוחד בספרייה הביתית, שרובה נותר מאחור.
בישראל התחלנו לגבש את עצמנו מחדש באמצעות הספרים – חלקם חדשים, חלקם זיכרון לכרכים שנותרו מאחור. מעט שירה, יותר מונוגרפיות, לא הרבה רומנים; במקום מסות – ספרי אומנות ומוזיקה, אוטוביוגרפיות, ובעיקר ממוארים. זיכרונות של אנשים אחרים שהועלו על הכתב במקום הזיכרונות שלנו. וספר אחד גדול, כחול, בכריכה קשה שעם הזמן הפך לאהוב במיוחד. על גבו רשימה ארוכה של שמות – צ'פלין-לוס אנג'לס, אריסטו-אתונה, ג'ויס-דובלין, אנדרסן-קונפהגן, וכן הלאה וכן הלאה.
שמו של הספר בתרגום מילולי היה "גאון המקום", והוא ספר המסות על מסעות של הפובליציסט פיוטר ווייל. בעשור הראשון של משפחתי בארץ, כשהמצב הכלכלי עוד לא איפשר לנו לטייל בעולם, ביקרתי במקומות רחוקים דרך עיניו של וייל. רק עיר אחת נעדרה ממנו – עירי, קייב – ובעיני המתבגרת שלי הייתה רק מסקנה אחת: לא היו בה גאונים ועל כן היא אינה מעניינת מספיק כדי לבקר בה.
אבל כמו שקורה לא פעם, כדי למצוא את מה שמונח ממש מתחת לאף צריך להקיף קודם את כל העולם. בקיץ תל-אביבי לוהט לפני כמה שנים התגלגלתי ללמוד שפה חדשה. גם לה אלף-בית עברי, אבל תחביר קצת משונה. יולי שלם שיננתי "איך בין, דו ביסט" ושרתי "אז דער רבי טאַנצט". היידיש שבתה אותי בקסמה, אבל זה לא היה הצד היחיד שהתגלה לי.
היידיש שלמדתי הביאה איתה גם שמות כמו פרץ מרקיש, איזי כאַריק, לייב קוויטקאָ ודוד ברגלסון. למדתי על הקולטור-ליגע שפעלה בקייב ב-1918 וקידמה את הספרות היהודית. גיליתי את האוונגרד ואת הפוסט-מודרניזם היהודיים החילונים ביידיש, את הרצון להפוך את התרבות הזו לאוניברסלית, את הכוח והלהט שבערו ביוצריה.
התרגשתי כשקראתי בזיכרונותיה של אסתר מרקיש, "לחזור מדרך ארוכה", על הגעתה לקייב לצד פרץ מרקיש, או כשקראתי על פגישתו עם העורך והמוציא לאור נחום אויסלנדר בשלהי 1917 ברחוב בעיר. התלהבתי לגלות שברחבי עיר הולדתי אפשר למצוא פסיפסים של בתו הבכורה של מרקיש, אולגה מרקיש-רפיי, ושאותם הרחובות שהלכתי בהם בילדותי ספגו את רוחות התרבות הזו. בזכות היידיש קייב קיבלה פנים, גיבוריה קמו לתחיה לנגד עיניי.
דמיינתי את כל אותם השמות מסתובבים ברחובות ממש מעט לפני שהורי סבתי, יעקב ורחל, הגיעו לעיר במחצית הראשונה של המאה העשרים. רחל, נערה צעירה מרדומישל, ויעקב מעט מבוגר ממנה, ממולדובה. הם הגיעו לקייב אחרי שזו שקטה ממשפטו של מנדל בייליס שהואשם בעלילת דם ב-1911, והרבה אחרי שכבר בוטל החוק שאוסר על יהודים מתחום המושב להישאר ללון בבירה.
הם הצליחו להסתדר, עד שהגיעה המלחמה ויעקב נשלח לחזית. רחל, עוד ילדה כמעט, נשלחה לסיביר עם שתי ילדות קטנות בידיה ומזוודה. ב-1945 כשחזרה לעיר עם בנותיה, כל משפחתה נותצה. אביה נפל בקרב, אחיה ומשפחתו נורו בבאבי יאר, ובעלה לא שב מהחזית. יעקב נעדר חצי שנה, והיא כמעט איבדה כל תקווה, עד שבספטמבר נשמעה דפיקה בדלת, ומעברה השני עמד יעקב, שהסתתר ביער עם הפרטיזנים ולא ידע בכלל שהמלחמה נגמרה.
הם ניסו לבנות את חייהם בעיר שוב, הפעם בדירת מרתף וברוסית – שתי בנות, אמה של רחל ואחותה. קייב נבנתה ורוח חייה חזרה אליה לנגד עיניהם. סמוך למרתף שבויים גרמנים בנו בניינים חדשים. סבתי סיפרה לא פעם איך היו שולחים אותה וילדים אחרים להביא להם קצת אוכל, ובתמורה הגרמנים היו מכינים להם טבעות משאריות של מתכות.
מה חיבר בין רחל ויעקב לקודמיהם, אנשי התרבות היהודים בקייב שעזבו לפני המלחמה? כמעט לא נשארו מי שאפשר היה לשוחח איתם ביידיש. הם בחרו לא להוריש לילדיהם את השפה עם מטענה הכבד. רק שברי יידיש חדרו את הכיסוי שעטו בקייב הסובייטית, בזמן שניסו להיות אזרחים טובים בארצם, כמו כולם. כמה מילים משולחן האוכל ולוח השנה כמו המן-טאַשן, או חנוכה געלט, ובעיקר כמה ברכות וכינויי גנאי (כמו שלימזל החביב), מרביתם כבר נאמרו ברוסית אך רוח היידיש פעמה בהן.
המוזיקה נכנסה לחייהם במקום מילים. רחל, חלמה לנגן בפסנתר. אבל נסיבות חייה גרמו לה לוותר על החלום, לפחות בדורה, ולדחות אותו לדור הבא, כך קיוותה. בשנות ה-60, כשאמי נולדה, ונראה שהמצב הכלכלי מתייצב מעט, רחל עשתה מעשה. כשאמי עוד הייתה בת שנה בקושי, רחל חסכה את כספה המועט וקנתה פסנתר. היא הציבה אותו בחדר כעובדה מוגמרת – "זאת תגשים את חלומי". אמי נשלחה ללמוד נגינה בגיל צעיר, כמיטב המסורת היהודית.
רחל לא חלמה על ישראל, ולא על שום מקום אחר. היא אהבה את קייב. כמו הרבה יהודים לפניה ורבים גם אחריה, היא בכלל רצתה לעזוב לאמריקה כשנפתחו השערים בתחילת שנות ה-90, אבל היא כבר הייתה מבוגרת מדי לנסיעות. היא נפטרה בקייב לפני חילופי האלף, ונקברה בחלקה היהודית הישנה של בית העלמין בעיר.
אני יכולה רק לנחש אם רחל הכירה את השמות שקראתי על עליהם בשיעורי היידיש, ולתהות אם גם היא קראה בשיריהם. מעניין אם רחל הילדה מרדומישל שדיברה יידיש עם אמה בנעוריה הייתה מסוגלת להעלות על דעתה שיום אחד הנינה, שעוד הספיקה לגדל כמה שנים, תלמד את השפה שלה במדינת היהודים?
עשרים ושתיים שנים עברו מאז שעזבתי את קייב לתמיד, ולא הייתה שנה שבה געגועיי היו חזקים כמו עכשיו. מעולם לא רציתי לטייל ברחובות שלה כמו שאני רוצה היום, לדמיין את פניהם של האנשים שעליהם קראתי, לפתוח ספר ולקרוא ביידיש את השירים שחוברו ממש בין הבתים הישנים של אזור פודיל, לבקר את רחל וללחוש לה "איך פֿאַרשטיי, איך געדענק".
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
