לקחי הקורונה: לנצל את מנגנוני התכנון לטווח ארוך

אחד הכשלים המרכזיים שבלטו במשבר שעברנו בשנה וחצי האחרונים הוא שמדינת ישראל לא הפעילה את המנגנונים שישנם ברשותה העוסקים בתכנון לטווח ארוך. כמעט בכל משרד ממשלתי ובכל רשות ממשלתית יש יחידה שעוסקת בניתוח לטווח ארוך, וכמעט אף אחת מהן לא הופעלה: לא בתחום הביטחוני, לא במערכת החינוך, לא בתחום בריאות הנפש, ועוד. הוועדה העליונה לבריאות, למשל, לא כונסה ולו פעם אחת בזמן הקורונה. גם לא הוועדה המייעצת של המועצה לביטחון לאומי. לישראל יש המון תוכניות מגירה ואפילו תרגולים למצב של מגפות במדינת ישראל – אם כי לא מגפות ארוכות כמו זו שחווינו – ולא נעשה בהן שימוש. לכן, הלקח הגדול מבחינתי ממשבר הקורונה הוא להשתמש בגופים האזרחיים האלה, שכל השנים מתאמנים ומתאמנים, ולהפעיל אותם בזמן אמת. אנחנו מעולים באלתור, ולכן הגענו למצב שיש לנו מכונות הנשמה שיכולות להנשים חצי מהמזרח התיכון, אבל בתכנון הממוסד לטווח ארוך – אנחנו מקבלים ציון נמוך מאוד.

דוגמה לכשל תכנוני לטווח הארוך מצויה בתחום בריאות הנפש, שבו אני עוסק. בשדה הזה אנחנו נמצאים בתוך משבר שנמשך כבר שנים רבות. בעשרים שנים האחרונות לא פותחו תרופות חדשות, בעוד בשאר ענפי המדע התרופות כל הזמן מתחדשות. במקביל, הזמינות של שירותי בריאות הנפש צומצמה מאוד עקב הרפורמה שהתחוללה לפני שש שנים, ואת התוצאות שלה אנחנו רואים עכשיו – זמן ההמתנה לראות איש מקצוע יכול להגיע עד 18 חודשים במקומות מסוימים, ובתחום בריאות הנפש לילדים המצב אף חמור הרבה יותר.

חוסר התכנון קשור לאווירה כללית ששוררת בישראל, של חוסר מבניות ושל כאוס. למעשה, הכאוס הוא המנגנון המרכזי שפועל בישראל, כשרוב הזמן אנחנו מצליחים לנהל אותו. נתניהו, למשל, היה מומחה בניהול כאוס. אבל אי אפשר לנהל כאוס לנצח, תמיד בשלב מסוים הוא מתגבר ודוחה מעליו את הניסיון לביית ולנהל אותו, ואז מתרחשת קטסטרופה כמו שחווינו בזמן הקורונה. הכאוס מסוכן במיוחד מכיוון שכשהוא משתלט, האנשים מחפשים את האדם החזק שיוכל לנהל אותם, ומעדיפים שלטון כוחני על פני דמוקרטיה. בהקשר של משברים, מדינת ישראל צריכה להקים מנגנונים של תיאום ושיתוף פעולה. אני מדמיין למשל מערך תכנון לאומי שהממשלה והכנסת מעורבות בו, וגם העם שותף לו באופן כלשהו. אנחנו זקוקים לרשות חירום לאומית, לתוכניות אסטרטגיות, לעבודה של תיאום, תכנון וחשיבה קדימה. מנגנונים כאלו ניסו לצמוח בשנים האחרונות, אבל תמיד רוסקו.

לקח נוסף שהתגלה שוב ושוב בשנה וחצי האחרונים הוא עד כמה חשובה הרשות המקומית. אי אפשר לשלוט במשבר ארצי כמו הקורונה מן המשרד בירושלים. אסונות כמו מגפה או רעידת אדמה יוצרים גלי הדף בכל הארץ, גם באזורים מרוחקים, והניסיון של שלטון מרכזי לתת להם מענה הוא בדרך כלל לא רלוונטי. צריך לתת לרשויות המקומיות לפעול במקרים כאלה כי הן יודעות מי האנשים בתחומן שזקוקים לעזרה ואיך להגיע אליהם, איפה נמצאים ילדים וקשישים, וכן הלאה. אבל גם כאן – אי אפשר לעשות את זה ללא תכנון. צריך לתת לרשות המקומית את הכלים, האמצעים, הליווי וההנחיות. אני בעד להחזיר לקהילה את הכוח אבל מתוך מהלך שילוּוה בתכנון לטווח ארוך. בהקשרים אחרים אפשר לראות איך יוזמות מקומיות נהדרות לא מצליחות להתרומם כי לא נלווית להן עבודת הכנה בשטח. המהלך המקומי כשלעצמו הוא נהדר, אבל אין איך לקלוט אותו או להשתמש בו אם לא נעשית עבודת תשתית רחבה יותר.

נושא עקרוני נוסף שמשבר הקורונה הציף, והאחרון שאני מבקש להתייחס אליו, הוא משבר האמון והאמינות הנורא שאנחנו נמצאים בתוכו. כאיש מדע, אני חש שהמדע כבר לא נתפס כגוף ידע רציונלי המבוסס על חקר, ידע וניסיון, אלא כפיסת מידע נוספת שצצה בעיתונות ובתקשורת, בין הפייקניוז והחדשות האחרות. המגמות הללו קשורות לערעור הכללי על סמכות מקצועית, לחוסר אמון בגורמים שנתפסו בעבר כאמינים, כאחראיים וכבני סמכא. זאת תופעה עולמית שהגיעה לקיצוניות בארה"ב של טראמפ, אבל אפשר למצוא אותה גם באירופה וכן בישראל. העובדה ש-30% מהצרפתים מסרבים להתחסן, כאשר במקומות אחרים בעולם כמהים לחיסונים, היא לא תיאמן.

לקריאת הגיליון המלא בגרסת דפדוף

בהקשר הזה, האתגר העצום הוא להחזיר לאנשים את האמון, במיוחד לדור הצעיר שמחובר לרשתות החברתיות. אני עסוק בנושא הזה מטעם משרד הביטחון שנים רבות, ואני זוכר איך לפני שבע שנים, במבצע צוק איתן, חווינו את ההשפעה הנוראית של הרשתות החברתיות כשהורים גילו בוואטסאפ שילדיהם נהרגו. אלו תופעות שהתחילו כבר קודם לכן אבל הגיעו למימדים רחבים במערכות האחרונות ויצאו מכלל שליטה. אנחנו צריכים ללמוד איך מתמודדים עם מדיה חברתית שבה אין מדרג אמינות וניתן להפיץ בה כל דבר. תרבות צריכת המידע היא נטולת ביקורת. זהו אתגר עצום, במיוחד לאנשי חינוך – לבנות תוכניות שמכשירות נערים ונערות ומעניקות להם כלים לבחון ולהבדיל בין ידיעה מבוססת לבין מידע שאין לו שום קשר למציאות. תוכניות הלימוד של בית הספר צריכות לכוון לשם, לעתיד הווירטואלי.

השלכה אחת מיני רבות של משבר האמון והאמינות היא הצפה של המון דעות קדומות – על חרדים, על ערבים, על מהגרי עבודה, וכן הלאה. במשבר הקורונה החרדה העצימה את הפירוד, וזאת בניגוד למשברים קודמים כמו מלחמות, שבהן דווקא התגברה תחושת ה"יחד" ומידת ההכלה הייתה גבוהה מאוד. בהקשר הזה, אני חושב שכדאי לנסות ליצור אמנה חברתית חדשה, שבה כל חלקי החברה מסכימים על עקרונות מסוימים, ואותם מנסים לקדם יחד. את שאר הנושאים, שבהם יש מחלוקות – משאירים כרגע פתוחים ועומדים. אחרת אי אפשר להתקדם. אם להשתמש בשפה של הנשיא לשעבר ריבלין, השבטים השונים של החברה הישראלית צריכים להסכים על משהו, להתכנס סביב אמנה שתקדם את היסודות המשותפים.

השארת תגובה